עבודת הזכרון

אין לנו מאורע בחיינו, שחשיבותו אינה נגזרת מהמידה בה אנו זוכרים אותו. הזכרון מחייה את הדברים ומעניק להם את משמעותם. ימי הולדת, ימי נישואין, אירועים היסטוריים, חוויות משפחתיות, חגים – על-מנת שכל אלה יזכו בערך כלשהו במסלול חיינו, אנו נדרשים להזכיר אותם, לציינם בדרך מסוימת.

כדי לחוות את החיים, אנחנו מחוייבים לזכירה מתמדת של דברים שונים. הזכרון, בן אם הוא מתבטא בכתיבה ביומן ובין אם על-ידי חגיגת הארוע, בין אם באמצעות הענקת מתנה ובין אם על-ידי הקדשת ברכה, מעצב את משמעות ההווה. ללא עבודת הזיכרון, אנו חיים חיים סתמיים, נטולי מערכת פרשנית המכוונת את מסלול חיינו.

מסיבה זאת, ספר התניא פותח בהיבט מסוים של סוגיה ממסכת נידה, לפיה בתשעת חודשי ההריון, כאשר הולד נמצא ברחם אמו, נר דלוק לו מעל ראשו ומלאך מלמד אותו את כל התורה כולה. לפני שהוא מגיח לאוויר העולם, סוטר לו המלאך ומשכיח ממנו את כל שלמד.

התורה בתפיסה החסידית היא שכל, שכלו של הבורא, שעל-פיו הוא ברא את העולם. מעין תרשים מקיף הכולל את כל שהתרחש ושעתיד להתרחש. מכאן, כל מה שעובר האדם במהלך חייו הוא תהליך של היזכרות, במה שכבר למד בעבר. יש שמסבירים שהלמידה שהושכחה היא הסיבה לכך שכאשר אנו נפגשים עם אמיתות שונות בחיינו אנו חווים תחושת דז'ה-וו, כמו ידענו זאת כבר קודם.

הזכרון לעומת השכחה הוא בלתי מוגבל. השכחה מעידה על מוגבלותו של היציר האנושי. הרושם הרב ביותר שעושה עלינו דבר כלשהו, עתיד להתפוגג בחלוף זמן. היכולת של היחיד לזכור בצורה סלקטיבית דברים הנוגעים לפנימיות נפשו, מלמדת כי דווקא הזיכרון הוא כלי בעל יכולת להמשיך את הבלי גבול לתוך חייו המוגבלים.

על-פי החסידות לכל דבר יש צד חיצוני וצד פנימי. הסלקטיביות של הזיכרון, כלומר העובדה שאנו זוכרים מה שחשוב לנו ונוגע אלינו, מלמדת על היותו הצד הפנימי. אדם יכול להסתובב במשך שנים בעיר מסוימת, אך אם הוא לא חש שייך אליה, הוא לא יזכור את שמות הרחובות ונתיבי התנועה בצורה סבירה. לעומת זאת, אם התאהב במקום רחוק שבו ביקר ולו פעם אחת בלבד, הוא עשוי לזכור את כל נתיביה בצורה ברורה לאין ערוך מזכרונו את העיר הראשונה, שבה הוא מרבה לבקר אך חסר התקשרות פנימית כלפיה.

בדרך כלל אנו זוכרים רק מה שקרוב אלינו, נוגע בחיינו. אדם זוכר את מה שחשוב לו ושייך אליו. מנגד כשאנו שוכחים משהו השכחה מסמלת עד כמה אותו דבר רחוק מאיתנו, לא נוגע בחיינו. העובדה שאנו עשויים לשכוח דברים בעלי ערך רב לחיינו, מלמדת עד כמה משמעותם של אותם דברים היא חיצונית בלבד. השכחה, לכן, מייצגת גם חיצוניות ואחור. אנו שוכחים בעיקר מה שלא נוגע לנו מבחינה פנימית¹.

הזיכרון הופך אותנו ליותר פנימיים. להיות פנימי זה להתעסק בפרטים הקטנים של המציאות. לכן הזיכרון צריך להיות במעשה, שניתן יהיה לראותו, כאמור 'והיו לזכרון בין עיניך'. כשבני זוג מבקשים לחגוג את יום נישואיהם, אם הם לא יתכננו ארוע כלשהו, אם הם לא יזכירו חוויות מיוחדות מעברם ויסתפקו רק בברכה רפה, הזכרון יהיה בעל משמעות פחותה יותר, ואט אט האיחוד ביניהם ייאבד מערכו.

בראש השנה, יום בריאת האדם, אומרים 'זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון'. העולם נברא בכ"ה אלול, אולם מכיון שהאדם הוא גם תכלית הבריאה, ביום בריאת האדם כמו מתחדשת גם כללות הבריאה. העובדה שהאדם זוכר בפועל את בריאת האדם והעולם מביאה לבריאה מחודשת של האדם והעולם. בעצם הזכרון הוא נהפך שותף למעשה בראשית, כמובן, רק בכל רגע שהוא זוכר. השכחה היא כמו קטיעת מעשה הבריאה. האדם כבר לא חיי בהווה, הוא לא ממשיך חיות חדשה לכל רגע ורגע בחייו.

למרות שהזכרון מבטא יכולות חסרות גבול באדם, אנו יכולים לזכור בכל פעם דבר אחד בלבד. הזכרון מחייב אותנו להפסיק את מרוץ המחשבות², ולתקוע אותם בדבר אחד. לעולם, בנקודת זמן נתונה, המחשבה יכולה להתמקד רק בעניין אחד. לכן הזכרון יוצר לא רק מיקוד, אלא גם יכולת לגלות את האמת הפנימית והעצמית שבכל דבר.

הזיכרון הוא קצת כמו אמונה³. יש בו את חופש הבחירה, אך הוא מחייב אימון וחזרה מתמדת. כאומן המאמן ידיו, כך הריטואליות של התפילה, של המנהגים, של חגיגת ארועים השונים כל שנה, יש בהם צד של שגרה, אך גם של הזכרה מתמדת. האימון לזכור עוזר לנו להתמודד עם רגעים קשים, שבהם 'רשימו', רישום של האימון והזכרון, מציל אותנו מנטייה למחשבות קטסטרופליות ומתחושת חוסר אונים.

מכאן, במסגרת המאמץ האנושי להחדיר חיות מאור אינסוף בתוך הסופי והמוגדר ומתוך רצון לייצר יציבות נפשית, עבודת הזיכרון היא אחד הכלים המרכזיים ביותר הנתונים בידנו. תזכרו!

[1] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, חלק שלישי, ש"פ מטות מסעי, מבה"ח מנחם אב, ה'תשי"ג, עמ' 77.

[2] הנקראות גם מלך אסור ברהטים, הן השקתות על שום נטייתן המתמדת לנוע ללא הפסקה.

[3] השייכות מובאת בתניא, לקוטי אמרים, פרק מב.