התאריך העברי ביום שבת הקרוב יהיה כ' באב.

כ' אב הוא בדיוק 40 יום לפני ראש השנה. ראש השנה החל ב-א' בתשרי הוא כידוע לא יום בריאת העולם, אלא יום ההולדת לאדם הראשון.

ואם ראש השנה הוא יום ההולדת לאדם הראשון, אז ארבעים יום קודם לכן קורה משהו. חכמים אומרים כי 'ארבעים יום קודם יצירת הולד, יוצאת 'בת קול', ומכריזה כי בת פלוני לפלוני'[1].

מה זה אומר? מה קורה? בפשטות ניתן להבין כי ארבעים יום לפני ראש השנה מתקיימת הכרזה לגבי שידוך אפשרי, התאמה מוקדמת בין האדם הראשון לבין בת זוגו. אולם ברור שהדברים אינם כפשוטם והם מלמדים על כניסה לתקופה חדשה, הזדמנות מיוחדת המוענקת לנו לגלות את עצמנו ובה בעת מסגרת לעבודה עצמית בזיווג בין הגוף והנשמה, עליה מקדימה להכריז ה"בת קול"[2].

'בת קול' ונבואה

'בת קול' היא מונח ייחודי, הקשור לנבואה כמושג כללי. 'בת קול' היא דרגה תחתונה מהנבואה ומגילוי של 'רוח הקודש'. יחד עם זאת, 'בת קול' כדרגה הפחותה יותר בנבואה, קיימת גם כיום[3].

'בת הקול' היא למעשה הרהור בכיוון טוב, העולה לאדם שלא כתוצאה ממאמציו לכוון את עצמו לטוב ולתשובה עצמית אלא כזכייה מלמעלה.

פעמים רבות הרהורים שליליים רודפים את האדם, ואין הוא יודע את מקורם או סיבתם. הרהורים אלה הם תוצר של פעילות הנפש הטבעית, הבהמית שבאדם. לרוב האדם אינו 'אשם' בהרהורים אלה, אלא אם הוא בוחר להתפלש בהם ולהפכם למחשבות.

מנגד, לפעמים צצים לאדם דווקא הרהורים חיובים. הכוונה גם כאן היא להרהורים שאינם מגיחים במחשבה כתוצאה מהתבוננות בנושא מסוים או בגורם המעלה אסוציאציות בכיוון טוב[4]. הרהור חיובי הוא התגברות פנימית, שלא כתוצאה מעבודה עצמית, על הרהורי הצד הבהמי באדם. הרהור שכזה יכול לכוון לראות את הטוב שבאדם אחר, ולא את השלילי בו, או להצמיח גישה בסיסית נדיבה ולא אינטרסנטית.

"בת קול" היא ההתעוררות של ההרהורים הטובים, הנשמעת עמוק בפנימיות הנשמה, וממנה היא נמשכת החוצה ובאה לידי ביטוי בכוחות הגלויים של האדם[5].

'בת קול' היא הד

על-פי הפרוש הפשוט, 'בת קול' היא כמו הד לדיבורו של הבורא[6]. ההד הוא שרידי הקול הנשמעים בעקבות דיבור הבורא. שרידים קוליים אלה הם הנותר מהדיבור האלוקי מרגע שזה מבוטא ועד שהוא נקלט אצל האדם שהינו זך וקשוב מספיק לקלוט את ה'בת קול'. ההד הוא הקול המעומעם הנשמע לאחר שעוצמת הקול הראשוני הלכה ופחתה, ולבסוף הקול פגע בגורם מנגד, ולכן נסוג ונזרק לאחור.

הקול עובר דרך ארוכה, ועוצמתו ובהירותו כקול הולכת ופוחתת. תהליך זה כאן הוא דימוי לתהליך הצמצום וההסתר האלוקי. 'בת הקול' מעידה על המרחק המשתנה של האדם מאלוקיו. ככל שהוא קרוב יותר לבורא הוא שומע את קולו בצורה טובה יותר. משה רבנו, בחיר הנביאים, זכה לדרגת השמיעה הגבוהה ביותר[7]. הנביאים שמעו דרגות שונות בקול הבורא. ההד הוא הרמה האחרונה, והפחותה ביותר, המבטאת קישור ישיר לקולו של הא-ל. ברמה זו אין האדם שומע את הקול עצמו, אלא תולדה מעומעמת של הקול המקורי.

'בת קול' מלמעלה

המשמעות של 'בת קול' היא כמו הדרכה מכוונת ונסתרת מצד העליונים. הפניית כיוון זו נקראת בלשון החסידות 'אִתערותא דלעילא', התעוררות מלמעלה. אולם כדי שההתעוררות מלמעלה תיקלט היא זקוקה שהאדם יכשיר עצמו לשמוע את הבת קול, היא זקוקה בלשון החסידות ל'אִתערותא דלתתא', ההתעוררות מלמטה.

'אתערותא דלעילא', התעוררות מלמעלה, קודמת ל'אתערותא דלתתא' ומניעה אותה. הקדמה זו מקבילה ל'בת-קול' שמכריזה על הרהור בכיוון חיובי[9], האמורה להפנות את האדם להשקיע מחשבה ומאמץ כדי להגשים את ההרהור החיובי, להפכו לחלק ממנו ולא להבזק מהיר וחולף. התעוררות מלמעלה זוהי מעין מתנה מהעליונים, ללא צעד מקדים מצד האדם[10], המראה לאדם את הדרך הראויה בעבורו.

מהאדם נדרש להיות כלי ריק ונקי על-מנת לקלוט את ההד. התעוררות מלמעלה לא בהכרח נשמעת אצל כל אחד, אלא לפי מידת יכולתו לנקות עצמו מפניות, מאינטרסנטיות ומראיית עצמו בלבד, ולאפשר מקום ל'בת קול' להתעורר בו. במקרים רבים ייתכן שה'בת קול' מכריזה, אך אינה זוכה לתשומת לב מסוג כלשהו. ההתעוררות מלמעלה עלולה להופיע ללא הכנה ולחלוף מבלי שתייצר השפעה אמיתית על הפעילות הממשית או המחשבתית של האדם[11].

תקופת הכנה

למשך הזמן, ארבעים יום לפני הלידה, שבו יוצאת 'בת קול' להכריז בת פלוני לפלוני, יש משמעות רבה. הכרזה זו מתירה תקופת הכנה לקבלת מה שלמעלה מהטבע בתוך כלי הטבע. ארבעים הוא מספר המבטא מחזור הכשרה לקראת דבר מה בעל משמעות עמוקה וקדושה[12], אך הוא גם מספר המבטא הפסק בין שני עניינים או מצבים[13], ואף ביטול מציאות קודמת ויצירת מציאות חדשה[14].

ארבעים יום ארך המבול שנועד לטהר את הארץ[15]. ימים אלה הם שהבדילו בין ארץ מטוהרת לשאינה מטוהרת[16].

מארבעים הימים שבהם התקיים המבול עולה דרישת 40 הסאה שדרושים לטבילה במקוה תקין, כדי לטהר את הטובל[17]. ארבעים הסאה במקווה מייצרים את ההבדל בין טהרה להעדרה.

באותו אופן, ארבעים הימים מכ' באב ועד ראש השנה מביעים את האפשרות לשינוי בגישה על-ידי עבודה עצמית. זהו פרק זמן פוטנציאלי להתכונן לקראת הלידה, לקראת האור החדש היורד בראש השנה, ומסמן תקופה חדש עם שפע חדש.

לכן כ' באב, 40 יום קודם לידת האדם הראשון בראש השנה, ותחילת ההכתרה של מלך מלכי המלכים על האדם, הוא מועד תחילת ההכנה החיצונית והפנימית לקראת ראש השנה, כפי שראש חודש אלול הוא תחילת ההכנה ליום הכיפורים.

מיום שבת כדאי להתחיל להאזין, בקפידה ובזיכוך עצמי. ואולי נשמע על הדרך המתאימה ביותר לנו, שם נפגוש את בני הזוג המתאימים ביותר, הן מהבחינה הפנימית והן מזאת החיצונית.

[1] סוטה ב, א.

[2] רעיון של הקבלת הגמרא לכ' באב מופיע במקום אחד: מנהגי הק"ק בית א-ל יכבץ (נדפסו בהקדמת ספר דברי שלום (להרא"ש מזרחי) סימן סד. בס' יד אליהו (להרב סלאָטקי, ירושלים תשכ"ג) מע' מנהגים). הובא בלקו"ש חי"ט ע' 391 הערה 3. מופיע אצל הרבי מליובאוויטש, ראו למשל: תורת מנחם יד, חלק שני, שיחת יום ב' פ' ראו, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ו, עמ' 265.

[3] ראו: הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך כ, ז'תקטז; לקו"ש חי"ד ע' 72, 73.

[4] 'וכמאמר הבעש"ט נ"ע על ה'בת קול' שמכרזת שהם הרהורי תשובה והם באים מלמעלה שאין אדם עושה מאומה', ראו: לקוטי תורה שלח מו, ב; ה"צמח צדק", אור התורה, במדבר כרך ב, הוספות, פרשת שלח, 'ועשו להם ציצית', קי. מקור דברי הבעש"ט, כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב ובנסמן שם.

[5] תורת מנחם כז, חלק ראשון, שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תש"כ, עמ' 81.

[6] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך י, ג'קעה.

[7] עד שנאמר עליו כי שכינה דיברה מגרונו. מהאמור עולה כי בזמן מתן תורה לקולו של הקב"ה לא היה הד. שכן כשנתן הקב"ה את התורה 'צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש', (שמות רבה, כט, ט). הסיבה לכך היא שכל פרט מהבריאה שמע, הבין וקלט בעצמו את הקול אנכי ה' אלקיך. מהאמור מובן שבאורח פלא לא היה גורם שדחה את עוצמת הקול האלוקי. ראו הרבי מליובאוויטש, שם.

[8] לפעמים את ה'בת קול' שומע רק המזל. הבעל שם טוב, כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב ובנסמן שם.

[9] ראו מסכת חגיגה טו, א. ויקרא רבה ספי"ט.

[10] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג, חלק שני, שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול ה'תשי"א, עמ' 345.

[11] נוסף לכך שאינה מתגלה אצל כל ישראל, כמו ה'בת קול', לא כולם שומעים את כרוזה, ראו: שם.

[12] שיחת יום ה' פרשת עקב, כ"ף מנחם אב, ה'תשי"ד.

[13] ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יד, חלק שני, שיחת יום ב' פ' ראו, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ו, עמ' 264.

[14] לקוטי שיחות חל"ט ע' 189.

[15] המבול ארך שנה ואחד עשר יום. ב-40 הימים הראשונים ירד גשם זלעפות. במשך 150 הימים העוקבים, התרבו נחשולי המים דרך מעיינות תהום וכיסו את כדור הארץ עד לפסגות ההרים. בימים הנותרים עד היציאה מהתיבה נעצרה התרבות המים. פרשת נח ז, יז – ח, יד.

[16] לולי המבול, 'ארץ לא מטוהרה…', יחזקאל כב, כד.

[17] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ו, חלק שלישי, ש"פ נצבים וילך, כ"ג אלול, ה'תשי"ב, עמ' 176. כמות מים של 40 סאה לפחות היא כשיעור גוף אדם רגיל ללא ראש. 'שיעור גוף האדם (אדם רגיל, ולא מלך הבשן), ללא הראש'. ראו: עירובין מח, א; ב"ב ק, רע"ב ועוד. המעידים על הצורך של האדם להרכין ראש, להתבטל או להפוך לאַין בכניסתו למקווה.