ללמוד איך להתפלל

"עכשיו עומדים. אפשר לשבת. כאן כורעים. תשדל לא להזיז את הרגליים. נגעת בנעליים, צריך ליטול". תסכימו או לא, זוהי חוויה די מביכה לבקר בבית הכנסת לאחר גיל שלושים מבלי לדעת כיצד להחזיק את סידור התפילה ומה עושים במהלכה.

על המבוכה הזאת מתגברים בקלות יחסית. קצת הסברים מהשכן. ארבעה חמישה ביקורים נוספים בבית הכנסת, חיקוי הקהל, ובמהרה נכנסים למקצב.

 אולם בעוד את הסדרים החיצוניים של התפילה קל להכיר, ההיבטים הפנימיים, הרגשיים ושכליים של הפנייה אל הבורא, כבר תובעים התמודדות מיוחדת.

בפועל התפילה היא זירת קרב. דבר לא ניכר כלפי חוץ. למתבונן מהצד המראה אינו משתנה. הכל שקועים בסידורים. הטקסטים חוזרים על עצמם, כל יום, כל בוקר, צהריים וערב. גם הנוכחים לא תמיד חשים בהתרגשות, בכוחות המתקבצים זה מול זה ומשחיזים את כלי זיינם.

ישנם עתים שבהם הקרבות מתישים פחות. ממלמלים את מילות התפילה על השפתיים, והמחשבה נודדת למחוזות אחרים. נכנעת ללא קרב לטרדות, למאוויים, לשיח השכנים. הדמיונות מתחפשות לתפילה. הנה עוברים כמה רגעים וכלל לא שמים לב איך עברו הדפים.

קרבות קלים לא פחות הם אלה המתקיימים ברגעים הנדירים של התפעלות נטולות הבנה. חברו שתי בשורות טובות שקיבלתם במהלך חופשה, נוף בראשיתי, מזג אוויר מיוחד, וקיבלתם מתכון כמעט בטוח לתפילה מלאת התפעלות מיופי הבריאה וחסד הבורא. ישנו גם סוג שלישי של תפילות נטולות קרב משמעותי. בעת צרה וצוקה. כשמשהו משתבש באופן דרמטי. כשהשגרה נסדקת ואיום אמיתי הולך ומתרגש. אז התפילה ממוקדת בבקשת העזרה, בתחינה לחסד וצדקה.

 האתגר של התפילה מצוי בממדיה הפנימיים, הנסתרים מעין הצופה ודווקא בעתים של שגרה. התפילה 'הממוסדת' היא בכמה מובנים החלק הקשה, המתיש ובה בעת העמוק והמשמעותי ביותר בחוויה הרוחנית היהודית. לאמיתו של דבר, רק לאחר תקופת זמן שבה לוקחים חלק בריטואל הקבוע של פנייה אל הבורא מתוך הסידור, במניין או ביחיד, מתחילות לצוץ סדרת השאלות המשמעותיות הנוגעות לתפילה.

על מה צריך לחשוב בזמן שמעלים על השפתיים את מילות התפילה? כיצד מתגברים על מחשבות זרות? במה כדאי להתבונן ובאיזה שלב? בפירוש המילים? בחוויות הילדות? בטרדות השוטפות ובמאורעות היומיום? האם יש קשר בין מדיטציה לבין חלקים מהתפילה, ומדויק יותר מהי המדיטציה בזמן התפילה? כיצד מתמודדים עם השגרה בתפילה, והתחושה שזאת גונבת זמן מהמטלות שסדר היום העמוס מזמן? האם מותר לבקש, כמה ועבור מי? מה היחס בין הבורא למתפלל? ובכלל מהן המטרות של התפילה ולמה היא נועדה? ממה עשויות התפילות שבכוחן 'להבקיע רקיעים'? האם ישנה 'תוכנית אימונים' מסודרת שבכוחה לשפר את איכות התפילה?

 לבוא לעבודה

התפילה בעיקרה היא לא זמן לגילויים נשגבים. זה קצת מאכזב לגלות כי שעת השיח עם הבורא לא נועדה לרומם אותנו לשיא רוחני. זהו אמנם זמן שמוקדש, בפוטנציאל, לחיבור עם הבורא. עצירה להתבוננות. אך כסוג של מפגש קבוע שחייבים להגיע אליו, התפילה אינה מותנית במצב רוח או בהתעוררות פנימית. המתפלל לא מתבקש להמתין לשעת השראת השכינה, מצב נפשי מזוכך או צורך עמוק בשיח עם הבורא. לא לחינם מכונה התפילה עבודה[1]. המתפלל נתבע לבוא לתפילה כמי שמגיע לעבודה.

  אחת המטרות העיקריות של התפילה היא להחליש את הנטיות הארציות של המתפלל[2]. המטרה של התפילה לא מרוכזת רק בתפילה עצמה. ההתבוננות לפניה ואחריה נועדה להותיר רושם במתפלל לאורך זמן, ובעצם למשך היום כולו.

 ספר הזהר מכנה את התפילה כשעת קרב. שעת צלותא שעת קרבא[3]. הקרב מול המחשבות הזרות, הטרדות, התאוות והרצונות העולות במחשבת המתפלל כששפתיו נושאות דברים לאלוקיו, נועד לזכך נטיות אלה. קרב הוא מלשון קירוב. תפקידו לקרב בין הרוחני לארצי, השמימי ליומיומי. שני כוחות הנפש, הנפש הבהמית והנפש האלוקית במושגי התניא, שני הצדדים שבאדם, שתי המוטיבציות הקיימות בתוכו, נלחמות זו בזו כדי להשיג את הניצחון. והניצחון הוא בכך שכל אחת תוכל להשפיע על האחרת ולגרום לה להתכלל בה עצמה.

בשעת התפילה מתקיים עיקר הקרב בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית במושגי התניא. הנפש האלוקית מבקשת לפעול בתוך העולם הגשמי, במסגרת גבולות העולם שבו נוכחות הבורא אינה ניכרת. בתוך חיי היומיום השוחקים[4]. לעומתה החילות הארציים מבקשים לשוב ולהסתיר, להעלים את החיות האלוקית שבתוך הממד הגשמי, בתוך הנסים והחסדים הקטנים מהם אנו נהנים בכל שעה ושעה.

הקרבות מתרחשים דווקא בזמן התפילה משום שבהתאם למבנה הנפש, כשצד אחד מבקש להתעלות רוחנית, להזדכך ולהתנתק מטרדות היומיום, אזי הצד שלעומתו מתגבר כדי לנצח. אלמלא הניסיון העצמי להתפשטות מענייני העולם הזה במהלך התפילה, גם הצד הבהמי שבאדם לא היה מתגבר כדי לסכל את המזימה[5]. לכן אם אתם לא חשים מותשים בסיומה של תפילה, כנראה שלא לקחתם חלק בשום קרב. כלומר לא ממש באתם לעבודה.

 רוצים מאמני תפילה 

חמישה כלי נשק משמשים את הלוחמים בשעת התפילה, מתחילתה ועד סופה. חרב, קשת, מקל, רומח והתריס, הוא המגן, לבושי הטלית והתפילין של המתפלל[6]. כל אחד מכלי הנשק מעורר כוח אחר בנפש, תנועה נפשית שונה. כדי ללמוד איך להתפלל הכרחי כמעט ללמוד אודות אופני השימוש בכלי הנשק הללו.

בארבע השנים האחרונות יצאו לאור בזה אחר זה ארבעה כרכים המבארים את 'מילות' וסדרי התפילה על-פי ספרות הקבלה והחסידות, מאת הרב שניאור זלמן גופין, מחשובי המשפיעים בעולמה של החסידות[7]. מדובר באחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר הנוגעים להבנת התפילה וביאורי הנוסח שקבעו חכמים, וכנראה גם העמוק, הרציני והמקיף שבהם. הכרכים, המעידים על בקיאות עצומה, מעניקים לקורא הרבה יותר מאשר הבנה פשוטה של מילות התפילה. הם מובילים אותו להכרת הבורא והבנת היחס בינו לבין הבורא. בכל שלב בתפילה משרטט המחבר את עיקר המחשבה היהודית כפי שהוא בא לידי ביטוי בבחירת חז"ל בנוסח המסוים. הספרים מהווים סדרת חובה גם משום שהם מקלים את לימוד מאמרי החסידות והבנת הרעיונות המרכזיים בעולמה של הקבלה, כפי שאלה מוצאים את ביטויים בסידור התפילה.

 יחד עם האמור, לימוד עיוני של כלי הנשק אינו מחליף את תוכנית האימונים והכרת השימוש בכלי הנשק באופן המתאים לכל אדם. אי אפשר להיהפך ללוחמי ג'ודו רציניים באמצעות קריאת ספרים אודות הספורט. גם אימונים עצמיים ללא תוכנית ומאמן לא יפיקו תועלת רבה מדי. מההיבט הזה, לא בטוח שהסדרה משלימה את מה שהיא מציעה לקורא בשם בו נקראה, "ללמוד איך להתפלל". מדובר במסגרת כמעט אנציקלופדית המחייבת לימוד מעמיק ושיטתי. לצדה היא זקוקה, כלומר אנחנו, המתפללים, זקוקים, לתוכנית אימון שתדריך מה עושים עם גוף הידע העצום הזה, כיצד משתמשים בו ביעילות במהלך התפילה, איך מתבוננים, מתי ובמה.

בעידן שבו פורח תחום האימון האישי, והשוק מציע מדריך אישי לפתיחת עסק, ללידה, לחינוך ילדים, לבישול מטעמים ולעבודה רוחנית, צריך שיהיו גם מדריכי תפילה ותוכניות תפילה שיפיחו חיות בעבודה עתיקת היומין הזאת.