מדוע אנו מכוונים “מתיר אסורים”

Vintage image created by Jannoon028 – Freepik.com

יש מאסר של הגוף ויש מאסר של הנשמה.

אחד המאסרים הנפשיים הקשים הוא מצב שבו השכל שלם, האדם מבין, פעיל ומתבונן. אולם הרגשות שלו לא מתעוררים. הוא קר, לא מתפעל, מאובן. הוא לא מרגיש את הזולת, את זוגתו, את ילדיו, שלא לדבר על הקשר עם הבורא, ולכן רחוק מהם בנפשו.

בהעדר רגשות האדם כמו אזוק בידיו ואין כוח שיניע אותו להתעלות ולחיות באמת.

על כך אנו מכוונים בתפילה – “ומתיר אסורים”. שהקב”ה יעזור לנו להסיר את החסימה בין המוח ללב ושנלמד להתפעל ולהתרגש.

(על-פי מאמרי אדמו”ר הזקן כתובים חלק א, ע’ קסח).

תבדקו גם:

הזמן הוא כנראה המשאב הכי חשוב שיש לנו.

"אדם דואג לאיבוד דמיו, אבל אינו דואג לאיבוד ימיו." אנחנו דואגים מפני יוקר המחייה. דואגים להכנסות והוצאות. אבל על זמננו? אותו אנחנו, צעירים ומבוגרים, לעתים מבטלים מבלי להצטער על כך כלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software