גוף ונפש לאחר המוות: חיבוט הקבר וכף הקלע

ידועה האימרה כי האדם הופך רליגיוזי מרגע שהוא מכיר או מתבונן במוות. בדרך כלל כי קשה לו לקבל את סופו כרקב באדמה.

המוות הוא אחד המעצבים החשובים ביותר של החיים. הפילוסופיה של המוות, תפיסת החיים לאחר המוות, הערכת התהליכים העוברים על הגוף והנשמה, האמונה או העדר האמונה בנצחיות הנשמה – כל אלה מתווים לחיים דפוסי התנהגות ואמות מידה מוסריות.

ספרות הקבלה והחסידות מציגה שני מושגים בסיסיים, חיבוט הקבר וכף הקלע, העוסקים, באופן עקרוני, בקורות הגוף והנפש לאחר המוות. בעוד המונח כף הקלע מתייחס בעיקר למסלול שעוברת הנפש לאחר הפטירה, חיבוט הקבר מתאר את היחסים בין הנפש לגוף או נכון יותר את תהליך ההיפרדות של הנפש מהגוף תוך התמקדות בתהליכים המתרחשים בגוף.

כנראה בשל שמותיהם הייחודיים, שני המושגים, חיבוט הקבר וכף הקלע, מעוררים בקרב הציבור הרחב סקרנות מזה ומידה של בהלה מזה. יתר על כן הם מוצגים בכמה מקורות כעונשים המוטלים על המת בגין מעשיו בימי חייו, ולכן משתמשים בהם כדי לעורר להתנהגות נאותה.

למרות שהמונחים אכן מצביעים על קשר מסוים בין התנהלות האדם בחייו לבין הצפון לו לאחר מותו, ספרות החסידות מלמדת כי, כמו כל דבר הנוגע לעתיד או לשורש פנימי ונעלם, ניתן לחוש או לחוות מעט מזעיר מהמשמעות של מושגים אלה כבר בעולם הזה, במהלך החיים הגשמיים.

הליך של טהרה

אז מה אומרים המונחים הללו? על כף הקלע אתם יכולים לקרוא כאן. ברשימה זאת נתמקד בחיבוט הקבר.

הגוף במחשבה היהודית איננו דבר טמא או שלילי. הוא יצירה של הקב”ה כפי שהנפש היא יצירה שכזו. אלא שבמהלך החיים, במהלך הקשר בין הנפש לגוף, זה האחרון הושפע מנהייה אחר תאוות גשמיות. על מנת לשוב ולהתפרק במצב הראשוני הוא זקוק לתהליך של טהרה, שהוא חיבוט הקבר.

חיבוט הקבר הוא תוצאה של מעין רישום, זיכרון של פעולות שעשה אדם במהלך חייו והם היו חסרי כוונה ומודעות. במעשיו, שהונעו על ידי יצר גשמי, הוא גרם למעין כתם בגופו. בגוף הגשמי נדבק מהעולם הגשמי בעקבות דחפים יצריים. חיבוט הקבר הוא תהליך של ניקוי וטיהור הגוף מהיבטים גשמיים הגלומים בהנאות העולם.

דוגמה לכך ניתן למצוא במי שמכור לקפה. כשמגיע יום שבו הוא נאלץ לצום, או שהוא אינו מצליח להתפנות לשתיית קפה עד שעות אחר הצהריים, הוא נתקף כאבי ראש חזקים. הוא עובר תהליך של סבל, שהוא גם תהליך של ניקוי וזיכוך גופני שנגרם בשל ההנאה שלו מקפה במהלך כל ימות השנה.

דוגמה אחרת היא של מי שהמרוץ שלו אחר הקריירה מרחיק את תשומת לבו מילדיו. הוא באמת משתוקק לבלות עמם כמה שיותר. אך כל שעת בילוי שכזו, כשהיא על חשבון העבודה, נתפסת בעיניו כמטרד, שהוא תוצאה של המרחק מהעבודה. תחושת המטרד היא חלק מתהליך של טיהור המלמד אותו להתמודד שוב עם הצורך בחלוקת זמן נכונה.

במובן הפנימי, אם כן, הכוונה בחיבוט הקבר היא לייסורים שצריך לעבור על מנת להתנער מהמשיכה לעולם החומרי. הייסורים הללו הם לא בהכרח עונש אלא חלק מתהליך צמיחה והיטהרות.

גופם של צדיקים

מאחר וחיבוט הקבר תלוי במעשי האדם בחייו, נפוצה העמדה כי קברי צדיקים אינם טמאים ואינם מטמאים.

רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מוזכר למשל בסוף מסכת מכות כמי שבשל חשש מפגיעה בתהליך קבורתו הוטמנה גופתו בעליית גג בכפר עכברא. במשך שנים ארוכות נותר גופו שלם ולא התפרק, להוציא תולעת אחת שיצאה מאוזנו. רבי אלעזר סיפר לאשתו בחלום כי התולעת מהווה עונש על כך שפעם אחת שמע דברים בגנותו של תלמיד חכם ולא מחה כראוי לו. כיון שהקפיד עליו הקב”ה על אותה פעם, מוכח שהיה רגיל לדקדק בכך.

גוף ונפש

על מנת להבין את הרעיון של פגם הנוצר בגוף במהלך החיים יש לעמוד על אופי הקשר בין הגוף והנפש במחשבה היהודית.

שאלת טיב היחסים בין הנפש והגוף מהווה את לב ליבה של הבעיה הפסיכו-פיסית. קרל פופר, אולי מגדולי ההוגים המערביים במאה הקודמת, גרס שכל החשיבה הפילוסופית של העולם המערבי, על כל שיטותיה וזרמיה, אינה אלא מערכת של וריאציות סביב הקשר בין עולם הרוח או הנפש, לבין עולם הגוף או החומר. לדידו גם אותו דבר שנקרא השקפת עולם או מוסר, סובב סביב ציר הבעיה הפסיכו-פיסית[2]. בעוד תפיסות ביהויוריסטיות שונות אינן רואות הפרדה אמיתית בין הנפש לגוף, היהדות, כמו רוב הדתות מחזיקה בהשקפה דואליסטית על פיה בן האנוש מורכב מגוף ונפש.

שאלת נקודת המפגש בין הנפש והגוף היא השאלה הקריטית ביותר להבנת הבעיה הפסיכו-פיזית. היו, כדקארט, שסברו שמדובר בנקודה פיזית ממשית, בלוטה שבמוח, ששם נפגשים החומר והרוח. השערה זו כמובן הופרכה, ולו משום שהיא מחייבת מפגש גשמי בין דבר שהוא חומרי ונפש, שבמהותה אינה כזאת.

הנפש מחייה את הגוף

החסידות מלמדת כי הנפש מאירה, בדרגות שונות בגוף, וכך מחייה אותו[3]. אין הכוונה שנשמת חיים נמצאת בתוך גוף מת, או שהנשמה פועלת רק מתוך הגוף ללא כל חיבור אליו. התלבשות הנשמה בגוף היא באופן שהגוף נעשה לחי. הגוף הוא לא כמו קליפה חיצונית בלבד שמתוכה פועלת הנשמה ומשפיעה בעולם. החיבור בין גוף ונשמה יוצר איחוד מלא כך שהנשמה הופכת במידת מה לגשמית והגוף נעשה חי ואפילו רוחני במידה מסוימת[4].

המסקנה הפשוטה מהאמור היא שחיבוט הקבר הוא תהליך המסייע להפריד את אור עצם הנשמה מהגוף לאחר המיתה. תהליך זה מקביל לתקופות האבלות הגדורות ביהדות – בתחילה 3 ימים לבכי, לאחר מכן שבעה, שלושים ושנה. במסגרת תקופות אלה מתבצע ניתוק הדרגתי בין הנפש והגוף, או נכון יותר בין שאריות השפעת הנפש על הגוף לבין הגוף. ניתוק שבניגוד לסברה הרווחת, אינו מתרחש ברגע אחד, בשעת הפטירה.

המסקנה הפנימית והרלוונטית יותר שניתן ללמוד בנושא מתורת החסידות היא שהכוונות הפנימיות המלוות את התנהגות האדם משפיעות על מצבו הפיזי והרוחני בכל שלב בחייו. כשהאדם משתחרר מתפיסה אנתרופוצנטרית ופועל מתוך משמעות וכוונה פנימית רחבה יותר, ולא מתוך שאיפה פשוטה להאדרת העונג, הוא גם מטפח חיים פיזיים נכונים יותר.

[1] ספר של בינונים, ז, ח.
[2] Sir Karl R. Popper and John C. Eccles, The Self and its Brain, Berlin, Springer International, 1977.
[3] הנפש היא מושג כללי, המורכב מחמש דרגות. השימוש במושג נשמה עד כאן גם הוא במובנו הכללי המקביל לנפש, ולא נשמה כחלק השלישי הפרטי במבנה הנפש. ראו הארת אדמו”ר הזקן בתניא, לקוטי אמרים, פרק א: ‘דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות’.
[4] שם. לעתיד לבוא הגוף יזין את הנשמה, על שום ששורשו של הגוף הגשמי הוא היש האמיתי. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יג, חלק ראשון, אור ליום ג’ פ’ וארא, כ”ד טבת, ה’תשט”ו, עמ’ 186.
Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

4 comments

  1. אליהו הנביא לעולם לא נפרד מגופו, כמו כן אומרים שיעקב אבינו לא מת, ויש הטוענים שגוף האדם נברא עם פונטנציאל לחיות לנצח. התורה גם מספרת לנו על דמויות שחיו 900 שנה ויותר. השאלה הנשאלת היא האם המוות הוא תוצאה מכך שאנו מאמינים שנמות אז הגוף מכין את עצמו למוות כתוצאה מכך? אם נאמין שאין דבר כזה נחייה לנצח? לאחר בוא המשיח אומר הרמבם שנישאר בעולמינו זה ובגופנו אנו ,השינוי הוא שהמוות יבלע לנצח (מודעות המוות תוסר) אז למה לא להסיר אותה עכשיו?

    • 'וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?', תמיהת החכם הבבלי המארח. ומדוע לא נאמר על אברהם ויצחק שלא מתו. לא ניכנס למחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן על תחיית המתים, אבל מי טוען שהאדם נברא עם פוטנציאל לחיות לנצח, מבחינה גופנית?

      תודה ר' קופצ'יק

  2. המעשה ברבי אלעזר היה בכפר עכברא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software