יחסים בינאישיים וחברתייםרשימות קריאה

דמיינו אוטופיה ניו-אייג'ית – דתות כל העולם התאחדו?

צ'לסי קלינטון ומארק מזווינסקי התחתנו. היא נוצריה מתודיסטית והוא יהודי. רשימת אורחים נוצצת הגיעה לטקס שנערך בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. רב רפורמי וכומר ערכו יחד את החתונה. בני הזוג הקפידו על טקס המלווה בסממנים משתי הדתות. מהיהדות לקחו את החופה, הקראת שבע הברכות ושבירת כוס על ידי החתן.

נישואי תערובת הם לא דבר נדיר. לא בישראל ולא בתפוצות, וגם לא מוגבל רק לנישואים בין יהודים לבין בני זרמים פרוטסטנטיים. כמובן שככל שאחד או שני בני הזוג הוא 'סלב', כך העניין בנושא עולה. וכך גם סבירות הגידול בהיקפי התופעה ובלגיטימיות שלה.

'Imagine'

 

ג'ון לנון, הפיץ בשירו המפורסם, 'דמיינו', את המודל. דמיינו לכם עולם ללא גבולות בין מדינות, עולם ללא דתות. עולם שבו בני האדם חיים בשלווה ובשלום.

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace

ג'ון לנון, 1971

הרבה לפניו, תומאס מורוס, שרטט בספרו המפורסם אוטופיה (בתרגומו הישן של אפרים שמואלי) את נקודת העיבור של הסוציאליזם המודרני. החברה האידיאלית, המתגלה באי בודד, פועלת על יסוד הרציונאליזם, ובוודאי שלא על יסוד מצוות דתיות נטולות הסבר.

מרקס כבר עיבד את הרעיון בצורה מדעית. הדת, כמו כל דבר אחר, נתפסה בעיניו כשייכת למאבקים השוטפים בין הפרולטריון לבין בעלי ההון, ומשכך היא עתידה להיכחד בשלב האוטופי הסופי, שבו פועלי כל העולם יתאחדו. המטריאליזם הדיאלקטי יגיע לקצו והשוויון יהיה בכל.

תרבות הפוסט מודרניזם וצמיחת תופעת העידן החדש, הצמודים כל כך להיגיון של הקפיטליזם המאוחר, מעבדים בנוסח מחודש ובאופן פרדוכסלי את הרעיון המרקסיסטי (מזכיר קצת את ממשיכי בעל הסולם?) לפיו כל הדתות נובעות מאותו מקום ומהוות רק שבילים שונים המובילים לאותה פסגת הר. לכן, מומלץ לקיים חקירה רוחנית על סמך מגוון יסודות אקלקטיים. אין כל בעיה עם נישואים בין יהודים, מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים, כל עוד כולם מקפידים על עבודה עצמית וחקירה רוחנית, ולשם כך משתמשים בין היתר במקורות המסורתיים העומדים לרשותם.

גזענים?

למה לא בעצם? למה להתנגד לנישואי תערובת? ברור שהדת אינה יקרה ללבם של הנישאים, או שהם סבורים שהנם יכולים לשמור על סממנים דתיים גם כאשר הם מתחתנים עם בני דת שונה. בהשקפה זו הדת היא עבורם ריטואל פולחני-רוחני, אינטימי מאוד, השייך לרשות היחיד, ולא תמיד או לא בהכרח גם בני המשפחה מחויבים להצטרף אליו.

ועוד, האשמה המוטחת ישירות בכל מי שמתנגד לנישואי תערובת היא שהוא לוקה בגזענות, סלקטיביות וכהנה. מה רע בצ'לסי קלינטון? במה היא פחות טובה מאחרת, יהודיה נניח? האם החתונה של צ'לסי עם מארק עתידה לפגוע ביהדות או דווקא להפיץ אהבה והערכה לדת זו? והכי חשוב, נניח ונישואי תערובת מסמנים את סופה של הדת היהודית, מי אמר שבכלל צריך לשמר את היהדות כפי שהיא מוכרת לנו כיום? איזה נזק גדול יתרחש אם תיוותר יהדות ללא אמונה דתית?

בהחלט מדובר בטיעונים כבדי משקל העומדים ביסוד תפיסת הדת ועצם חשיבותה. אפשר לפטור אותם בטענה כי מי שלא מאמין, ומי שלא מכיר בערך היהדות, לעולם לא יבין מדוע יש להיאבק כנגד סכנת ההתבוללות. ובכל זאת, כפי שכתבה יפה טלי פרקש ב-YNET, הפלורליזם מסיט את האמונה למחוזות אחרים ומחייב התמודדות.

ועכשיו דמיינו שוב

הרבה אחרי הוגי האמנה החברתית שניסו לדמיין מצב היפותטי, לפיו בני האדם חיים כפרטים ללא כל מסגרת מדינית, תיאר הסופר המוכשר, זוכה פרס נובל, ז'וז'ה סאראמגו, הידוע גם בהתבטאויותיו האנטישמיות, מצב שבו מתפשטת מגפת עיוורון. אחד אחר השני, העיוורון מדביק את כולם. מגפת העיוורון הופכת את החיים לתופת של אלימות ואנדרלמוסיה.

הספר מהווה בעיני רבים מסה ביקורתית על המצב החברתי כיום. מזווית אחרת, הספר הוא תרגיל בדמיון מודרך. הוא מנבא מה קורה לבני אדם כשהם מאבדים את היכולת לראות את עצמם ואת סביבתם, כשהם מאבדים קשר להיסטוריה שלהם, לשורשים שלהם. כשהדחפים הבהמיים אינם מווסתים על ידי מערכת מוסרית וכששושלת אבות הופכת חסרת משמעות.

על העיוורון

היהדות אינה רואה את המצוות והמנהגים רק חלק ממסורת ארוכת שנים. על פי היהדות, מי שמאבד את יהדותו מאבד את האפשרות להשיג חיבור אמיתי עם נקודה פנימית שבתוכו. ויותר מכך, היהדות במובן האידיאי שהיא מציגה בתורה ובמצוות מהווה את האפשרות האוטופית להשיג את האינסוף. לחבר בין נשמת האדם לבין אינסופיות הבורא[i]. המציאות היא לא אסופת אירועים הנשרכת על פני תקופת זמן דיאכרונית. המציאות היא חלק מבריאה מתמדת של הבורא. כדי להתקשר עם המציאות היהודי זקוק לאמונתו, ללימודו ולמצוות שהוא יכול לקיים. ללא אלה, ההיסטוריה היא עבורו לא יותר מקיבוץ של חוויות והתרחשויות משוללות קשר פנימי.

לאבד את היהדות בתהליך התבוללות, משמעותו לא רק לאבד עם או מסורת משותפת. לאבד את היהדות זה לאבד את הקשר המסוים הזה עם הקב"ה. זה לאבד צורת התבוננות על מקור המציאות, שבה הבורא קיים כל העת. התבוננות שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר.

הקשר הסמוי

היהדות, וזה עניין לרשימה נפרדת, מניחה קשר פנימי בין כלל האומה היהודית, כנסת ישראל. בקשר הזה כל נשמה, כל יהודי, כמו נושא בתפקיד אחר. קצת כמו החברה האוטופית האפלטונית, לכל נשמה יש תפקיד. החברה המושלמת, כנסת ישראל, מקבילה לגוף שלם. יש שהם בבחינת ראש ויש שהם בבחינת רגליים. הרגליים, אגב, המניעות את הגוף כולו ממקום למקום, חשובות לא פחות מהראש, כשהן מבצעות כראוי את תפקידן.

התבוללות הדרגתית היא תהליך של התפוררות גופנית פנימית. תהליך של איבוד התפקיד והתכלית של היהודי בעולם.

מארק מזווינסקי החליט, כמו רבים אחרים, שהאהבה פורצת גבולות. עבורו התפקיד היהודי הוא אולי בעל משמעות אך חסר תוקף. התפקיד של כל מי שמאמין הוא לא להרחיקו מעדת ישראל, אלא לשכנעו באמיתות וחשיבות תפקידו היהודי.

[i] ראו למשל, הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת ראה, מברכים החודש אלול, ה'תשט"ז.
[print_this] [/print_this]

עוד בקטגוריה זו:

7 Comments

  1. במילים קצת יותר נוקבות: מי שמתחתן עם גויה מחסל את ההמשכיות של העם היהודי. כל יהודי הוא לולאה בשרשרת שהתחילה מאברהם אבינו עד לימינו, נישואי תערובת הם ניתוק השרשרת בת האלפי שנה.

    נישואי תערובת פועלים לאותה מטרה אותה ניסו להשיג האויבים שטבחו בעם ישראל לאורך אלפי שנות קיומו. מה שלא הצליחו לעשות הנאצים מנסה לעשות מי שמתחתן עם גויה.

    המציאות המצערת כיום היא שרבים מהנוער הישראלי בארץ לא מבינים את האסון בנישואי תערובת. הם לא מבינים את העובדה שהעם היהודי תלוי בנישואין. אם היו הדתיים קוראים היטב את המפה היו עושים קמפיין נגד נישואי תערובת כאן בארץ ישראל.

    1. הנקודה היא למה זה מעניין או חשוב, שהעם היהודי לא יוכחד. כל הרעיון של הרשימה היא שאתה לא יכול לשכנע מישהו שמה שהוא עושה יכחיד את היהדות כשהוא מרגיש שהיהדות לא ממש נוגעת לו, לפחות באופנים שעליהם אנחנו מנסחים את החשש מההכחדה. הטענות על המשכיות לא ממש משכנעות חילוני, שמרגיש קשר חלש יותר ליהדות מאשר חברי התנועה הרפורמית. לכן אני מציע שהמאבק נגד נישואי תערובת תובע מערכת אחרת של הסברים, שראשיתם בתפקיד היהדות ובחשיבותה כדבר רלוונטי לחיי היומיום ולא כסדרת טקסים אנכרוניסטים.

Back to top button
דילוג לתוכן