יחסים בינאישיים וחברתייםרשימות קריאה

מוסר טבעי והיחס אל שאינו יהודי

הרב קוק והגנבים

לפני 97 שנים יצא הרב קוק, יחד עם קבוצת רבנים, למסע ראשון בקרב המושבות שהוקמו בצפון ארץ ישראל. החלוצים היו ברובם חדורי אידיאולוגיה סוציאליסטית, בני העלייה השנייה, שהתרחקו מאורח החיים הדתי.

הרב קוק ומסע המושבות, אבטיפוס לדו-שיח בין עולמות של שונים ודומים

מטרת המסע הייתה לחדור ללב הפועלים הצעירים, להפגיש את אנשי ירושלים, לבושי השחורים עם אנשי זכרון יעקב, מרחביה ופוריה. לקרב לבבות ולהדגיש את 'הערכת העולם האמוני למסירות נפשם של הפועלים' כלשון הרב קוק.

בעת שישבו קבוצת הרבנים עם אנשי המושבה פוריה, המשקיפה אל פני הכינרת, שמעו יריות. כעבור שעה קלה נודע ששומרי המושבה תפסו שלושה גנבים ערביים. הם חקרו את הגנבים, רשמו את דבריהם עד לבוא המשטרה, האכילו והשקו אותם, וכלאו אותם במקום הגון לשינה.

הרב קוק, שהיה נוכח במקום, תיאר לאחר מכן את התרשמותו מהנהגתם הנימוסית של המתיישבים כלפי הגנבים, והדגיש בפני חבריו כי בהנהגה זו 'רואים את קרן האור מיושר הלב הישראלי הטבעי'. יחסם של המתיישבים כלפי הגנבים היא שהרשימה אותו והבליטה בעיניו את היסוד היהודי שבהם. יחס זה בלט עוד יותר משום שרק יומיים קודם לכן נתבשרו כי נרצחו שני יהודים על-ידי שודדים ערביים בדגניה הקרובה.

בארוע זה ביטא הראי"ה קוק את הרעיון כי הטבע היהודי היסודי ביותר הוא הומניסטי, עד כמה שאפשר 'לגייר' מושג זה ולהשתמש בו לתיאור היחס הראוי של היהודי אל הלא יהודי, גם אם הוא גנב שפל.

'מפני דרכי שלום'

על רקע האשמות המוטחות באחרונה כנגד היהדות, העביר בשבת האחרונה הרב קובי לוין, רב היישוב נטע, לשעבר תל-קטיפא, שיעור על היחס הראוי אל הלא יהודי.

המסר המרכזי העולה משיעורו הוא כי היחס ההוגן וההומני אל הלא יהודי אינו צומח רק מתוך שיקולים אינטרסנטיים ופרגמטיים. יחס זה הוא תנאי בסיסי בחשיפת עצמות הטוב, בחשיפת הגרעין הפנימי של כנסת ישראל[1]. יראת שמים טהורה, הביא מהרב קוק, אינה דוחקת את המוסר הטבעי[2]. ואם להוסיף, אהבת הבורא מחייבת גם את אהבת ברואיו. ההפך נכון גם הוא. אהבת ברואיו, ללא יוצא מן הכלל היא חלק מאהבת הבורא.

עוד ציטט הרב לוין מהמדרש כי רצח לא יהודי הוא לא רק עבירה על הדיבר השישי בעשרת הדיברות, אלא גם אי קבלה של אחדות הבורא בעולם. בסדר הגשת הלוחות, הדיבר הראשון של 'אנוכי ה' אלוקיך' מקביל לדיבר השישי  – לא תרצח. לכן מי ששופך דם 'ממעט בדמות המלך', ובמילים אחרות מחלל את שם ה' ומעיד על העדר אמונה בו כבורא כל[3].

כמובן שעל-פי הרמב"ם אסור גם לגזול או לרמות מי שאינו יהודי[4], או לפגוע בשאינו יהודי בכל דרך אחרת.

יתר על כן, מדגיש הרמב"ם כי: "… הגויים, צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, הרי נאמר כי טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'[5].

ב'דרכי שלום' אין הכוונה כי מדובר בדרכי החסידות או באמצעי למימוש אינטרס עצמי או הגנה עצמית, אלא שזוהי הדרך שיש לנהוג בה על מנת להגשים ולחשוף את המעלה הרוחנית, את התפקיד הפנימי של היהודי, כפי שמצווה התורה.

מהבחינה הפנימית

בדרך כלשהי השתרשה הדעה המוטעית כי על פי תפיסת היהדות בכלל והתניא בפרט, מי שאינו יהודי איננו נחשב 'אדם'. מן הסתם הוא פחות מ'אדם'.

בפרק א בתניא, אכן עומד אדמו"ר הזקן על המידות הרעות שביציר האנושי ומקורן. הוא מסביר כי אצל 'נפשות אומות עובדי גלולים', אין אפשרות לתיקון עצמי, משום שהמבנה, הקליפות, מהם הם עשויים הוא בהכרח רע ובלתי ניתן להמרה לכיוון הטוב.

אמנם חסר כאן דיון ארוך ומורכב במהותן ומאפייניהן של הקליפות, אבל בהכללה הכוונה ברורה. ישנו חומר גלם שאי אפשר ממנו לייצר דברים טובים, וממנו עשויים 'נפשות אומות עובדי גלולים'. מנגד ישנו חומר גלם שיכול לשמש גם לכיוון חיובי כמו גם לכיוון שלילי. כמו אש שיכולה לשרוף ויכולה לחמם, או כמים העלולים להטביע אך גם מטהרים ומצילים חיים. מחומר הגלם השני, המכונה בספרות הקבלה קליפת נוגה, 'עשויים' ישראל וחסידי אומות העולם.

אלא שמי שנמצא תחת הרושם העז של מוזיאון 'יד ושם' עוד מסיורי בית הספר, עשוי לחשוב שחסידי אומות העולם הם אלה שמצילים, או לכל הפחות אוהדים את העם היהודי. ספרות החסידות, המשמשת כפרשנות לתורה שבכתב של החסידות, ספר התניא, מסבירה שלא כך הם פני הדברים.

בניגוד לעובדי גלולים, חסידי אומות העולם הם כל מי שמקבלים על עצמם את שבע מצוות בני נח[6]. מצוות בני נח הן חיובים מוסריים כלליים, הכוללים קבלה של המחשבה המונותיאיסטית ואחדות הבורא, איסור על רצח, גילוי עריות, גזל, חובה לכינון מערכות חברתיות המושתתות על צדק ועוד ברוח זאת.

מי שאינו מקבל מצוות בסיסיות אלה, אינו יכול להיקרא אדם.

אדם ושאינו אדם

'אדם' הוא המדרגה הגבוהה ביותר בבריאה. למין המדבר, אנחנו, יש ארבעה שמות עיקריים: אדם, איש, גבר ואנוש[7]. שמות אלה, מאפיינים כמובן גברים ונשים כאחד.

השם 'אדם', בניגוד לשאר השמות, מכוון ליתרון ההשכלה וההשגה, לשכל האנושי. הוא מבטא את מעלת השכל על המידות[8].

אדם הוא גם מלשון אדמה לעליון[9]. על האדם מוטלת המשימה להידמות לבוראו[14], ולכן מצויים בו כמה מהמרכיבים המאפיינים את העליונים. בלשון פשוטה, בידי מי שמצליח להנהיג את מידותיו באמצעות שכלו, נתון הכוח להתעלות לדרגת אדם. בכך הוא גם מצליח לקרב את ענייני העולם הגשמי לדרגה נשגבת ורוחנית יותר[15].

בהקשר זה נאמר בפרשת ויקרא, 'אדם כי יקריב מכם קורבן לה"[16]. אחד מפירושי החסידות הוא כי צד האדם שבנו, הצד הנעלה, נדרש להקריב מעצמו, מהצד הבהמי שבו. כדי לגלות את האדם צריך לוותר קצת על הנטייה הבהמית והיצרית. קורבן הוא לשון התקרבות. הנתינה מעצמי וההשקעה באחר, מסיטה את תשומת הלב של הפרט מעצמו, מתחושת הישות, מהאינטרסים הצרים והתאוות המיידיות ומאפשרת לו לתקן את המציאות החיצונית. בכל דבר שרוצים להתקדם צריך להקריב דבר מה אחר. ההקרבה יוצרת מיקוד, מחייבת התמדה, ומעידה על סולם עדיפויות כמו גם על נחישות ואמונה. יותר מכך, ההקרבה מלמדת שהאדם מרוכז בדבר עצמו, בעניין חיצוני לו, ולא רק בצרכיו הטבעיים.

להיות אדם לכן זו משימה לא קלה, שדורשת גם תנאים חיצוניים וגם השתדלות פנימית. אדם הוא מעין מצב זמני, שאפשר להתעלות אליו לזמנים מסוימים ולאחר יגיעה. אך אפשר גם ליפול ממנו בקלות.

ביטול, חכמה ובני אדם

ההיגיון המחריג את מי שאינו מקבל את שבע מצוות בני נוח ממדרגת אדם הוא פשוט יחסית. איך אדם שאינו מקבל כאידיאל, שאסור לרצוח או לגזול, עשוי להתעלות למדרגה הנשגבת ביותר של ההיתכנות האנושית. גם החובה לאמונה בא-ל אחד, נגזרת מכך שעל-פי האמונה היהודית המקור לנביעת השכל הוא המפגש עם האין-סוף. אי הכרה בו, מתירה לבעל השכל להסתובב בתחושת אגו מנופחת, כאילו הכל ממנו. תחושת 'כוחי ועוצם ידי', היא במידה רבה מעיקרי העבודה הזרה, שצריך להיאבק בה, משום שהיא מסתירה את הקיום האלוקי במציאות.

יחד עם האמור, כמובן שקבלה תיאורטית של הרעיונות והמצות אינה מבטיחה יישום בפועל. כל אדם, גם אם הוא מאמין שמשהו מסוים הוא נכון, עשוי לסטות מאותה אמת שזיהה.

במילים אחרות דרגת אדם היא פוטנציאל, הניתן למימוש על-ידי מאבק עצמי להשלטת השכל על הרגשות, או להכוונת הרגשות, הכעס, היהירות, העצבים, העצבות וכן הלאה, באמצעות ההתבוננות השכלית. זאת במקום לאפשר לרגשות להכווין את השכל ולעשות רציונליזציה לתאוות.

תורת החסידות מבארת מהו אדם וכיצד ניתן להגיע למדרגת אדם. במידה מסוימת האור החדש שבו היא מאירה את היכולת להידמות לבורא הופכת אותה למיועדת לא רק לעם היהודי, אלא גם לבני אומות העולם[17], המקבלים עליהם כמובן את הכללים המוסריים הבסיסיים המוכתבים גם על-ידי השכל האנושי.

רוח היהדות מדגישה כי למרות המלחמות שלנו על קיומה ועתידה החומרי והרוחני של ארץ ישראל, לא תוכל להתקיים צמיחה רוחנית של היהודים כיחידים וחברה, לא תוכל להתקיים התקרבות אמיתית לבורא, והיהודים לא יוכלו להוות מצפן מוסרי לעולם, כל עוד תיוותר בנו מידה של שנאה או כעס כנגד ברואיו של הקב"ה.

אהבת אמיתית לבורא ותורתו, לארץ ולישראל, אינה צריכה הוכחה על ידי שנאת האחר. זה שאינו יהודי הוא איננו האויב של היהודי ובה בעת אין כל עניין להפוך אותו ליהודי. ההפך הגמור הוא הנכון. אם מתרחש אסון כלשהו בעולם, ממלחמה ועד צונאמי, דווקא תפקיד היהדות הוא לפשפש במעשיה ולבחון מדוע המסרים הפנימיים של האמונה היהודית לא הופצו ומימשו את תפקידם בעולם.

[1] בהסתמך על הרב קוק, אורות ישראל, פרק א, ה.

[2] מוסר הקודש לרק קוק, ראש דבר, יא.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו פרשה ח', משפטים פרשה ד, וראו הסבר המשך חכמה, שמות כא.

[4] ראו פירושם המשניות, כלים יב, ז.

[5] הלכות מלכים י, יב. וראו מתנות עניים ז,ז.

[6] הנה מבואר בדא"ח אשר נפשות חסידי או"ה [ה]ם מטוב שבקליפת נוגה, ראה לקוטי באורים* לרה"ג הרה"ח והרה"צ כו' הר"ה מפאריטש מז עמוד ד', וברמב"ם הלכות מלכים סוף פרק ח' שהמקבל שבע מצות ה"ז מחסידי אוה"ע. הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, טו, ה'תצב.

[7] ראו למשל: סה"מ ה'ש"ת ע' 96.

[8] לכן, 'אתם קרויים אדם', יבמות דס"א ע"א.

[9] של"ה ג, א; כ, ב; רסח, ב. על הפסוק בישעיה יד, יד;

[10] ראו תנחומא ויגש ו.

[11] יחזקאל א, כו.

[12] ספר המאמרים מלוקט ח"ב ע' רמג.

[13] על ישראל נאמר 'אתם קרויים אדם' (יבמות סא, רע"א), על שם אדם הראשון (לקו"ת נצבים מז, ב). ראו גם לקו"ש חל"ו, ע' 94.

[14] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, שיר השירים, כה, א.

[15] הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת ויקרא, ג' ניסן ה'תשמ"ב

[16] ויקרא א, ב.

[17] ראו ברוח זאת: הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך כג, ה'תרפב.

עוד בקטגוריה זו:

2 Comments

  1. יוצא מן הכלל, אני בבלוג זה מרגיש שהחזרת את הכבוד להיותנו יהודים עם תובנות כאלו עמוקות.
    בע"ה עכשיו מה שנותר זה ליישם זאת,כלומר להיות אדם,או ככתוב "והאיש משה" משה היה איש ,ומוסיפים במקום שאין אנשים תהיה איש, יהי רצון שנהיה אנשים

Back to top button
דילוג לתוכן