להתפלל חסידות בסגנון מזרחי

ב’רומן השורשים’ המונומנטלי, “זכרון אברהם”, מתאר הסופר מארק האלטר את קורותיה של משפחה יהודית, מיום חורבן בית המקדש השני ועד ימינו. קורות גלגולי המשפחה, בזמנים של קושי ומחסור, שמד ורדיפות, שמחה ועיקשות, התרוממות והצלחה, הם גם דברי ימי גלות עם ישראל מארצו במשך קרוב לאלפיים שנה, והם גם ניסיון להציג לעומק את מבנה נשמתו של היהודי וסוד הישרדותו של העם היהודי בתוך ים של פיתויים, שנאה ואכזריות.

מקום חשוב בספר תופס בית הכנסת. כמעט בכל מושבה ועיר אליה ברחו היהודים היה בית הכנסת העוגן סביבו התפתחו החיים היהודיים. בית הכנסת, מקדש מעט, לא שימש רק בית תפילה. הוא הפך אבן פינה להתגבשות קהילתית, לסיוע הדדי, לתכנון תוכניות. הוא החליף בתולדות העם היהודי את בית המקדש. אל בית הכנסת היו נשואות העיניים בכל מציאות של קושי ומשבר. אם בית הכנסת שרד, גם הקהילה תשרוד. אם בית הכנסת חרב, כנראה צריך להקים בית כנסת חדש, במקום אחר.

הסיפורים בספר מרגשים. הם מצרפים את הקורא למסע בזמן, בין עשרות קהילות ומקומות. הם מפיצים ניחוחות שונים ומצוירים בשלל צבעים. הם מזמינים את הקורא לפחד עם אחיו היהודים במוראותיהם, להזדהות עמם ולכעוס עליהם, להכיר את שלשלת אבותיו, וגם קצת לחדד את הבקיאות ההיסטורית (ההצלחה של הספר בעיקר בצרפת ובארה”ב מלמדת שלא רק יהודים הזדהו עם המסע הגלותי).

הריתמוס חסר

דבר אחד ניכר בחסרונו – צלילי התפילה המשתנים לאורך השנים. הספר כמו נעדר הסלסולים המזרחיים, ההתכנסות הפנימית האשכנזית, הקדישים המרקיעים לשחקים. ‘זכרון אברהם’ אמנם משובץ בפסוקי תורה שהגיבורים מעלים על שפתותיהם, אך המנגינה חסרה. הריתמוס של התפילה, זה שמשפיע על כל יומו של המתפלל, על דפוסי המחשבה, על הקשרים החברתיים ובעיקר על טיב הקשר הפנימי עם הבורא, כמו לא נשמע. ריתמוס שליווה כל קהילה בימי שגשוג ובעתות צרה. מחזוריות של תפילה שהושפעה והשפיעה על העמידות האיתנה ועל היחס אל הסביבה.

ג’קי לוי מדגים בבדיחות את השפעת התפילה. הוא מספר בהופעותיו שהדרך הטובה ביותר לדעת אם גנב הוא ממוצא מזרחי היא לצעוק לעברו ‘יתגדל ויתקדש..’ אם הוא משלנו, הוא יזדקף באינסטינקט, ישמיט את שללו, וישיב בקול ‘יהא שמיא רבה מבורך לעולם…’.

חלק מתהליך התשובה

אחד הדברים המרתקים בתהליך התשובה הוא להתוודע אל בתי כנסת שונים, סגנונות תפילה מגוונים, חזנים, ובני קהילה שונים. לפגוש כאלה שהדבקות ניכרת בתנועות ידיהם ושפתותיהם, וכאלה שבית הכנסת מהווה עבורם תחליף מכובד למפגשים קהילתיים חסרים. לצפות בכאלה שלא מוציאים מילה מיותרת במהלך כל התפילה, ואחרים, דווקא במקומות היותר אדוקים, שלא מפסיקים לפטפט. לזהות את המכובדים, ואת אלה הנשרכים. המאמינים ואלה שרק באים כדי לעמוד בחובות הדתיות. להתרשם מההדורים לבושי החליפות המחויטות וכנגד נועלי הסנדלים והחולצות הצבעוניות. לתהות על ה’מהששים’ ילדים ועל המעירים בזעף גם לעבר עזרת הנשים.

יש משהו ממכר בחשיפה לריחות וקולות, קהילות ומקומות. ויש משהו מפתה לא פחות בעצם יכולת הבחירה. הבחירה הפנימית אל מה אני מתחבר יותר, ואל מה פחות. היכולת לגבש לעצמך את הזהות האישית תוך כדי תפילה. תוך כדי תנועה. החירות לקבוע לא רק איך אני מתפלל, אלא גם מי אני רוצה שיעמוד בפני הבורא וברואיו, ובאיזו צורה.

אם להודות על האמת, בסופה של חוויה, מי שאינו מתגורר בירושלים או בעיר העתיקה בצפת, בדרך כלל מתאים עצמו לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו.

ובכל זאת מסוגי בתי הכנסת הנפוצים ביותר, אפשר ללמוד משהו על הריתמוס הנפוץ בן זמננו. על מנגינות התפילה הרווחות, ואלה שמעצבות את דפוסי המחשבה המקובלים.

והסגנון המצליח ביותר…

אני מקווה שלא תתקוממו, אבל מהתרשמות לא מחקרית, נטולת בחינה אמפירית, נדמה שבתי הכנסת המשגשגים ביותר, אליהם נוהר הציבור הגדול ביותר, הם בתי הכנסת בסגנון מזרחי. ועל פי אותה התרשמות כללית ההובלה הספרדית היא בקנה מידה משמעותי.

כמעט בשום בית כנסת, להוציא אולי קבלת שבת בסגנון קרליבך שנפוצה בכמה מקומות, לא ניתן למצוא כל כך הרבה צעירים, דתיים ושאינם דתיים, שנוטלים חלק בחוויית התפילה.

מהן הסיבות לכך? ניתן למנות כמה.

1. כידוע קהילות יוצאי עדות המזרח כמעט ולא לקחו חלק בתנועת ההשכלה ששטפה את אירופה במאות הקודמות, וקידמה איתה את החילון והבוז לדת. לרוב, משפחות מזרחיות נוהגות לשמר מידה של מסורתיות, קידוש בשבת, ביקור תכוף יותר בבית כנסת וכהנה. המפגש עם בית הכנסת וסידור התפילה אינו זר ומנוכר וגם לא מלווה בהטבעה סטיגמטית מצד הסביבה. נפוץ, למשל, לפגוש חבר’ה צעירים, שלפני היציאה לבילוי של שישי לא מוותרים על נעימות קבלת שבת בבית הכנסת.

2. התפילה הספרדית קרובה יותר לתפילה כנגד קורבנות. הקהל כולו שותף יחדיו בתפילה. בתזמון מושלם, כל אחד מבאי בית הכנסת יודע מתי צריך לקום ומתי לשבת. החזן מנהל את הסדר ביד רמה, והניגונים החוזרים על עצמם בדייקנות מופלאה, מסבים תחושת ביתיות ונינוחות. גם ספר הסידור המזרחי נוח יותר להתמצאות. המתפלל, לאחר ביקור או שניים, כבר מייד יודע מה הוא צריך לעשות באיזה חלק בתפילה. למעט בשלב של תפילת העמידה, לא מותירים את המבקר הטרי לתהות לבדו מה קורה כרגע.

לעומת זאת בתפילה חסידית, תפילת סְפרד ואצל הרבה קהילות בציונות הדתית ובעדות אשכנז, החזן מסתפק בקריאה בקול של פסוק ראשון ואחרון בכל מקטע. ואם המתפלל איננו מיומן כדבעי, הסיכוי שלו להספיק לומר את כל קטע התפילה הוא בערך כמו הסיכוי לתפוס שפן. שלא לדבר על כך, שתפילה שבמהותה מתאימה יותר לתפילה שתקנו כנגד האבות היא גם יותר תוצאה של התחבטות נפשית בחיפוש אחר הבורא, של התבוננות מעמיקה. וכל אלה, מנוגדים להרמוניה שבניגון המשותף, לאקסטזה וההתעלות שבחזרה על אותם קטעי תפילה שבוע אחר שבוע. כמובן שלכל בית כנסת יש את הניגונים שלו, השאלה היא תמיד במינונים.

3. לבית כנסת לא מגיעים רק כדי להתפלל. מגיעים בעיקר כדי לחוש שייכים. להיות חלק ממשהו, להיות חשובים למישהו. רב ספרדי לומד היטב את נפש האדם. את הצורך בכבוד, בהכרה, בתשומת לב. בפנייה חמימה. לעולם הוא יידע להכריז למי יש אירוע משפחתי ומתי צריך לכבד את מי. המתפללים מסיימים את התפילה ומקפידים על אמירת שלום ארוכה (ונשיקה על כל לחי) לכל אחד מבאי בית הכנסת. אלו הם כאמור עיקרים בכל בית כנסת. אולם בבתי כנסת מזרחיים, החמימות המזרחית מורגשת ובולטת יותר.

4. הטובים לחזנות. אם דיברנו על התפילה, בבית כנסת שמכבד את עצמו, והמתפללים הם יוצאי עדות המזרח, לא יעלה על הדעת שבערב שבת יעלה כחזן ילד בן 13, שקולו כמעט בלתי נשמע. החזן הוא לא רק בעל פוטנציאל אלא גם כזה שעובד על הכנת התפילה.

5. ואחרון, וזה ממש עניין של טעם והערכה כללית, תצטרפו לסעודה שלישית בבית כנסת מזרחי ובבית כנסת אשכנזי. אוכל וכיבוד הם בהחלט מניע וגורם משיכה.

האם תיתכן תפילה חסידית בסגנון מזרחי

נדמה שאין נושא שיהודים נחלקו עליו יותר מאשר סגנון התפילה. רוב המתפללים לא יחליפו את בית הכנסת שלהם בעד שום הון שבעולם. כל סגנון אחר מהווה עבורם כמעט כמו עבודה זרה. מוכרת הבדיחה על יהודי שמגיע לאי בודד ומייד בונה שני בתי כנסת. אחד הוא זה שכף רגלו לעולם לא תדרוך בו.

התפילה היא לב ליבה של היהדות, ואפשר אולי לומר שמכמה היבטים סיבת קיומה של החסידות. זוהי העבודה המרכזית של האדם והמסלול הישיר שלו אל אלוקיו.

התפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[1]. היא חלק מעבודת העלאה של המציאות מלמטה למעלה. מהעולם התחתון בו אנו מצויים אל חוויה נשגבת יותר. זו מסגרת קבועה של זמן, שבה יש ניסיון של האדם לרומם את מציאות חייו, או טוב יותר לבטלם לנוכח ההכרה במציאות האלוקית.

היכולת להשיג הישגים בתפילה היא קצת כמו היכולת להשיג הישגים באימוני ריצה. החסידות מזמינה הקדמה, חימום, קריאת מאמר, עיון מתוך התבוננות, טבילה ורק אז תפילה.

תפילה שתוקנה כנגד האבות היא מאבק סיזיפי, מפרך, של היחיד להשיג את אלוקיו. המניין הוא המסגרת הקבועה ביום לעשות זאת. הסביבה הזמינה להשגת רעיון האחדות. אך העבודה היא תמיד פנימית, אישית ועצמאית.

ברור שתיאור התפילה כעבודה מזמין הרבה פחות מאשר תיאור התפילה כחוויה משותפת, הרמונית, נעלית. אלו הן שתי חוויות שונות במהותן, ושתיהן הן שיטות של תפילה ודרכים אל הבורא. השאלה היא האם ניתן לשלב ביניהן. אם בתוך אותה הקרבת קורבנות משותפת ניתן למצוא מקום גם להתבוננות עצמית שתוביל לשינוי זווית הראייה, להבנה של רעיון חדש, של מציאות חדשה.

הבחירה האישית

מאז שחזרתי בתשובה, לפני ארבע שנים בדיוק, “אחיי הספרדים” לא מפסיקים לקנטר אותי על הבחירה בתפילה החסידית. נהניתי מאוד מהתפילה המזרחית בבית הכנסת שהיה קרוב לביתי, אך לא הצלחתי להבין כיצד היא גם מתורגמת לשינוי פנימי מהותי. היכן היא מתירה מקום להתבוננות ומאבק פנימי.

סגנונות התפילה מוצאים את ביטויים בדרך כלל גם בסידור הפנימי של בית הכנסת, באופני עיצובו. ואני תמיד העדפתי את השולחנות הארוכים וספסלי העץ על-פני המושבים המרופדים בהם שוקעים ברכות נעימה.

אבל זו רק הבחירה שלי. והיא תמיד ברת גיוון. בכל אופן, בכל בחירה שלא תהיה, המבחן של התפילה הוא דווקא לאחר שזאת הסתיימה. עד כמה נותר מהביטול העצמי במהלך התפילה, גם לאחריה. עד כמה העמידה של האדם מול אלוקיו נמשכת ונפרשת על פני שאר ימות השבוע. ועד כמה האדם שהזדכך במהלך התפילה בטיפוסו מעלה ובעמידתו הכנה והשפלה בפני בוראו חודרת בתוך התנהגותו היומיומית.

[1] ויצא כח, יב. זוהר ח”א רסו, ב. ח”ג שו, ב. תקו”ז תיקון מה (פב, א(.

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

8 comments

  1. המאמר מאוד מרתק ומדלג על העדות והזרמים,

    ובנוגע לסדור אמליץ על הספר, הסידור
    (כיום קשה להשיגו) בהוצאת היכל מנחם בורו פארק

  2. מאמר קולע ומלא בחן,יישר כוח יחיאל הררי היקר

  3. יחיאל,

    נתוועדתי לאתרך היום. אני לא יכול להפסיק לקרוא..

    החקירה שלך אל מול הנסיון הפנימי הרגשי – מותירים את הקורא מזדהה.

    עלה והצלח!

  4. תודה רבה רבה על ההשקעה שלך
    אני לא ישן כבר כמה ימים. אני לא מצליח לעצור מלקרוא
    כמה מודעות

    יישר כוחך

  5. “תפילה שבמהותה מתאימה יותר לתפילה שתקנו כנגד האבות היא גם יותר תוצאה של התחבטות נפשית בחיפוש אחר הבורא, של התבוננות מעמיקה. וכל אלה, מנוגדים להרמוניה שבניגון המשותף”

    “ברור שתיאור התפילה כעבודה מזמין הרבה פחות מאשר תיאור התפילה כחוויה משותפת, הרמונית, נעלית. אלו הן שתי חוויות שונות במהותן, ושתיהן הן שיטות של תפילה ודרכים אל הבורא”

    שני ציטוטים אלו לכאורה סותרים, לא הבנתי בדיוק האם

    התפילה האשכנזית היא כנגד האבות או כנגד הקורבנות (עבודה) ?

    במילים אחרות מדוע התפילה כנגד האבות נקראת עבודה
    ולא התפילה שכנגד הקורבנות ?

  6. אורי אתה צודק, שתיהן עבודה. רק שכנגד האבות (החסידית כמובן) היא תוצאה של עבודה אישית ופחות קולקטיבית (וזו המילה שחסרה, אבל נראה לי שזה מובן בתוך הקונטקסט הכללי, כשנמנעים מדה-טקסטואליזציה)

  7. שלום!

    ראשית – ישר כוח על האתר.
    בנוגע לתפילה חסידית-ספרדית, ולמתח המובנה של חוזרים בתשובה חסידית, יש שני כיוונים מעניינים:
    א. חב”ד – הוראה ברורה לעבור לנוסח האר”י כפיח שמופיע במהדורות החב”דיות (לא מכיר מקור להנחיה הזאת, אבל זה מה שראיתי אצל כל חבדניק ספרדי שפגשתי).
    ב. ברסלב – ראה את ההקדמה בסידור שבקישור: http://www.breslev.co.il/store/%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8_%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%AA_%D7%94%D7%9C%D7%91_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93/%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D__%D7%9E%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D.aspx?id=1832&language=hebrew
    שעוסקת בדיוק במתח הזה.

    ד”ש מנתיבות.

    יואל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software