מעגל השנהרשימות קריאה

בין משה לפואד

לקראת ליל הסדר פרסם עיתון ידיעות אחרונות כתבה מקיפה עם פואד בן אליעזר, רגע לאחר שהשתחרר מאשפוז ארוך. בכתבה מספר פואד שכבר היה בעולם הבא, נאבק בנחישות על החלמתו וזכה לשוב אלינו חזרה. מייד לאחד שיצא מכלל סכנה, הודיע פואד קבל עם ועדה ובמיוחד לחבריו בסיעה שהוא חוזר לעניינים במטרה אחת, לסייע להחלמת מפלגת העבודה, ובמילים אחרות לנקום באהוד ברק על בגידתו בו ובמפלגה.

הסוד של הפוליטיקה הטובה, העמדת העניין במרכז ולא העמדת האני, יכול להועיל לפוליטיקאי לא פחות מאשר לציבור

מי שאינו בקי ברזי הפוליטיקה של מפלגת העבודה לא הפסיד דבר, שכן זו אינה הסוגיה שעל הפרק. השאלה החשובה ביותר היא מה מניע את נבחר הציבור בימינו, עד כדי שהדבר מחזק אותו במאבקו לקום ממיטת חוליו? מהיכן אמור איש הציבור לשאוב כוחות לצורך ההתמודדות הפוליטית ומה תפקידו בחיים הציבוריים.

הרעב

הכתבה על פואד וצוותו הנאמן, המלווה אותו מזה שנים ארוכות, הזכירה לי את השנים בהן עבדתי בכנסת ובמשרדי הממשלה לצד נבחרי ציבור מטעם מפלגת העבודה. במשך כשמונה שנים הסתובבתי, כנותן שירותים מקצועיים, סביב הפוליטיקה של מפלגת העבודה, ותמיד נדהמתי מחדש לגלות את הרעב העצום שיש לחברי הכנסת הותיקים לשרוד ולהתקדם במערכת הפוליטית.

איילת אזולאי, מנהלת לשכתו של פואד המוזכרת בכתבה, מפגינה את הרעב הזה בצורה הברורה ביותר. זה מכבר היא רכשה לעצמה שם של מנהלת לשכה מסורה ואסרטיבית. כל פריימריס נפעמתי לראות אותה מסתערת מחדש, באנרגיות בלתי נלאות, על ציבור הבוחרים.

ללא רעב לא ניתן לשרוד בפוליטיקה. מי שמהוסס ייפלט במהרה מהמערכת. במערכת הזאת לא החזקים שורדים, וגם לא החכמים או המוכשרים, אלא הרעבים והנחושים.

זה אולי יישמע לכם לא אמין, אבל העבודה קשה מדי ומתגמלת פחות מדי כדי שמישהו יישאר שם אם הוא לא ממש משתוקק.

מה המקור לאותו רעב? כסף וכיבודים זו סיבה אחת, אבל היא אינה מספיקה. כסף אינו מניע מוטיבציוני חזק דיו. ההנחה היא גם שמי שמצליח בפוליטיקה יכול להצליח לא פחות בשוק הפרטי. גם הכבוד המפוקפק בו זוכים נבחרי ציבור בימינו, הכולל תחקירים פולשניים ויחס מזלזל, לא יכולים להוות מניע חזק מספיק.

שיתוף ומנהיגותו של משה

מה כן? בבסיס הרצון להתפרסם, לייצג, להוביל ולהנהיג, עומד הרצון לשתף משהו עם הציבור. הרצון בשיתוף הוא מניע חזק לפעולה. הוא מעיד על קיום עצמי ובה בעת על מגמה של היתכללות והתחברות. אחרי שרוצים לשתף, רוצים גם שהקהל יאהב את הדברים בהם שיתפנו.

השאלה החשובה ביותר לאיכות המערכת הפוליטית וחיינו הציבוריים היא במה משתפים. אפשרות לתשובה מצויה באחת הסוגיות המרתקות ביותר סביב ההגדה שקראנו אתמול (ובחו"ל עוד קוראים). השאלה היא מדוע שמו של משה רבנו מוזכר בהגדה רק פעם אחת, וגם אז כבדרך אגב. מדוע מי שמוביל את עם ישראל ליציאה ממצרים אינו זוכה למקום של כבוד בקובץ המעוצב והמלוטש של סיפור יציאת מצרים וההודיה לקב"ה על הצלה זו?

לשאלה זו מספר תשובות.

יש טוענים שבעלי ההגדה השמיטו את שמו של משה כדי ליחס את הניסים רק לקב"ה, ולהימנע מהאדרת שמו של משה. טענה שאינה מתיישבת עם האזכור היחיד של משה, המובא על ידי ר' יוסי הגלילי, המציין כי בעקבות הנסים בני ישראל האמינו בקב"ה ובמשה עבדו. יש גם המשתמשים בהסברים היסטוריים הקשורים לפולמוסים שליוו את תהליכי עיצוב ההגדה. אחרים מתפלפלים סביב שאלת החירות שהפגין או לא הפגין משה.

ההסבר הרלוונטי יותר להיעדרותו של משה מההגדה נוגע לתפקידו כמנהיג. משה היה בביטול גמור לשולחו, הקב"ה, עד שמסופר כי שכינה דיברה מגרונו.

תפקידו כמנהיג העם היהודי היה להסביר את המציאות והמתרחש בה. הוא נדרש לפרש בעבור בני ישראל את משמעות הניסים, לקשר אותם אל משמעות זו ולתת להם כלים לעבודה עצמית.

כמו בפרשת תצווה, שגם בה שמו של משה אינו נזכר, משה נתפס כמחבר, כמקשר בין העם לבין הקב"ה. משה הוא רועה האמונה. הוא עצמו חסר משמעות כשלעצמו אלא כצינור, כגורם מתווך לעניין המרכזי.

פוליטיקה של נושאים

הפוליטיקאי בן זמננו מלמד על המגמה הנפוצה בעידן האינטרנט. מילדה בת 12 ועד מגיד שיעורים ותיק, אין כמעט מי שרוצה להישאר אנונימי.  כמעט כולם רוצים להיות מפורסמים, לשתף, לקבל לייקים. מגמה זו היא מתכון לאסון כשמבקשים לשתף את ה'אני', את האינטרסים והראייה האגוצנטרית. אך היא מתכון להצלחה ולצמיחה כשמבקשים לקשר עם הדבר עצמו, עם העניין.

כל ידיעה בה אנחנו נתקלים היא תמיד מתווכת על ידי גורם שלישי. כל העובדות בחיינו ידועות לנו על ידי צד ג'. בענייני פוליטיקה ומשילה הצד השלישי המדובר הוא לעתים הפוליטיקאים. ככל שאלה ירצו יותר לשתף בדבר כשלעצמו ופחות בעצמם, כך ייטב לא רק לנו, אלא בעיקר להם.

הפוליטיקה היא מתכון בטוח להתקפי וכאבי לב כשהפוליטיקאי מציב את עצמו במרכז ולא את העניין בו הוא עוסק. מנגד, הפוליטיקה הטובה היא פוליטיקה של נושאים ולא פוליטיקה של אנשים. בפוליטיקה הזו התפקיד של הפוליטיקאי הוא לשכנע אותנו מהצד השכלי והאמוני בנושא עצמו. העיסוק בנושא הופך להיות כלי להגנה עצמית. שכן העוסק בנושא כמו מבטל את עצמו ביחס לעניין הנדון.

בחג הפסח לפוליטיקה הזו אנו מייחלים. בחג הפסח אנחנו מתפללים לנבחר הציבור שיחבר אותנו לדבר עצמו, לעניין, לעובדות החיצוניות לנו, ולא אליו כפוליטיקאי.

שכן אנחנו, כמו הפוליטיקאים, בכל פעם שאנחנו עוסקים בדבר חיצוני לנו, אנחנו ממוקדים, מחלימים, צומחים. בכל פעם שאנחנו עוסקים בעצמנו אנחנו נוטים לכיוון ההפוך.

קישור

כאן על המשמעות הפנימית של ספירת העומר, שהתחילה הערב.

 

עוד בקטגוריה זו:

Back to top button
דילוג לתוכן