חלומות ומשמעותם

 

 

'חלום שלא נפתר כאגרת שלא נקראה'. הספר עתיד לראות אור ב"ה במהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, בכריכה קשה.
‘חלום שלא נפתר כאגרת שלא נקראה’. הספר עתיד לראות אור ב”ה במהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, בכריכה קשה.

 

מבוא: חלום שלא נפתר – כאגרת שלא נקראה

הגמרא מספרת אודות אדריאנוס, קיסר רומי, אשר חפץ לדעת את שהוא עתיד לחלום בלילה. לשם כך פנה אל רבי יהושע, שחכמתו וידיעותיו נודעו למרחקים[1], וביקש שיתאר לו במה יחזה בשעה שיישן. רבי יהושע נמנע מלסרב לפניית הקיסר בתואנה שהוא איננו נביא. בעוז רב גילה לשליט כי הוא עתיד לראות בחלומו את אויביו הפרסים התופסים ומשעבדים אותו כעבד הרועה חזירים[2].

דבריו של רבי יהושע אולי לא נשענו על נבואה, אך התלמוד מתיר לנו להניח כי הקיסר הפך והפך בדברי הרב החכם, עד שממילא מחשבות היום כיוונו את מחשבות הלילה, הן החלומות, וכתוצאה מכך חלם בשנתו על התרחשות הדומה לזאת שתוארה בפניו.

הסיפור הקצר, שרבים כמוהו זרועים במסכת ברכות, מעורר סדרת שאלות, ובהן: מהם חלומות ומהי השינה? לשם מה נדרשת השינה? האם יש משמעות לחלומות? כיצד משפיעים מעשיי האדם על עיצוב החלומות? האם אופן פתרון החלום תורם לאפשרות מימושו במציאות? האם החלום כולל בתוכו מסר מעולמות עליונים או שהוא רק שיקוף מסוים של תהליכים, מודעים או מודחקים, אשר מתקיימים באדם בשעות ערותו? האם אנו מסוגלים לשלוט בחלומות? ואם כן, כיצד?

שינה וחלומות הם נושאים המרתקים את המין האנושי מאז ומעולם, ובה בעת מתקבלים בהבנה כתחומים סתומים, שרב בהם הנסתר על הגלוי. הסיבה לעניין הרב המוקדש לתחומים אלה נובעת מהעובדה הפשוטה שהאדם מבלה חלק נכבד מחייו בשינה וחלומות. ייתכן שהשינה והחלומות כדפוס יומיומי קבוע הם גם שמאפשרים לקבל בהבנה את מיעוט ההכרה של תופעת השינה. במילים אחרות, השגרה היא המתירה לאדם לחיות בשלום עם אחד מהתהליכים הבלתי מובנים בחייו.

העיסוק בחלומות ופתרונם נע בדרך כלל על הרצף שבין שתי קצוות. בקוטב האחד נטייה של המחשבה הרציונאלית להתייחס אל החלום כאסופה של דברים בטלים חסרי משמעות. בקוטב השני תפיסת החלום כסוג של נבואה, היכולה ללמד את האדם אודות העתיד להתרחש, להצביע ולגלות דברים שהתקיימו בעבר, לשמש מרכבה של החולם לעולמות עליונים לטובת ברור שאלות מטרידות, ואף לכוונו לבחור בדרך פעולה מסוימת ולא אחרת. בתווך, בין הקצוות, יש גם הרואים בחלום ביטוי לדחפים ומאוויים נסתרים, שמפאת חוסר היכולת להגשימם במציאות מוצאים בשינה כר לביטוי. אותם רצונות ותאוות מודחקים דוחפים את החולם, במקרים רבים, לממשם כמעין נבואה המגשימה את עצמה.

על-פי תורת החסידות הכרת החלומות ומשמעותם קשורה קשר הדוק בהשגת תורת הנפש היהודית. לא ניתן להבין את נושא החלומות מבלי שבוחנים את מבנה הנפש, מרכיביה, לבושיה ומערכת היחסים המיוחדת המתקיימת בין כוחות הנפש השונים. כשם שלא ניתן להכיר את פעולת הגוף בשעת הריצה מבלי לחקור את אופני תפקוד הלב, כך עיסוק בחלומות ללא הכרת נפש האדם עתיד להתגלות כניתוח חסר ושטחי.

פנימיות התורה מלמדת בצורה יסודית מהם החלומות וכיצד ניתן לעמוד על פשרם. יתר על כן, החסידות מתייחסת אל החלומות כתופעה שהיא לא רק בלתי נפרדת מאורח חייו של האדם, אלא גם משמעותית ביותר ומחייבת בחינה והתייחסות במסגרת עבודתו העצמית.

על-פי גישה זו, אין חלום חסר משמעות. כולנו חולמים, ובכל אחד מחלומותינו חבויה משמעות כלשהי. חז”ל מלמדים כי חלום שלא נפתר או שהחולם לא התבונן בפשרו, הוא כאגרת שלא נקראה[3]. בין אם החלום נתפס כתוצאה של מסר מכוון מעולמות עליונים, ובין אם הוא לא יותר מאשר יצירה עצמית של מאווים חבויים, החלום אמור לסמן דבר מה לחולם. הקריאה של האיגרת היא תמיד תהליך סובייקטיבי, כלומר תהליך המתפרש דרך העיניים של הקורא. לכן ישנה חשיבות מרובה להתבוננות בחלום לאחר היקיצה.

מאמר זה שוטח את הכלים שמציעה לנו תורת הקבלה והחסידות להכרת השינה והחלומות. הבנת תופעת החלומות אינה נדרשת רק כדי לברר את פשרם. המאמר מבקש לשכנע את הקורא לראות בחלומות חלק בלתי נפרד משגרת יומו ועבודתו להשגת צמיחה רוחנית, וכך להיות מחויב ליצוק לתוכם תוכן משמעותי שיעצב את צורתם וכיוונם.

חלומות הם מחשבות

חלומות הם מחשבות. המחשבות, מעצם טבען, אינן מפסיקות לשוטט. כשם שהמחשבות אינן פוסקות מתנועתן בשעה שאדם ער, כך גם בשינה המחשבות ממשיכות לתפקד. אלא שבמשך חלק נכבד משעות הערות, השכל הוא זה המכוון את המחשבות[4]. לעומת זאת בעת השינה המחשבות מתנתקות מהשפעת השכל, ולכן גם אינן מכוונות על-ידו.

הכוחות הפועלים בזמן השינה

שנת האדם אינה מלמדת על חולי. השינה היא הכרח טבעי, שאין בכח האדם לשנות. גם אם אדם יתאמץ ואף ישבע שלא יישן שלושה ימים רצופים, ‘מלקים אותו וישן לאלתר’[5], כיון שאדם אינו יכול להישאר ער למעלה משלושה ימים[6].

כוחותיו וחושיו של האדם אינם נלקחים ממנו בשעת השינה, אולם חלק מהם מצוי במצב של רפיון, חולשה. את כוחות האדם ניתן לחלק לשניים: כוחות הניכרים כלפי חוץ, ואלו הנסתרים מעיני המתבונן במבט רגיל. כלומר המשגיח בחברו יוכל להבחין בפעולתם של כוחות מן הסוג הראשון, כמו תנועה וראייה, אך לא יוכל להבחין בכוחות מן הסוג השני, כמו יכולת השמיעה. אם כי ברור כי בבחינה מעמיקה יותר ניתן לעמוד גם על פעולתם של הכוחות מן הסוג השני.

מבחינת הכוחות הפנימיים, שאינם ניכרים כלפי חוץ, השינה מאופיינת בניתוק מהשכל. מבחינה חיצונית, השינה באה לידי ביטוי בעיקר בעצימת העיניים, בביטול חוש הראייה. המביט באדם השוכב על הארץ אינו יכול לדעת באם אותו אדם ישן או לאו, אלא אם ייווכח שעיניו עצומות. שכן בשעת השכיבה, כושר התנועה של האדם אינו ניכר בו בין אם הוא ישן ובין אם הוא שוכב מבלי לישון. מבחינה פנימית, כדי לוודא שהאדם אינו שוכב בעיניים עצומות אלא ישן ממש, יש לדעת מה מצב כוחות השכל באותו זמן[7].

בעוד חלק מכוחות האדם עוזבים אותו בשעת השינה, והכוונה היא, אם לחזור על האמור, לניתוק מהשכל וביטול כוח הראייה, ישנם כוחות אחרים באדם שאינם מושפעים מהשינה וממשיכים לתפקד כרגיל. לדוגמא מערכת העיכול אף פועלת טוב יותר בשעה שאדם ישן. גם כמה מהחושים, כמו הדיבור והמישוש, מתפקדים בשינה כמו בערות, רק בלי הכוונת המוח[8]. האדם יכול לדבר בשנתו, להריח ואף למשש באופן לא רצוני[9].

הראיה כחיצוניות החכמה

כלפי חוץ השינה ניכרת באדם בביטול חוש הראייה משום שהראייה קשורה במישרין בכח השכל. זקני ישראל, הם חכמי ישראל, מכונים גם ‘עיני העדה’[10]. הכוונה בכינוי היא שבאמצעות שכלם מנהיגים החכמים את העדה, משמשים עיניים הרואות למרחקים. ראיית העין מכונה גם ‘חיצוניות החכמה’[11]. באמצעות הראייה האדם מסוגל לקלוט דבר בסקירה אחת. לעומת זאת חוש השמיעה, למשל, מחייב האזנה לפרט אחר פרט כדי לבנות תמונה שלמה.

ככל שחכמתו של אדם רבה יותר, הוא רואה למרחק רב יותר. החכמה דורשת את התגברות האדם על ישותו. ביטול העצמי שהוא התמסרות לדבר והודאה באי ידיעה. נתינה עצמית עד כדי כך שהגוף הופך להיות משרת של אותו הדבר. כשאדם מלא בעצמו, הוא בהכרח חכם פחות, משום שהוא מסוגל לקלוט פרטים מועטים יותר אודות סביבתו. ספר הזהר מלמד כי ‘מאן דאיהו זעיר, איהו רב’, ‘ומאן דאיהו רב, איהו זעיר’[12]. כלומר מי שהוא קטן, הוא הגדול האמיתי, ומי שהוא גדול, בעיקר בעיני עצמו, בפועל הוא קטן. תיקון אמיתי מתבצע על ידי מאבק בנטייה להגבהה ומלאות עצמית.

ככל שאדם פחות עסוק בעצמו, הוא מסוגל להכיר יותר את העולם, על חלקיו הנגלים והנסתרים. דוד המלך אומר למשה במזמור תהלים, שכשהתגלתה לו רוח הקדש, ‘אלף שנים בעיניך כיום אתמול’[13]. בעת שמשה טיפס במעלות הרוחניות על-ידי התבטלותו, אלף שנים נראו בעיניו, באמצעות ראיית החכמה, כיום אחד. ככל שהוא עלה מעלה יותר, כך הוא ראה למרחק רב יותר[14].

לכן נאמר בקהלת ‘החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך’[15]. מדרש קהלת רבה מנסה לברר את המיוחד במשפט האמור, ושואל, ‘מהי אם כן מעלתו של החכם? האם עיניו של הכסיל ברגליו ולא בראשו?’, ומבאר שיש לדרוש את הפסוק כך ‘עד שהחכם בראשו של עניין הוא יודע מה יש בסופו’[16]. חכמת האדם ניכרת ביכולתו לצפות למרחוק, להשיג את אחרית הדבר עוד בראשיתו. השגה זו מתבצעת על-ידי התבטלות עצמית המביאה לטיפוס במעלות הרוחניות. כשמטפסים בסדר ההשתלשלות, במבנה הרוחני של העולם, מסוגלים לראות פרטים רבים יותר. פרטים שהם רחוקים מהאדם הטרוד בעצמו ובחייו הגשמיים.

בעל התניא מוסיף בעניין האמור בקהלת כי החכמה באה לידי ביטוי בעיקר ברגש היראה. בהתבסס על דברי הינוקא בזהר, בנו של רב המנונא סבא, מבאר בעל התניא את האמור בקהלת, שהכוונה היא לכך שהחכם מכיר בשכינה השורה על ראשו ולכן מכסה עצמו מתוך יראה ופחד[17]. התחברות עם החכמה תיתכן רק על ידי ביטול עצמי. על-ידי שהמתבונן רואה כיצד בורא הקב”ה בדיבורו את העולמות מאין ליש, על כך נאמר “חכמה מאין תמצא”[18]. החכמה נמצאת מתוך הכרת הנשגב והבלתי ידוע. עוד נאמר בספר איוב, “הן יראת ה’ היא חכמה”[19]. ללא יראה, כאמור בפרקי אבות, אין חכמה[20]. מבלי שמעוררים את רגש היראה, המשמש כצדו ההפכי של האהבה, לא ניתן להשיג את דבר הא-ל.

כמו בפנימיות גם בפשטות, כאשר העין פתוחה אזי האדם יכול להיזהר מכמה עניינים, ולעומתו הסומא חשוב כמת[21].  כמת, בכ”ף הדמיון, ולא מת ממש, משום שהוא חסר רק את עניין ההבחנה בסכנה ויכולת ההתמצאות. ועוד, כששניים אוחזים במשקפת, האחד טרוד בעניינים שונים ומחשבותיו נתונות על קורותיו, סביר שיתגלו לו פחות פרטים דרך עדשות המשקפת. לעומתו, מי שאינו טרוד בעצמו אלא בהתרחשויות החיצוניות, יזהה פרטים רבים יותר דרך העדשה. באותו אופן, אדם המצוי במרוץ החיים מתקשה להעמיק בתופעות הבלתי שימושיות לכאורה המתרחשות סביבו. כשהוא לחוץ בדרכו לעבודתו עינו לא תקלוט את יפי הפריחה, את פנייתו של בנו אליו או שינויים זעירים בנוף השגרתי. מבלי שייחד לכך זמן מיוחד, פריחה, זריחות ושקיעות, אינם יכולים להוות עבורו מקור להתרגשות. ככל שאדם פנוי יותר, מפנה מקום בעצמו מענייני השגרה, כך הוא מצליח לראות תמונה גדולה יותר, המורכבת מפרטים רבים יותר.

שינה, שכיבה וציור הגוף

בנוסף להפסק בפעולת השכל וחיצוניותו, כלומר יכולת הראייה, ישנו הבדל גלוי נוסף בין מצב שינה לבין מצב ערות. בשעת השינה האדם שוכב. אדם אינו יכול לישון שינה ערבה בעמידה. הוא מסוגל לנמנם, להרדם קלות, אך לא לישון באופן שיש לו טעם מתוק מן השינה[22]. הערבות בשינה נובעת מכך שהראש במצב שכיבה מצוי בגובה שווה עם הרגל.

מכאן, האדם אמנם אינו יכול להתקיים ללא שינה, אולם הוא יכול להשיג לעצמו נמנום במצב של עמידה, המחליף את הצורך בשינה לזמן מוגבל. הנמנום הוא כשינה טרופה ומיוגעת, שחסרונה הוא שגם בה המח שליט על הלב והאברים[23].

כשאדם עומד, ציור גופו הוא מהראש הניצב למעלה, ועד הרגל, למטה. ציור הגוף בחיצוניות מורה גם על הפנימיות. בשעת הערות, השכל מנווט את ענייני האדם. אולם כאשר אדם ישן, כח השכל מפסיק לפעול והדבר מתבטא גם בציור הגוף. הראש עובר למצב של שכיבה, ואז הוא שווה בגובהו עם הרגל[24].

להיכן עוזב השכל בזמן השינה?…

 

[1] התנא ר’ יהושע ברבי חנניא חי בזמן חורבן בית המקדש, נחשב לחכם גדול וקיים מספר דיונים בבית הקיסר בנושאים שונים.

[2] ברכות נו א.

[3] ‘ואמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר – כאגרתא דלא מקריא’, ברכות, נה, א.

[4] רעיון חשוב בספר התניא הוא להביא למצב של ‘מח שליט על הלב’, גם בניתוב המחשבה. ראו למשל: תניא, לקוטי אמרים, פרקים: ז, יב, ל ועוד. הכוונת השכל את המחשבה הוא המצב הרצוי, אם כי לא בהכרח המצב המצוי. ובלשון הרבי מליובאוויטש: “שבשעה שהוא ער, הנה (אם הוא רק ראוי לשם “אדם”, ש”מותר האדם מן הבהמה” הוא בענין החכמה והשכל, אזי) כח השכל הוא המנהיג את כל עניניו”. ראו: תורת מנחם ט, חלק ראשון, שיחת אור ליום ג’ דחול המועד סוכות, י”ט תשרי, תשכ”א, עמ’ 54.

[5] סוכה, נג, א; נדרים טו, א.

[6] על-פי דברי הגמרא: ‘ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה’, חגיגה טז, א. מובא אצל הרבי מליובאוויטש, שם, תורת מנחם כט, תשכ”א, עמ’ 55. הרבי מליובטאוויטש מבהיר כי מטרת השינה היא למנוע מעבודת האדם להפוך להרגל ולטבע שני. כדי שדברי התורה ‘יהיו בעיניך כל יום כחדשים’ (שמות, פ’ יתרו יט, א ועוד) יש צורך ליצור הפסק בעבודה. הפסק זה הוא השינה, שלאחריה האדם קם בכוחות מחודשים. ראו: שיחות ש”פ דברים, שבת חזון, ה’תש”נ.

[7] אדמו”ר מוהריי”צ, ספר המאמרים, יום א דר”ה, תרצ”ב, יב.

[8] אדמו”ר הזקן אומר במקום אחר לגבי השמיעה כי: גם כשהשכל, המידות הראייה והשמיעה סתומים, המחשבה אינה מפסיקה לשוטט. לא ודאי שמכאן ניתן להסיק שהשמיעה אינה פועלת בשינה. ראו: מאמרי אדה”ז, תקע”ב, נוסח אחר: ורחל היתה יפ”ת, קג. במאמר המצוטט מציין הרבי מליובאוויטש “כי, בנוגע לחוש השמיעה, הרי גם בעת השינה פתוחה האוזן כמו שהיא פתוחה בעת שהוא ער”. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ט, חלק ראשון, שם, י”ט תשרי, תשכ”א, ע”מ’ 54.

[9] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ט, חלק ראשון, שם.

[10] במדבר, פרשת שלח טו, כד.

[11] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ט, חלק ראשון, שם, תשכ”א, עמ’ 54.

[12] זהר חלק ג, קסח, א. מובא אצל הבעש”ט, מייסד החסידות: ספרי הבעל שם טוב, כתר שם טוב, הוספות, קכב.

[13] תהלים צ, ד.

[14] שכן ככל שמטפסים בסדר השתלשלות העולמות חוזרים לאחור גם במגמת התפרטות הזמן, כלומר עולים במגמה של התכללות. במובן זה של טיפוס לזמן הכללי, משה בעצם התרוממותו במעלת המדרגות השיג דרגות של הכרה שאלף שנים נראו אצלו כיום אתמול. ראו: אדמו”ר הזקן, מאמרי אדמו”ר הזקן, תקס”ן ח”ב, ויאמר ה’ אל אהרן אתה ובניך אתך תשאו, תקלו. כמו דוד המלך כך גם מפגשו של הבעש”ט בראש השנה עם המשיח, כפי שתיאר באגרת לגיסו, ר’ גרשון מקוטוב שעלה לא”י. באגרת מלמד הבעש”ט על עליית נשמתו לעולמות עליונים בזמן תפילת ראש השנה. במהלך העליה פוגש הבעש”ט את המשיח ומבקש לדעת מתי יתגלה. המשיח עונה את התשובה המופיעה במשלי ה, 1: ‘לכשיפוצו מעינותיך חוצה’. הרבי מליובאוויטש מבהיר כי עליית הנשמה לא הייתה למעלת אדם קדמון כי אם לעולם היצירה שגם שם נכללים טו שנים בסקירה אחת. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, כה, חלק שני, שיחת ש”פ אחרי, מבה”ח ה’תשי”ט, עמ’ 258. להרחבה על הזמן ומשמעותו ראו המאמר בסדרה: “יום הולדת, ראש השנה הפרטי לצמיחה רוחנית”.

[15] קהלת ב, יד.

[16] ‘…ר’ מאיר הוה צווח לסופיה דמלה רישיה’, ר’ מאיר היה קורא לסוף הדבר ראשו. ראו קהלת רבה, על פרק ב, פסוק יד.

[17] זהר פרשת בלק, קפז, א. תניא, ליקוטי אמרים, פרק לה.

[18] איוב כח, יב.

[19] איוב כח, כח.

[20] אבות ג, יז.

[21] ‘ארבעה חשובין כמת…’. נדרים סד, סע”ב.

[22] במסכת סוכה נג, אומר ר’ יהושע בן חנניה, כי בזמן שמחת בית השואבה ‘לא ראינו שינה בעינינו’. הגמרא מעלה על כך תמיהה כי אפשר לו לאדם שלא יישן במשך שלושה ימים מלאים, ועונה כי שינה אמנם לא הייתה אך נמנום היה.

[23] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם כט, שיחת אור ליום ג’ דחול המועד סוכות, שם, י”ט תשרי, תשכ”א, עמ’ 55.

[24] שם.

Print Friendly

תבדקו גם

ממה מורכב ביטחון לאומי

ראיתי שבכנס מפקדים למען ביטחון ישראל דיבר אהוד ברק על משיחיות מזה ועל ביטחון לאומי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software