"גוג ומגוג" – מרטין בובר, אמונה ודתל"שיות

שני זרמים רעיוניים מאתגרים את היהדות הרבנית, ה"אורתודוכסית", על שלל גווניה המתכנסים תחת גדר ההלכה והמצוות. הזרם האחד הוא היהדות כתרבות. הזרם השני הוא יהדות אמונית, ובהיבטים מסוימים גם דתית, אך כזאת שאינה רואה עצמה מחויבת לקלה כחמורה. אמונה יהודית שאינה כרוכה בחיים של מצוות.

את הזרם הראשון קל להבין. גם אם מפקיעים את הקב"ה מהמשוואה, עדיין נותר עם הספר היהודי בעל מסורת בת אלפי שנים. מסורת המקפלת בתוכה גם חכמה מרתקת שתחילתה באבות, עובר למשה רבנו, דרך שמעיה ואבטליון, הלל ושמאי, רבי עקיבא ורשב"י, הרמב"ם והבעש"ט. יהדות כתרבות מייחסת ערך ומשמעות למחשבה היהודית, כשהיא נמזגת במינונים המתאימים עם תורות אחרות, וכמובן שאינה מחייבת בהלכותיה, המהווים לא יותר מאשר הסכמה מסורתית היסטורית שהתאימה לתקופתה ולרצון ההישרדות המשותף של העם, וחובה לעדכנה.

הזרם השני מורכב ומרתק הרבה יותר. האוחזים בו מציגים עוצמות רוחניות, ואפילו דתיות, הגוברות לעתים על אלה של אנשי ההלכה. הם שבויים בקסמה של החסידות, מתענגים על פלפולי גמרא מחודדים, מתפללים, לפרקים, בדבקות עצומה, מתגאים בעוצמת כתיבתו ורעיונותיו של הרמב"ם, ומבקשים להפיץ ולקדם את הרוח היהודית, את המחשבה היהודית, בכל אתר ואתר. כן, אפילו את הקב"ה הם מבקשים להנכיח בחייהם. אבל כל זאת ללא מחויבות טוטאלית למצוות. ברוח ה'עידן החדש', היהודי האמוני רשאי לבחור לעצמו בצורה אקלקטית את מצוותיו, אלה התומכות בתפיסת עולמו, בתובנות האישיות שלו ובתוצרי הלימוד הדתי-יהודי שהרוויח בכוחות עצמו.

כיצד ניתן להסביר יהדות אמונית, מלאת עוצמות, למדנית ופתוחה לפילוסופיות שונות, ובה בעת מסרבת להתחייב לקיום קפדני של ריטואלים דתיים? מה העתיד של יהדות זו והאם היא יכולה להתקיים כשלעצמה, לאורך זמן, ללא מקורות יהודיים הלכתיים? האם יהדות מעין זו היא הפתרון לתופעת החילון, ההתבוללות ואפילו מהווה חלופה ראויה ליהדות כתרבות?

בין החוזה מלובלין ליהודי הקדוש

תשובה אחת לתפיסת היהדות האמונית, הנלהבת אך גם הדת"לשית, אפשר למצוא בהגותו של מרטין בובר, ובפרט בספרו 'גוג ומגוג'.

המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' שלמה גיורא שוהם, הרבה להיאנח על כך שבובר זכה להערצה ברחבי העולם, ובעיקר בגרמניה, ואילו בישראל הוא נותר הרבה פחות משמעותי. כלומר מחוץ לסילבוסים של הקורסים החשובים. למיטב זכרוני, בחלופת המכתבים בין גרשום שלום לוולטר בנימין, מתבדחים השניים קלות על חשבונו של בובר ומתארים אותו כטיפוס מוזר ובלתי מובן. במקומות אחרים שלום גם מתעמת עמו על האופן שבו ניסח כמה מהרעיונות החסידיים.

ב'גוג ומגוג', שראה אור לראשונה בתש"א, 1941, מתאר בובר את עולמם החסידי של שתי דמויות מופת – "החוזה מלובלין" ו"היהודי הקדוש מפשיסחה", שהיה גם תלמידו של החוזה. העולם החסידי המתואר ביד אמן ומתוך קרבה מופגנת ובקיאות מרשימה במחשבת החסידות, פורס את הבדלי הגישות הכלליים בין שני המנהיגים הללו, מבלי לדלג על המחלוקות ותיאור הריבים הקטנים המלווים גם את חצרותיהם של האנשים הגדולים.

בזווית מסוימת עיקרו של 'גוג ומגוג'  אינו מסביר רק את הבדלי התפיסות המשיחיות. הוא אינו מוגבל להבדלים בין גאולה ניסית לגאולה העולה מכוחה של התשובה; בין חריפות למדנית לבין מופתים והתקשרות לעולמות עליונים. הסאבטקסט של הספר הוא בעיני הסבר לשתי תנועות עיקריות המופיעות בהגותו של בובר וכנראה גם בנפשו. תנועה של משיכה עזה לתנועת החסידות מזה ותנועה של ביקורת, התרחקות ואי קבלת זיוף אצל דמויות המופת מזה. במילים אחרות 'גוג ומגוג' מסביר מדוע הוא, בובר, דתל"ש (בלינק הסבר על משמעות השימוש במושג) , ומדוע בה בעת המחשבה היהודית כה חשובה לו.

שתי התנועות המנוגדות הללו הן שהפכו את הספר לקנוני עבור כל מי שמוצא את התנועות ההפוכות גם בנפשו. ולכן גם אין להתפלא שמי שההדיר את הספר במתכונתו החדשה והוסיף עליו הערות הוא דב אלבוים, שסיפור חייו, כמי שעזב את המסגרת הדתית אך נשאר קרוב לעולמה של המחשבה היהודית, מלמד על שתי התנועות המנוגדות (אני קראתי את המהדורה משנת 1967, בהוצאת עם עובד. שבוע הספר יכול להוות הזדמנות מתאימה לרכוש את המהדורה החדשה בהוצאת ידיעות ספרים).

דיאלוג ורצון

מה יש בו ב'גוג ומגוג' שמלמד על הנטייה הדתל"שית של בובר? מעבר לעיסוק הספרותי במחלוקות הפנימיות בתוך התנועה, בובר החדיר את האקזיסטנציאליזם הדיאלוגי שלו, את מחשבתו ההגותית במסגרת ההערכה שלו את המרקם החסידי.

בהכללה רחבה, הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר מבחינה בין שני מצבים. בין יחסים בעלי זיקה, פתיחות, קבלה והעדר שפיטה, המכונים "אני-אתה", לבין יחסי "אני לז", שהם אינטרסנטים ביסודם, יחסי הזרה בין ה'אני' הסובייקט, לבין האובייקט, שבהם היחיד עומד אגוצנטרי במרכז. בעולם מנוכר, בו שולטים יחסי אני-לז הבורא אינו נוכח. הוא הופך להיות שותף ביחסים, הוא מתגלה, רק כחלק מדיאלוג אקזיסטנציאליסטי, פתוח, כן, המחבר בין הדוברים.

תורת האקזיסטנציאליזם הדיאלוגי שקידם בובר, המתפרשת על תחומים רבים נוספים, ושזיכתה אותו בהערכה ותהילה, נשענת כמובן על אדני מחשבת החסידות. אצל הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק היא מתגלה למשל באיש האמונה ואיש ההדר, אולם בבסיס מדובר באותו הדבר. במאבק הפנימי בין שתי נטיות, שתי נפשות. האחת אגוצנטרית, בהמית, והאחרת נשגבת יותר, שרק כשהיא מתגלה, ניתן להשיג שיח אמיתי עם הזולת ועם א-לוהים. היכן שבובר אינו מזהה את השיח של "אני-אתה", הוא גם לא מצליח לראות את הבורא. זהו מצב של זיוף ואינטרסנטיות.

בפועל כמובן שמדובר בדיכוטומיות בלתי אפשריות במציאות. אנחנו מיטלטלים בכל פעם מתפיסה אחת לאחרת. רגע אחד אנחנו מקיימים יחסי סובייקט-אובייקט ורגע לאחר מכן אנחנו מבקשים להיות אחד עם בן שיחנו.

תפיסת היחסים האקזיסטנציאליסטיים היא בהחלט אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של החסידות, והיא גם המושכת את בובר בכתיבתו ובמחקריו אודות התנועה החסידית. העדר השיפוטיות והניכור, קבלה של האחר, החיים למעלה ממימד הזמן הסינכרוני – כל אלה ומאפיינים נוספים הם כמיהה נפשית עמוקה של רוב בני האדם. בובר מסתפק בשאיפה נשגבת להשיג חיים שבהם הזולת הוא לא האחר. גם הבורא הוא לא האחר. הוא חלק מההוויה המתמדת.

זהו במידה רבה היסוד ליהדות האמונית המשוחררת מעול המצוות. בתגובה לכל פרסום בגין מעשה נבלה של איש דתי תמצאו נימה צינית בסגנון – והעיקר ששמר 6 שעות בין בשר לחלב. ההישגים הרוחניים הם בעבודה העצמית, בתוך השיח עם הזולת, ולא במסגרת מצוות, הדורשות עדכון ושהן לכאורה חסרות פשר, כהימנעות מכיבוי והדלקת אור בשבת.

ובכל זאת, עד כמה שבובר מיטיב לתאר את החסידות, לטעמי יותר מהבחנותיו של גרשום שלום, ועם כל יופייה וקסמה של היהדות האמונית כפי שמציגה בובר, היא חסרה את היסוד המרכזי ביותר אולי במחשבת החסידות וביהדות.

בדיאלוג האקזיסטנציאליסטי בובר אינו מבחין כי דרך החיבור הגבוהה והנשגבת ביותר בין הסובייקט לסובייקט אחר היא על ידי ביטול הרצון של הסובייקט. הדרך להתקרב אל הבורא היא על ידי ביטול הרצון של האדם, שממילא כולל ביטול המאוויים האגוצנטריים, ומימוש רצון הבורא. בניגוד להשקפה הפנתאיסטית שפינוזאית, הבורא היהודי, וכמובן החסידי, הוא בורא שאין מקום הפנוי ממנו, אך הוא גם בורא בעל רצון ספציפי שדורש את הביטול של הסובייקט על מנת להגיע ליחסי התכללות בדרגה הגבוהה ביותר.

המרגלים רוצים להציל את משה

דוגמה לטיב היחסים הללו ניתן למצוא בחטא המרגלים. על המרגלים, כתבנו כבר בשנה שעברה, בהיבט אחד היו בעלי מעלה גבוהה מאוד, ראשי ישראל. הם הוציאו דיבת הארץ משום שחפצו להישאר במדבר, בדרגה רוחנית גבוהה, ולא להיכנס לממד הארצי והתחתון. על מעלת המרגלים לא רק בעבר אלא גם לעתיד, אנו למדים גם מכך שקיבוץ של יהודים הופכים לעדה בעשרה דווקא מפני שהמרגלים היו עשרה[1].

בנו של הרב חיים ויטאל, רבי שמואל ויטאל, מביא בשער הפסוקים הסבר חדשני לאופן בו פעלו המרגלים[2]. לטענתו מאחר והאר"י כבר זיהה את נקודת החיוב במרגלים, אפשר להצביע על הסבר נוסף לפיו המרגלים שמעו את את נבואתם של אלדד ומידד שהתנבאו במחנה[3]. השניים התנבאו כי משה ימות עם כניסתו לארץ. המרגלים היו כה קשורים למשה, והם אמרו מה שאמרו על מנת לעכב את הכניסה לארץ, רק כדי שמשה לא ימות. ואכן, תוכניתם הצליחה ומשה זכה ל-40 שנות חיים והנהגה נוספות במדבר.

יהושע וכלב בן יפונה לעומת עשרת המרגלים הבינו דבר מה ששאר נשיאי ישראל המרגלים לא הבינו. הם הבינו כי ההתכללות הגבוהה ביותר, היחסים הנשגבים ביותר הם כאשר האדם מקיים את רצונו של בן שיחו. אלו הם יחסים נעלים יותר מאשר שיח דיאלוגי אקזיסטנציאליסטי, והם העומדים ביסוד החסידות. 'שלוחו של אדם כמותו'[4]. השליחות של יהושע וכלב היא לכבוש את הארץ. שליחות זו היא רצונו של משה הרבה יותר מאשר הניסיון של המרגלים האחרים להחיותו 40 שנים נוספות במדבר.

רחל ורבי עקיבא כדוגמה, נטולת ביקורת פמיניסטית

דוגמה בולטת למימוש הרצון ניתן למצוא ביחסי רבי עקיבא ואשתו, רחל, בתו של כלבא שבוע. רבי עקיבא עוזב את אשתו ל-12 שנים. כשהוא מגיע חזרה הוא שומע אותה שמחה ביציאתו. היא רואה בלימודו שליחות, לאחר חורבן בית המקדש והחשש כי תורת ישראל תשתכח מהלבבות והמוחות. שליחותו של בעלה היא רצונה האמיתי ולכן כשהוא שומע את רצונה הוא אפילו לא עוצר לומר לה שלום, כי אם סב על עקבותיו וחוזר ל-12 שנים נוספות של לימוד, שבקצן הוא שב עם 24,000 תלמידים, להם הוא מסביר שכל מה שהשיגו שייך לאשתו, לרצונה שיתמיד בלימודו הטוטאלי[5].

היהדות האמונית המתנכרת למחויבות ההלכתית עשויה להיות מושכת ביופיה, אך השיא שלה הוא הצגה תיאורטית של יחסים דיאלוגים בדרגה של 'אני אתה". שיא שהוא לעולם נמוך מהאמונה היהודית במחויבות להגשים את השליחות האלוקית.

ב"גוג ומגוג" אין הכוונה לקטסטרופה של אחרית הימים, אלא למאבקים הפנימיים המתרחשים בתוכו של האדם ויוצרים את ההפרדה בינו לבין הזולת. שיח אקזיסטנציאליסטי נטול הפרדות הוא רעיון תיאורטי מקסים ונשגב. הגשמתו היא חלק ממשימת מימוש רצון הבורא, כפי שזה משורטט במחשבת החסידות. אולם תורת החסידות היא בכמה מובנים קודם לכל ביאור הטעמים הפנימיים של המצוות. ככזאת היא כמובן מקבלת ומצדיקה את הקורפוס ההלכתי-הרבני, וממילא ממוקדת בחשיפת רצון הבורא בעולם.

ועוד הזמנה: ספרי התבוננות יהיו זמינים בשבוע הספר בדוכני "ארון הספרים היהודי" במחירי המבצע. אני אהיה בכיכר רבין במהלך שבוע הספר. אז אתם מוזמנים לבקר, להגיד שלום, לשוחח ולדון. מי שרוצה ממש לתאם מוזמן לעשות זאת באמצעות טופס צור קשר.