סודותיו של הרבי מליובאוויטש

הוא נשבע שראה את המנהיג החסידי, רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר התניא, אוכל בתשעה באב כשמישהי יושבת על ברכיו. לא הייתה סיבה שלא להאמין ליהודי הזה, שנחשב כאמין, נטול אינטרס, ושתיאר את שראו עיניו.

הידיעה אומתה מכמה מקורות, מספר ד”ר ניסן מנדל, שעקב אחר הביוגרפיה של מייסד חסידות חב”ד[1], ומשהתבררה כנכונה, שימשה כנשק יעיל בזירת הקרב נגד תנועת החסידות וראשיה.

ואכן היהודי לא שיקר. אדמו”ר הזקן סעד את לבו ביום חורבן בית המקדש כשמישהי ישובה על ברכיו.

מדע והעדפות פוליטיות

אחד מעקרונות היסוד של המדע המודרני הוא שהממצאים המדעיים, העובדות, אמורים לדבר בעד עצמם. התצפית, הניסוי, המתודה המדעית, הם חלק חשוב בהפיכת העובדות לידע קולקטיבי, מפני שעליהם כל אחד לכאורה יכול לחזור. אם ניסוי מסוים חשף סדירות כלשהי בטבע או במערכות החברתיות, כל פעם שיתקיימו תנאים זהים, נזכה באותן התוצאות[2].

המדע הוא בעיקרו דרך לארגן את הקהילה המודרנית. העובדות משמשות בתוכו בסיס לבניית משמעות חברתית משותפת. אולם בפועל, אין עובדות שאינן משרתות העדפה חברתית-פוליטית כלשהי[3].

המטרה של “לתת לעובדות לדבר בעד עצמן” היא להפוך את העובדות לקטגוריה חברתית מוסכמת. במקרה של בעל התניא, היהודי הנכבד גילה פרטים אמיתיים אודות האדמו”ר החסידי. פרטים אלה הפכו לעובדות מוסכמות, בעלות משמעות חברתית. משהתגלו העובדות, ניתן להצביע בצורה ממשית על הסכנה שבתנועת החסידות והקבלתה לשבתאות. העובדה שבאותה שנה תשעה באב חל בשבת (ולכן נדחה הצום), וזאת שישבה על ברכי האדמו”ר הייתה נכדתו הקטנה, הייתה חסרת משמעות כל עוד לא זכתה לתוקף על ידי אנשים או חוקרים שיהפכו פרטים אלה לעובדות מוסכמות.

פסדו-ביוגרפיה חדשה-ישנה לרבי מליובאוויטש

באחרונה ראה אור במהדורה עברית ספר בשם “הרבי מלובביץ’, בחייו ובחיים שלאחר חייו”, שאיננו מתאפק אפילו מלעמוד בקריטריון היסודי של “לתת לעובדות לדבר בעד עצמן”.

את הספר אפשר לקרוא בשתי קריאות שונות. אם עוקבים אחר החלקים המתיימרים להיות עובדתיים, ניתן להתרשם בו מתיאור התפתחותה של תנועה, שפעלה במאה הקודמת בעקביות מרשימה במטרה לשמר את דפוס המחשבה היהודי ואורחות החיים היהודיים בעידן של תמורות מפליגות. כך ברוסיה ופולין לפני המלחמה, ובארה”ב במהלכה ואחריה, ראתה עצמה תנועת חב”ד מחויבת לכלל העולם היהודי, ונאבקה בשלל כלים בתופעת החילון וההתבוללות.

הזרקור בספר מופנה אל הרבי מלובאוויטש, שכחסיד התנהל תחת האדמו”ר השישי של חב”ד, הרבי יוסף יצחק שניאורסון. על פי העובדות הנשזרות, הרבי מליובאוויטש התגורר בשנים לפני מלחמת העולם השנייה באירופה המערבית, בה התאפשר לו, במצוות רבו, לנהל את כספי התנועה ולהעבירם לאנשי הקשר – תוך שהוא נוהג בחיי היומיום כחסיד אדוק. במהלך תקופות אלה היה עליו לשמור על היתרי שהייה בפריז ובברלין, ולכן נדרש לקיים את המינימום הדרוש כדי להיות רשום כסטודנט. משסיים שלב אחד בלימודים מיהר להירשם ללימודי המשך, על מנת לשמר את הסטאטוס האזרחי שאיפשר לו לעמוד במשימותיו. במהלך שהייתו באירופה המערבית הקפיד לשמור על קשר רציף וחזק עם רבו ולהגיע לחצרו בחגים. לאחר הפיכתו לנשיא השביעי של תנועת חב”ד, המשיך במסירות את דרכו של חמיו, בין היתר בפיתוח מעורר השתאות של מערכת השליחות. באותה העקביות דרך אגב, עודד את השכלתן הדתית של נשים, את תפקידן החיוני במוסד השליחות ואת מעורבותן בפרקטיקה הדתית, כפי שעשה הרבי הקודם ומתוך היצמדות בלתי מתפשרת לקודקס ההלכתי היהודי, ומבלי ש”נגרר” אחר אופנות מערביות.

הקריאה השנייה של הספר היא של החלקים המיוסדים על פרשנות תמוהה, צהובה, מגמתית ומעוותת, זולה, לרוב רשלנית, לא עקבית, רווית סתירות פנימיות, ולפרקים נדמה שלכאורה אפילו שרלטנית. התמונה העולה מקטעים אלה ביחס לרבי היא שמדובר בצעיר מבולבל, המתלבט ביחס לזהותו הדתית, שגוזז את זקנו, נמשך לחיים הבוהמיים החילוניים, סטודנט בינוני שבקושי צולח את לימודיו ושחלומו הגדול היה להיות מהנדס בפריז. עם אשתו המיועדת, מרמזים המחברים, כנראה חי בחטא, לפני הנישואים, ויכול גם מאוד להיות שניהל ברשלנות את מערך הכספים שהופקד בידו.

לשיטת המחברים, אותו צעיר חסר עמוד שדרה, שזוכה לביקורת שיפוטית נוקבת על שלא הצטרף לתנועה הציונית החילונית ולא סייע לעצירת הנאצים, הצליח להימלט לארה”ב, ושם, מתוך דחף אגוצנטרי, כך אפשר להסיק, החליט שמאחר ודרכו לא סלולה כמהנדס, עדיף לו לפתח קריירה של רבי. ואכן בשלל אינטריגות ומניפולציות עלה בידו ליטול מגיסו הטוב ממנו את הבכורה, ולהתמנות לממשיך דרכו של חמיו.

כעת הפך הצעיר המבולבל למשיחיסט הזוי, שפועל כפוליטיקאי מתחיל בחיפושו אחר קהל לו ימכור את מרכולתו. משלא הצליח לגייס למחנהו את החסידים בברוקלין, החליט לנסות לגייס חסידים מכל העולם היהודי, ולשם ריצוי שאיפות הגדלות שלו, אילץ את תלמידי הישיבות שלו להפוך לשליחים בעל כרחם. כפוליטיקאי קרתן הוא גם נגרר אחר אופנות חולפות הסותרות את עולמה של ההלכה, וכך למשל הטמיע את רעיון “חיל השלום”, המאבק לזכויות אדם ונגרר גם אחרי המהפכה הפמיניסטית.

מצב המחקר האקדמי 

נדמה (אני מרגיש כמו המחברים עם "הנדמה") שאפילו התמונה שנבחרה לכריכה נועדה לשרת את המגמה של הספר. הרבי מביט הצדה, לסמן לכאורה חוסר יושר. גם התפילין זה רק מד לחץ דם. בהמשך תבינו את הבדיחה
נדמה (אני מרגיש כמו המחברים עם “הנדמה”) שאפילו התמונה שנבחרה לכריכה נועדה לשרת את המגמה של הספר. הרבי מביט הצדה, לסמן לכאורה חוסר יושר. גם התפילין זה רק מד לחץ דם. בהמשך תבינו את הבדיחה

המערכת הפרשנית הרוכבת על גב היסודות העובדתיים מרדדת לשיא חדש את הערך של מחקר אקדמי. כאמור, היא אפילו אינה מתיימרת להסתתר מאחורי העובדות ולתת להן לדבר בעד עצמן. עדות לכך היא השימוש האינסופי כמעט, שקשה להאמין שתמצאו דומה לו בספר כלשהו המתיימר להיות מחקרי, בהטיות ומילים נרדפות ל”כנראה“, “אולי“, “ייתכן” ו”דומה אפוא“. לכן גם אין פלא שלאורך הספר מתקיים מתח רציף בין העובדות והפרטים לבין עולם הפרשנות. המחברים מנסים לשרטט תמונה אחת, וכמעט בלית ברירה, העובדות מתגבשות לכדי תמונה כמעט הפוכה, שאותה הם משתדלים לטשטש.

לא מזמן כתבתי כאן על שפע של מחקרים אודות החסידות בכלל וחב”ד בפרט, הצצים בשנים האחרונות כפטריות לאחר הגשם. תופעה המדגישה את הדומיננטיות של החסידות בעולם היהודי ובעיצוב המחשבה היהודית. בתוך כך הצבעתי על נקודות הכשל שפזורות ברבים מהמחקרים וגורמות להם להטיה משמעותית.

ספרם של הפרופסורים מנחם פרידמן ושמואל היילמן הוא ספר נטול כל ערך אקדמי עיוני, לא בגלל הסכמה או אי הסכמה עם המערכת הפרשנית והעדפות החברתיות-פוליטיות המקופלות בה, ולא בגלל שבין המהדורה האנגלית למהדורה העברית שיבצו המחברים חלק מהערות שמצאו אמיתיות בביקורות על הספר, אולם הדבר לא הפריע להם להותיר על כנה את המערכת הפרשנית פרי מוחם הקודח, אלא בגלל הסיבות הבאות:

1. סטנדרטים אקדמאים: הספר אינו עומד בסטנדרטים הבסיסיים של מחקר אקדמי, בשום דיסציפלינה. הוא לא מציג שאלת מחקר המנוסחת כראוי, ולא מפרט מתודה מחקרית שבכוחה להתמודד עם בעיות של מהימנות, תקפות וכדומה. בהעדר אלה, אין להתפלא שאפשר לכנות את התוצאה הסופית מחקר בה במידה שניתן לכנות ספרות מדע בדיוני מחקר.

2. כריזמה: אם אפשר היה לנסח שאלה מחקרית מתאימה לספר, היא הייתה צריכה להיות כזאת המבקשת לפצח את סוד הכריזמה של הרבי מליובאוויטש ולפענח מדוע נהרו ונוהרים אחר תורתו עד היום עשרות אלפי חסידים.

כריזמה יכולה להיתפס בצורה הטובה ביותר כתכונה המצויה אצל הקהל ולאו דווקא אצל הדובר. הכריזמה אינה תכונה טבעית של המנהיג או הטקסט אלא היא הסכמה משותפת של הקהל לקבל תכונות כלשהן של אדם כלשהו ככריזמטיות[4]. מקס ובר עצמו מצביע על הלגיטימיות של הכריזמה ככזאת המצויה אצל הדובר כל זמן שהיא מוכחת, “כלומר, כל זמן שמכירים בה והיא מסוגלת להניח את דעתם של החסידים או התלמידים”[5].

אחת התכונות היסודיות שהקהל מבקש למצוא אצל הדובר היא אמינות. האמון של הקהל ניתן בדרך כלל למי שנתפס על ידו כמקור מוסמך לידע שהוא חולק בו[6].

מכאן, הכשל המרכזי של עולם הפרשנות שמציע הספר אינו נוגע לרבי, אלא דווקא לחסידיו. מקריאת הספר עולה שההולכים אחר תורתו של הרבי מליובאוויטש הם אנשים חלשים, פרימיטיביים, שטופי מוח שנכנעים למניפולציה שנערכת עליהם. ומי שמניח כך, יש להדגיש, לעולם לא יוכל להבין את התופעה, עד שלא ישנה את הזווית שבה הוא בוחן את הדברים.

זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל; הרב שלמה-יוסף זוין, מייסד האנציקלופדיה התלמודית; הרב עדין שטיינזלץ; פרופ’ וולוול גרין, ראש המחלקה לאתיקה רפואית עפ”י היהדות באוניברסיטת בן-גוריון; פרופ’ ירמיהו ברנובר, ראש המגמה למגנטו-הידרו-דינמיקה באוניברסיטת בן-גוריון; פרופ’ שלמה קאליש, פרופ’ למנהל עסקים, איש עסקים וטייס קרב במלחמת יום הכיפורים; פרופ’ אליהו סורקין, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב; ד”ר חנוך מיודובניק, פסיכיאטר מומחה, מנהל מחלקה במרכז בריאות הנפש בבאר שבע; איש העסקים לב לבייב; המוזיקאיים נאור כרמי ודניאל זמיר; השחקן גילי שושן – כל אלה ועשרות אלפים אחרים התוודעו לעומק תורתו של הרבי מליובאוויטש לא מפני שעברו שטיפת מוח או עשו עליהם סוג של מניפולציה.

הם נשבו בקסם תורתו של הרבי מליובאוויטש מפני שבאלפי מכתביו, שיחותיו ומאמריו (שהקו העיקרי שבהם נזנח כמעט לגמרי בספר), הוא מציג את הרציונל של ארון הספרים היהודי ותכלית האדם בעולם. תורת הרבי מלאה משמעות ותוכן בעבור המאמין. יותר מכך, היא מציעה אתגר אינטלקטואלי ראשון במעלה למי שמוכן להתרומם מעל הכתיבה הצהובה ולנסות לבחון את עומקם של הרעיונות.

אף אחד מהאנשים שנמנו כאן, או מחסידיו של הרבי ברחבי העולם, אינו מתעניין בשאלה, שכדי לברר אותה השקיע פרידמן מאמצים וכספים מרובים, האם הרבי סיים או לא סיים לימודי הנדסה. הניסיון של פרידמן להפריך את לימודי ההנדסה של הרבי מצביע על חוסר הבנה יסודית של עיקרים תיאורטיים מתקדמים מתחום חקר הכריזמה והרטוריקה. כמעט כל עולה שלישי מבריה”מ נושא באמתחתו תואר כלשהו. האם תואר זה עשוי להוות בידו כלי משיכה של אנשים המצויים בדרגות הגבוהות ביותר של המחקר הפילוסופי והעיון האינטלקטואלי?

בהגותו חושף הרבי זיכרון פנומנאלי, יכולת לכרוך יחד רעיונות עמוקים ביותר ולפורשם בצורה שיטתית וסדורה, בקיאות בלתי נתפסת בכל מרחבי התורה, כישרון הפשטה מבלי ויתור על פרטים. תכונות שלא בדיוק היו אמורות להפוך אותו לסטודנט בינוני-נמוך בביה”ס פריפריאלי להנדסה. כל חוקר מתחיל של חסידות חב”ד יודה ללא עכבות שצריך חיים שלמים כדי לקרוא ולהבין את כל כתביו של הרבי, ובהחלט לא בטוח שזמן חיים אחד יספיק. מתי רכש את הידע הכביר הזה? על-פי המחברים, כנראה כשהסתובב להנאתו ברחובות פריז הלוהטים.

וכהערת אגב יש לציין כי למרות הנטייה לייחס אינטרסים ומניעים נסתרים לבני האדם, חוקר חסידות אינו יכול להציע הסבר מעמיק להיסטוריוסופיה של החסידות ולמשמעות של תפקיד הרבי, מבלי להבין את מושג הביטול וההכנעה העצמית הנדרשת מהרבי ביחס לתכנים ולתורות אותם הוא מלמד.

3. בספר אין כל חידוש מבחינת העובדות המועטות, ואפילו לא מבחינת הפרשנות של המחברים. הספר עצמו מיוסד ברובו על חיבורים שהתפרסמו לפני שנים רבות.

4. טוב, אתם בטח רוצים קצת פרטים ודוגמאות. האמת שכדי להתמודד עם כל העיוותים שבספר צריך לכתוב ספר שלם. הרב חיים רפפורט מבריטניה הצביע באריכות, בתחילה באנגלית, ולאחר מכן בתקציר בעברית (גם התקציר הוא בן 16 עמודים), על הרעות החלות שבספר, העיוותים, העבודה הרשלנית, בחירת המקורות הסלקטיבית, הפסיכולוגיזציה בגרוש והאג’נדה המוקדמת. אין צורך לשכתב את הדברים, או לחזור על הדוגמאות, בייחוד כשאתם יכולים לקרוא אותם כלשונם כאן בתקציר בשפה העברית,  (את הגרסה האנגלית המורחבת, ושערוכה כספר, ניתן לקנות כאן באמזון). על שלל הדוגמאות המפורטות שמביא רפפורט אוסיף רק עוד כמה קוריוזים שהצחיקו אותי כהוגן:

יחי היוונים

“הרבי מנחם מנדל ביקש להטביע חותם גם על צורת החנוכייה. הופעת הבכורה של החנוכייה הזאת, שצורתה שונה מאוד מהחנוכייה המקובלת, הייתה בחנוכה… נראה שהרבי ביקש ליצור סמל אחר ושונה, אולי כדי לרמוז שחזון הגאולה שלו שונה מזה של הציונות ואפשר גם מנוגד לה… החסידים הפכו אפוא את סמל החנוכיה, שמלכתחילה ביקשה לבטא את השרידות היהודית ולשלול את ההתייוונות והפלורליזם הדתי – שהרי המכבים, גיבורי חג החנוכה, התנגדו לפלורליזם הדתי של התרבות ההלניסטית – לסמל של זהות יהודית בתוך חברה אמריקנית/אירופית..”[7]

מאיפה להתחיל? ניחא הוויתור על הדיון המעמיק שמציע הרבי לצורת החנוכה ובדיית כוונות הזויות לחלוטין, אבל “הפלורליזם הדתי של התרבות ההלניסטית?”. בתל-אביב אומרים על זה “כאילו דא?”, מישהו יכול לתת למחברים ספר היסטוריה? גזרות השמד? איך הפולחן הפגאני הפך לפלורליסטי?  הספר, כמובן, מלא דוגמאות משובשות מעין אלה שמשכתבות את ההיסטוריה.

קצת צהוב

האם הייתה זו “אשמתה” של מוסיא או שמא בעייתו של מנדל? (הכוונה לשאלת הפוריות ולכך שלרבי לא נולדו ילדים) ייתכן שזו הסיבה שמנדל פתח בצומות שלו: בתקווה “להניע” במעשי החסידות האלה את ההשגחה העליונה “לפקוד” אותו ואת אשתו… חרדת הערירות העיקה ככל הנראה קשות הן על שני בני הזוג הן על הוריהם… אביו של מנדל וחותנו רבי יוסף יצחק שהפצירו בו זה מכבר להניח שני זוגות תפילין, עודדו אותו עכשיו להניח ארבעה זוגות…דומה אפוא שחסידותו של מנדל הייתה קשורה בין השאר ברצונו ומן הסתם גם ברצונה של מוסיה בילד”[8].

לא משנה שהצומות אליהן נטה הרבי מתוארים כשלושה חודשים לאחר החתונה ולכן אין בכלל שאלה של פוריות, הסופרים הופכים בספר לפסיכולוגים מתקדמים שמוצאים לכל סיבה מסובב. זה לא הקב”ה, זו לא האמונה, זו לא התורה, הוא סתם רצה ילדים אז החליט לצום ולהניח ארבעה זוגות תפילין. נראה לכם שבלי אינטרס היה עושה זאת?  וגם אם נניח שצם והניח ארבעה זוגות תפילין בשביל לבקש על בעיית הפוריות – זו לא אמונה יוקדת?

מוסד השליחות וחוסר עקביות

דוגמה אחת מני רבות לחוסר עקביות והתנגשות העובדות עם המערכת הפרשנית, היא בתיאור מפעל השליחות.

“כאשר התבונן מנהיג חסידות חב”ד-לובביץ’ בנעשה סביבו וראה את כל החצרות החסידיות המזרח אירופאיות מתבססות בכל פינה בברוקלין, הוא הבין שאין טעם להתחרות על לבם של חסידים דווקא ברובע שלו, בשעה שהעולם נעשה פתוח ואפשר בעצם למשוך חסידים חדשים מקרב היהודים בעולם כולו”[9].

והנה אחרי שהם מאשימים את הרבי בכמה מקומות כי הקים את מוסד השליחות לצורך האדרת עצמו הם מחביאים במשפט:

“כפי שהוזכר, מסורת השליחות בחב”ד שהחלה עם הרבי החמישי.. נמשכה ביתר שאת על ידי הרבי יוסף יצחק.. “[10].

ורוצים עוד פרשנות יצירתית – פסיכולוגיזציה במטיבה:

“הוא דירבן את השלוחים שלו בהתלהבות של מומר, של מי שאולי הונע מזרם גואה של אנרגיה שחש אדם שחווה משבר ושינה כתוצאה מכל את כל אורח חייו. והם הגיבו באנרגיה מקבילה…”[11].

כדי להתלהב מחיי אמונה צריכים להיות מומרים, אחרת סתם כך, חייבים אינטרסים.

ועוד חוסר עקביות

אחרי שמציגים את הרבי כנגרר אחר התנועה הפמיניסטית הם טוענים:

“במהלך כל אחד מהעשורים הבאים הסתגלו כל העת השלוחים החב”דיים בהנחיית הרבי, לשינויים בחברה, ולפעמים אפילו נראו כמי שצופים מראש את השינויים האלה. אחד השינויים מתייחס למקומן של נשים באורתודוקסיה היהודית… נראה שהרבי מנחם מנדל הבין – אולי מפני שרעייתו חיה הייתה בצעירותה אישה כה עצמאית וכה דעתנית – שנשים יכולות וצריכות להיות חשובות לבשורה ולשליחות של חב”ד לובביץ'”.

אחרי שמסבירים המחברים כי הרבי קידם נשים לא כי זה נכון וכי זה ברוח היהדות החסידית אלא כי הוא נגרר אחר תנועות פמיניסטיות או אחר אשתו או שהבין שיש לו בכך אינטרס, הם מוסיפים בלית ברירה משפט:

“יש לציין כי גם בתקופת כהונתו של רבי יוסף יצחק יוחסה חשיבות רבה להשכלתן הדתית של הנשים”[12].

אז מה בעצם אתם רוצים? ומי חינך את רעייתו של הרבי, בתו של האדמו”ר הקודם?

עמידה בפיתויים

“למען האמת, מנחם מנדל ואשתו, שפתחו ב-1937 בהליכים לקבלת אזרחות צרפתית, חיו בבירות התרבותיות של אירופה המערבית בדרכים שנראו כגובלות באורח חיים קוסמופוליטי וחילוני…”[14]

“הפירוט המדוקדק בעניינים (מכתב של אביו של הרבי לבנו)… מעלה כמה שאלות מעניינות: האם מדובר בהוראות של אב לבן שיודע מה מצופה מחתן חסידי המכין עצמו לנהל חיים של אדיקות ומסירות נפש… או שמדובר במילות הנחיה שנותן אב.. בפנותו לבן שידוע לו כי כבר יצא למסע אל לב התרבות החילונית, לאוניברסיטה, ואל בירות התרבות המערבית, בן שיש להזכיר לו את האופי הדתי של הנישואים וקדושת היום הזה… מנדל לא רצה ככל הנראה ללבוש ביום יום סירטוק (הקפוטה הייחודית של חסידי חב”ד) אולי מתוך רצון לשוטט בנוחות בבירות התרבות החילונית של אירופה…”[15]

ועוד ציטוט בהקשר הזה:

“כלום יכלו השניאורסונים וההורנשטיינים להישאר מנותקים לחלוטין מהחיים שסאנו סביבם? האם רצו בכך? האם לא שוטטו אף פעם בשדרות, כפי שעשו בברלין, עצרו בבתי הקפה, ביקרו בגלריות או חשו באנרגיה הבוהמית האופפת אותם? האם הזוג הזה שאיחר בנשף בחוצות לנינגרד בתקופת החיזור, ואולי הלך לחזות בהצגות תיאטרון בעיר זו, נעשה יושב בית בפריז שבין המלחמות?”

אם ואם ואם…אה וגם אולי. אני באופן אישי מכיר את שליח חב”ד בראשון לציון. ראשון היא אמנם לא פריז, אבל זה ממש מעניין האם כשהוא צועד ברחובות העיר בשבת בדרכו לבית הכנסת הוא לא מתפתה לשבת באחד מבתי הקפה? להיכנס למועדון ריקודים? לראות הצגה טובה או הופעת מחול של נדין בומר? באמת מעניין איך הוא מתאפק לא להסתכל על הפרסומות עליהן מרוחות תמונות של נשים מעורטלות.

וסירטוק דרך אגב, ויתקנו אותי החסידים, לא לובשים ביום יום, רק בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים.

תפילין וסוציולוגיה

אולי שמעתם על שלושת החולים שהיו שוכבים בחדר אחד בפנימית ב’ באסף הרופא. מדי בוקר היה מופיע חב”דניק מכפר חב”ד ומניח לשלושתם תפילין. כך יום ביומו, מראשון עד שישי. בשבת חיכו השלושה לחב”דניק. שעה שעתיים, שלוש, ומשראו שלא הגיע, שאל האחד את שוכבי המיטות השכנות, “מה קרה היום, לא בודקים לנו לחץ דם?”

עכשיו תקראו את הקטע הבא ותגידו לי אם פרידמן והיילמן לא חושבים שמדובר במכשיר למדידת לחץ דם:

“כאמור, מנקודת ראות סוציולוגית אפשר להגדיר את היהודי המניח תפילין כ”אחר” לחלוטין מהסביבה הלא יהודית, לעומת זאת בעיני הלא יהודי, תפילין הן “יהודיות” לחלוטין. צעירי חב”ד היטיבו להבין את הדבר. כאשר עובר אורח הזדהה בפני חסידי חב”ד הצעירים כיהודי, הם משכו אותו מיד הצידה ובכך כאילו בודדו אותו מהלא יהודים שמסביב. בתחילה לא נראה שמשהו יוצא דופן קורה; האיש דמה עדיין לכל עוברי האורח האחרים. אבל מרגע שהם כרכו את התפילין על זרועו ועל ראשו, הוא השתנה באחת מיהודי “לא יהודי” ליהודי מחויב לזהותו השונה, שקיבלה זה עתה ביטוי שאינו משתמע לשני פנים…[16]

צריך להסביר?

5. אובייקטיביות, הטיות מחקריות ושימוש במונחים: את מידת האובייקטיביות של הספר אפשר להרגיש כבר בשימוש במילים ובמונחים בעלי הטיה ערכית. חב”ד היא מיסיונרית על-פי המחברים. המונח מיסיונריות מוסב על המרת דת ולרוב משתמשים בו כלפי הנצרות. חב”ד מעולם לא ביקשה להמיר את דתו של אף אחד ולכן אין היא תנועה מיסיונרית. יתר על כן כל אחד מאיתנו, כל הזמן, ובכל אמצעי תקשורת מבקש לקדם את תפיסת עולמו ואמונותיו. אין צורת תקשורת שאינה מבקשת לקדם השקפה או תפיסת עולם מסוימת, במודע או שלא במודע. תנועות החילון ביקשו להגביר את מגמת החילון, ואילו תנועות דתיות, וחב”ד בראשן, מבקשות לעורר את הזהות היהודית והאמונה המונותיאיסטית. אם לכך יקרא מיסיונריות, אז גם קפיטליזם שחודר אלינו מכל מדיה ובכל פרסומת הוא מיסיונריות, וגם פמיניזם הוא מיסיונריות וכמובן גם רפורמיזם הוא מיסיונריות.

במחקר, כמו בעיתונות, ההטיות הללו באות לידי ביטוי בבחירה על מה לכתוב, באילו כלים לבוחנו, וכיצד להציגו. הדרך לנטרל מעט את ההטיה היא על ידי מתודולוגיה שמציגה את הלוגיקה של הבחירה. מתודולוגיה שכזו כאמור, לא נבחרה ולא מוצגת בשום שלב, שכן הכותבים בוחרים בצורה אקלקטית לפי ראות עיניהם כשכל מידע שמשרת את התמונה שהם רצו להביא מופיע בספר וזוכה להדגש. כל מידע אחר נעלם או מוחבא בבליל הדברים.

רוצה לומר השימוש במונחים כמו מיסיונריות או הכינוי הילדותי של הרבי מנדל (טוב שלא ‘אחי’), מתוך ידיעה שעשרות אלפים מעריצים את פועלו ותורתו, הוא חלק ממגמה רטורית מתוכננת היטב, להנמיך את קומתו.

איך לסכם?

לא בטוח שהרשימה הזאת הייתה צריכה להיכתב. בעל התניא מלמד בספרו רעיון לפיו ‘המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן’. כלומר לא עם כל שטות או גיבוב של רעיונות צריך להתפלמס. העימות עם הצהוב לעתים מונע עיון מעמיק ושיטתי.

אולם בכל זאת, הרעיון של הרשימה הוא שגם חיבור ביקורתי צריך לעמוד באמות מידה מחקריות כלשהן. בהשוואה, פרופ’ אביעזר רביצקי מדגים כיצד עושים זאת היטב, בכתיבתו על עמדת אדמו”רי חב”ד כלפי הציונות והמדינה[17].

כשם שרווחת הביקורת כנגד הקצבאות לאברכים ושוכני כוללים, שזכאים לקצבאות ללא קריטריונים ברורים, צריך לעורר את הביקורת כנגד השכר והמלגות לשכבה שלמה של כותבים שחיים על חשבון האברכים שחיים על חשבון המדינה, רק בגלל שהם כותבים כנגד העולם החרדי. הביקורת היא לא הבעיה, גם לא השכר והמלגות, וגם לא סדר יום חלופי לזה שמציעה חב”ד, הבעיה היא בהעדר אמות מידה מחקריות סבירות שבהן צריכים זכאי התקציבים לעמוד.

 

ראו:[1] Nissan Mindel, Rabbi Schneur Zalman Of Liadi, 1969.
[2] מפגש חוזר של שני כימיקלים מסוגים שונים יוליד את אותה תגובה כימית אם לא ישתנו הנסיבות. נסו בעצמכם, זה חייב לעבוד, כי העובדות אמורות לדבר בעד עצמן. האתגר של מדעי החברה הוא להוכיח שגם המחקרים בתחומם עומדים בקריטריון זה. דמוקרטיות אינן נלחמות בינן לבין עצמן. בני עדות המזרח זכאים לחמישים אחוז פחות תעודות בגרות מאחיהם האשכנזים. נשים מרוויחות כ-30  אחוז פחות מגברים. לא מאמינים? נסו בעצמכם. העובדות מדברות בעד עצמן, כלומר כל אחד יכול לבצע בעצמו את הבחינה, הניסוי והמחקר המדעיים ולהגיע לתוצאות דומות. פילוסופים של המדע מלמדים כי העיקרון של “לתת לעובדות לדבר בעד עצמן” מסתיר את העבודה שאנחנו צריכים לעשות על מנת להפוך את העובדות לאמינות. ראו בהרחבה דיון ומקורות: Michael S. Kochin, Five Chapters On Rhetoric: Character, Action, Thing, Nothing and Art, 2009.
[3] במדעי החברה לפרטים כוח רב. הם בונים יחד את העובדות. עובדות תמיד מתווכות לנו על-ידי גורם שלישי. ככל שהגורם השלישי נתפס בעיננו כפחות מעורב וחסר אינטרס, כך העובדות גם אמינות יותר בעינינו. הפקת הידע היא תהליך שבו מעוצבים ונשמרים אינטרסים משותפים ועובדות חדשות זוכות למשמעות. לכן גם ההליך הזה, של גיבוש ידע ומשמעותו, על בסיס גילוי העובדות, הוא גם הצעה לפתרונות פוליטיים, במובנה הרחב של המילה, לארגון המבנים החברתיים. ראו: Shapin & Schaffer, Leviathan and the air-pump, p. 332.
[4] Richard M. Weaver, Language is Sermonic, Baton Rouge, Louisiana State University Press, 1970, p. 106.
[5] ובר, על הכאריזמה ובנית המוסדות, עמ’ 32.
[6] Kochin, Five Chapters, op. cit, p. 24.
[7] עמ’ 199. [8] עמ’ 147-148 [9] עמ’ 179 [10] עמ’ 186 [11] עמ’ 180 [12] עמ’ 195 [13] עמ’ 176 [14] עמ’ 59 [15] עמ’ 117 [16] עמ’ 202 [17] ראו רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, תשנ”ג.

Print Friendly

תבדקו גם

מדוע צריך לנצח כל רגע מחדש? לא מייאש? סיזיפי?

מדוע צריך לנצח כל רגע מחדש? מייאש. ואפילו סיזיפי, לא? לא. הפוך. צריך לנצח בכל …

37 comments

  1. קראתי את הספר בשעתו באנגלית, ועניין אותי לראות מה עשו המחברים לאחר הביקורת הקשה שספגו מחוקרי חב”ד בארה”ב.

    השוואת המהדורה העברית למהדורה האנגלית משקפת את המבוכה הגדולה שבה המחברים היו שרויים. מצד אחד לא יכלו להתעלם מהביקורת ומהשגיאות הרבות שנחשפו. מצד שני לא רצו לוותר על המסקנות שהגיעו אליהן ועל הכיוון הכללי של הספר.

    התוצאה היא בלבול גדול. אתה קורא את הספר בעברית וחש כמו שחיין המנסה לחתור ליעד מסויים, אבל זרמי הים סוחפים אותו שוב ושוב לכיוון ההפוך.

    אציין שתי דוגמאות:

    1) תיאור חייו של רמ”מ בברלין ובפריז. המחברים מנסים להציג אותו כאדם מודרני, שפונה אל העולם הגדול ומתרחק מהווי החצר החסידית. זה הכיוון הכללי שאליו הם שואפים להוביל. אבל ככל שנכנסים לעובדות ולפרטים מתבררת תמונה הפוכה, והבלבול הזה מלווה את כל הפרקים העוסקים בתקופה זו.

    2) הבחירה ברמ”מ לאדמו”ר. המחברים משרים רוח כללית שבעצם החתן המבוגר, הרש”ג, היה ראוי להיות האדמו”ר, וכאילו רמ”מ נטל מידיו את המשרה. אבל שוב אותה תוצאה – הפרטים הקטנים, שהחברים עצמם מביאים, מציגים תמונה הפוכה, שבעצם רמ”מ היה ראוי הרבה יותר להיות המנהיג. המחברים מנסים לחפות על הבלבול הזה, אך ללא הצלחה יתרה.

    צריך לציין עוד שהמחברים לא ממש העמיקו להכיר את עולמה של חב”ד, והדבר צורם מאוד. תיאור ה”פארברענגען” מעלה גיחוך, וכך תיאור אירועים שונים בחצר. ברור שהמחברים לא השתתפו מעולם באירועים פנימיים של חב”ד, וכך הם כותבים על דברים שאין הם מכירים אותם באמת.

    עוד דבר תמוה מאוד במהדורה העברית – תרגום טכסטים עבריים מתוך התרגום האנגלי, במקום הליכה אל המקור העברי. התרגום הזה מביא תוצאות מביכות, הפזורות לאורך הספר (אפילו שיבושי פסוקים ומאמרי חז”ל ידועים).

    בעיני זה ספר מאכזב מאוד.

  2. כדי להגן על כבודה של האקדמיה, פניתי למספר עורכי דין לבחון דרכים משפטיות לטפל בננסים הבזויים הללו, שלאמיתו של דבר אינם ראויים להתייחסות כלל משום עומס העיוותים, השקרים ואי הדיוקים שבספר , בעוד ישנם בינינו עדים חיים, שביכולתם להפריך את “המחקר” ההזוי הזה.מסתבר על פי חוות דעת ראשונה,כי אין אפשרות על פי החוק הישראלי לתבוע אותם לדין. אשר על כן נשקלות אפשרויות אחרות.אשמח מאוד לכל עצה טובה בעניין זה.

  3. מסכים לכל מילה. ספר נבוב שבמקרה הטוב נועד כדי לעשות כסף ולכן הכתיבה הצהובה, ובמקרה הרע – נו זה לא הזמן לקטרג על יהודים לפני ראש השנה. בכל מקרה, איך יסבירו המחברים שכל גדולי עולם שעו לפתחו של הרבי, כולל כל ראשי הממשלות והנשיאים של ישראל, רמטכ”לים, הנשיאים קלינטון ובוש, מושלי מדינת ניו יורק, אמנים כמו בוב דילן, ספורטאים, אנשי מדע, וד”ל.

  4. ישנו פתגם יהודי ידוע בשפה האידית, האומר: “כמו תרנגול בבני אדם”. כוונת הדברים היא, כי כאשר מקיימים את מנהג הכפרות בערב יום הכפורים ומחזיקים בתרנגול, ישנו קטע תפילה שמקובל לאומרו אז, הפותח במילים: “בני אדם”. והנה, ראה איזה פלא. בשעת אמירת המילים הללו, התרנגול מנענע בראשו, כמי שמביע את דעתו על הטקסט. אולם, לכל אחד ברור עד כמה מבין התרנגול בבני אדם…

    נזכרתי באמרה הזו כאשר קראתי את הספר.

    אך על כך ניתן עוד לסלוח. אי אפשר לצפות מתרנגול להבין בבני אדם.

    אולם באשר לסילופים הזדוניים, העיוותים, הסתירות המגוחכות והדבקות העיקשת בהם – כל אלה הם חטא בלתי יכופר.

    אין ספק, כי הרבי ליובאוויטש, באהבתו האין סופית לכל יהודי באשר הוא, לבטח מלמד עליהם זכות במרומים לבל יפגעו – וזוהי כנראה תקוותם היחידה.

  5. בהחלט מגיע להם שיא גינס על טיפשות ושקרים באיצטלת המדע..

  6. הנשיא שזר כנראה מתהפך בקברו כשהוא רואה שמרכז על שמו בראשות צבי יקותיאל מממן ספר נבוב נגד הרבי שהוא ראה עצמו כחסיד שלו בכמה וכמה מובנים. לחברה האלה ממש אין בושה..

  7. נעם, שאפו על האבחנה הדקה. באמת מוזר שהם נתנו יד לכזה ספר, ואולי אני לא מכיר את הלכי הרוח במכון טוב מספיק. אגב ראיתי שהם מפרסמים יום עיון לספר יחד עם מכון ון ליר

  8. מה לנו כי נלין על אנשים שכבר הוכח פעמים רבות שאין קשר הכרחי בין התואר האקדמי שהם נושאים לבין אישיותם.
    יש לנו להצטער על שישנם כאלה המתדמים בעיני העולם כיראים ושלמים, שהיו אמורים לדעת להעריך מי היה הרבי אלא שבמקום זאת דיברו סרה עליו ה’ יכפר בעדם.

  9. נמחקה תגובה עם דברי בלע.
    אין שום בעיה להצטרף לדיון עם ביקורת על הרשימה מכיוונים שונים, ובעיקר כזאת המנמקת מדוע לדעתכם הספר אכן בעל משמעות אקדמית וכיצד ניתן להתגבר על הטיות מחקריות, אבל נא לשמור על רמת הדיון.
    תודה, יחיאל

  10. עלמא דשיקרא.

  11. ב”ה

    לענ”ד, צריך להתעלם לגמרי מאנשים כאלו ומפרי עטם, ולמרות שנדמה כי יאמרו שבעצם העובדה שחב”ד לא מגיבה הרי זה בגלל “שאין להם מה לומר…” אעפ”כ, הנזק גדול בהרבה על התועלת. ואסביר:
    כיום, כל אחד שיש מדפסת בבית כבר יכול להפוך לעורך עיתון, וכל אחד שיש לו מחשב יכול להפוך לעורך חדשות וסופר… מה שהופך כתבה ועורך לרלוונטי זה רמת הדיון שהוא מייצר. לשם דוגמא, אם אני כותב ספר שהוכיח שרבין היה מרגל מצרי והרצל היה סוכן קומוניסט אני לא רלוונטי לחלוטין, עד ש… עד שתקום וועדה ממשלתית להפריך את טענותיי, מאותו רגע שעוררתי דיון מעמיק ופולמוס ציבורי בשטויות שהמצאתי נהפכתי לרלוונטי ולבחור רציני… לכן, אני מציע להתעלם לחלוטין מהאיש והספר והשם יסלח לו כשיחזור בתשובה על שההין לדבר בעבדי במשה

    • יחיאל, איזו מתקפה…מודה שלא קראתי את הספר, אבל ממעט המובאות שקראתי ברשימתך, ובלינקים לדברי הרב רפפורט, נראה שמדובר במחקר בעייתי ושנוי במחלוקת בלי שום קשר לעמדה כלפי הרבי ותורתו, טעויות גסות כאלו אמורות להפוך את הספר וכותביו לבלתי מקובלים באקדמיה. אם זה לא המצב, אז יותר ממה שזה מלמד על הכותבים (שאני לא מכירה), זה מלמד על אמינות המחקר האקדמי. אני אולי תמימה, אבל אני מאמינה שעוד נשמע הסתייגויות גם מחוקרים שאין להם קשר ליהדות או לחב”ד.

      • יצחק, הייתי מסכים עם הדברים אלמלא היה מדובר בשיח שכבר קיים ומתנהל, פורסם בעיתונות ומקבל לגיטימציה בקרב חוגים מכובדים.

        נעמה,
        לא חסרות ביקורות על המהדורה האנגלית והמוקדמת של הספר, מצד כותבים מכובדים. אשתדל להתפנות ולהביא קצת לינקים ותקצירים. לצערי זה לא פגם בלגיטימציה של התרגום לעברית.

  12. הייתי מציע להזמין את מחברי הספר לפני ועדת אתיקה אקדמית, ולבקש מהם לפרש את מכתבי הרב לוי יצחק לבנו הרבי, מכתבים שכולם רצופי מסתורין וקבלה.

    אדרבה, יוכיחו ה’מלומדים’ את יכולתם ומסוגלותם לבאר ולו באופן שיטחי את המכתבים!

    לאחר מכן, יש לשאול את אותם ‘חוקרים’ הכיצד הם מסיקים מסקנות על יסוד תוכן עמוק פילוסופי-מיסטי של מסמכים כאשר הם נטולי כל רקע והבנה אפילו בסיסיים סביב המושגים הנזכרים באותם מכתבים.

    ר’ בספרם מסקנותיהם ‘המלומדות’ על יסוד ‘הבנתם’ את מכתב רבי לוי יצחק לבנו הרבי בהקשר ליום הכפורי- מכתב רצוף רזין דרזין.

    (בהומור, הייתי מוסיף, שאכן הרבי הפנים את תוכחתו של אביו, וכתוצאה מכך, במהלך יום הכפורים הוא הודה והתוודה שהוא נכשל לא פחות מאשר ב..גניבה,
    סימוכין: בארי גוארי במו עיניו ובמו אזניו שמע-ראה שהרבי אמר ביום הכפורים: “אשמנו,…גזלנו..”).

  13. ב”ה

    ישר כח על הכתבה. העיקר שמדברים על הרבי מה”מ.
    לפעמים רק באופן כזה אנשים מסויימים יתעניינו ברבי.
    ירידה לצורך עליה.
    יחי המלך

  14. כמה שנים היה כותב שורות אלה ל”ע חשוך ילדים.
    ואני בעניי לא ידעתי כי הנחת ארבע זוגות תפילין הינה סגולה לבן זכר.

    כך מנתחים כותבי הספר את הטעם לכך שהרבי מליובביץ’ זצ”ל היחל להניח בצעירותו ארבע זוגות תפילין.

    לו הייתי יודע שיש סגולה כזו הייתי גם אני מאמץ אותה.

    ועתה ברצינות: את הספר הזה כתב פרופסור, או דרויאנוב?

  15. בס”ד

    הסיבה שאני רואה להוצאת הספר הבזוי היא ניסיון להמעיט בערך חב”ד הכל נובע מצרות עיניים.

    הם רואים את המהפכה הרוחנית שהרבי מחולל כל רגע ורגע בכל מדינות העולם והם אינם יודעים איך לעצור את זה !!!
    אז מה עושים מתחילים ללכלך……. על הרמטכ”ל….

    • אין בדבריך שום חידוש, מובן מאליו שזו מגמת הספר.
      מה שמפליא במקרה הזה הוא, הכיצד אפשר תחת כותרת של “מחקר אקדמי” לגבב כל כך הרבה שטויות. הכיצד אנשים שספק אם מסוגלים ללמוד גפ”ת אף בשטחיות מחווים דעה בסתרי תורה, ויודעים בדיוק למה התכוון הגאון הקדוש רבי לוי יצחק אביו של הרבי

  16. מי שיבדוק מעט לאחור את משנתו ומהוויו של מחבר הספר פרופסור פרידמן, כמו גם שנאתו העזה לליובאוויטש ונשיאה השביעי, לא יתפלא שספר צהוב ומגוחך זה יצא מפרי עטו. חבל על מכון כה מכובד שנפל בפח, וראוי שיביאו את תגובת חסידי חב״ד באותו ערב עתידי אודות הספר.

    בציפיה לגאולה, כתיבה וחתימה טובה.

  17. ב”ה

    יחיאל יכולת לתת קצת יותר כבוד למבקרים באתרך ולמאמץ שהם עושים על מנת להגיב על דבריך, כמו כן יכולת לבקש ממני לצנזר אי אילו מילם שלא מצאו חן בעיניך….
    מכל מקום
    קצת הסגרת את עצמך
    מכיוון שכל עוד מצדיקים אותך ואת מאמרך נתת במה פתוחה לכל דברי הבלע החירופים והגידופים שאינם מן הענין נגד כותבי הספר.
    מאידך כשבאתי והצבתי עמדה שונה פתאום נהיית רגיש לדברי תוכחה….
    בכ”מ אני עושה מאמץ נוסף ומקדיש דקות נוספות על מנת לסנן מתוך דברי מה שעלול להתפרש כ”אינו מן הענין”
    הצבתי בראש כל פרק את טענותיי ואת הנימוק
    אני מקווה מאוד שתכבד את מאמצי.
    וגם אם יש בתוכן דברי דברים מקוממים, הרי הם נכתבו מלב דואב ומתוך ההתייחסות ספציפית מאוד למאמרך

    1. ראשית אני מטיל ספק בענין נחיצות מאמרך מכיוון ש:

    התבטא פעם משפיע חב”די ידוע:
    “עבור חסיד אמיתי כל מה שאינו דברי הרבי ולא משנה עד כמה האדם שאמר אותם הוא “קדוש עליון”, הרי דבריו הם דרק כפשוטו”.
    לכן אתה יכול לחסוך לעצמך את כל המלחמה שערה

    אם בשביל החסיד החבד”י אתה נזעק, הרי הוא יודע שרק הרב’ה וכל השאר דרק הוא לא צריך נימוקים והוא לא זקוק שיגנו לו על הרבה….

    אם בשביל החילון, הוא מספיק נאור וחכם בדרך כלל בשביל להישאר אובייקטיבי ולזהות מתי עובדים עליו…

    אם בשביל פשוטי העם, הם לא זקוקים למילים בומבסטיות ספר להם שתים שלוש סיפורי נסים על הרבי זרוק עליהם בקבוק משקה והם כבר מנשקים את עפר רגליו.

    2. האם הרבי היה טלית שכולה תכלת כדברי החסידים או שמא לא?

    טענתי היא אימפרית, השיטה של סתימת פיות בחצרות החסידים והחרדים הינה אידיאל, מאידך בחצרות הפלורליזם האידיאל הוא האמת גם כשהיא לא נעימה, לכן חזקה עלינו לקבל את ה”לשיטתם” של אלו שהאידיאל שלהם הוא האמת ולא של החסידויות והחצרות שטיוח העובדות יקר להם מפז ומפנינים מטעמים שברורים לי ולך.
    לכן כל למוד נסיון מבין וכל מי שקצת מעורה בחיי החברה החרדית שהטיוח בחצרות הוא מגמה

    אך במאמרך עושה רושם שלא התייחסת לעובדה זו וקיבלת את כל דבריהם של החסידים הגדולים כאמת צרופה, האם באמת טחו עיניך מלראות את כל המגמתיות החרדית חסידית לאורך כל הדורות לגונן על רבניהם גם במחיר של לעבור על הלאו “מדבר שקר תרחק”?

    3. ביקורת על נקודה ספציפית במאמרך.

    מכיוון שהאווירה הכללית הנושבת ממאמריך היא של פתיחות אני מרשה לעצמי גם
    לבקר אותך.

    כתבת: “תנועות החילון ביקשו להגביר את מגמת החילון, ואילו תנועות דתיות, וחב”ד בראשן, מבקשות לעורר את הזהות היהודית והאמונה המונותיאיסטית. אם לכך יקרא מיסיונריות, אז גם קפיטליזם שחודר אלינו מכל מדיה ובכל פרסומת הוא מיסיונריות,”

    עבדך, חבדניק מגיל אפס, כמו גם כל משפחתו המורחבת, עבדך מתגורר בקהילה חבדי”ת ומכיר את חב”ד ממקום מאוד קרוב.
    חב”ד היא שפת האם שלי וממנה ינקתי כל חיי
    למדתי בישיבות חב”ד מובילות…
    עשיתי קבוצה…
    ביקרתי אצל הרבי בינקותי…

    מעולם לא פגשתי חבדניק עם ראש על הכתפיים שמטיל ספק בפסקה הבאה:
    בראש כל שאיפותיו של חסיד עומדת המטרה הגדולה לחנך את העולם להאמין בקדוש האחד- הרבי, לא המונותיאיסטיות היא העיקר כי אם הרבי האחד, המשה, היסוד עולם, הזכר.

    דוגמא קטנה, על מנת להמחיש:
    משפיע אחד בחב”ד שהתפרסם בזכות ניבולי פיו הגסים, זרק פעם בקבוק וודקה על היהודי העומד מולו במהלך התוועדות שגרתית וגרם לו התקף לב קשה, מעשה זה בוודאי אינו לא מונותיאיסטי ובוודאי מנוגד לתורה וליהדות, כמותו גם נבולי הפה של אותו משפיע (שאינם עולים בקנה אחד עם “קדושים תהיו” ו”עיקמה תורה שבע אותיות”) בכל זאת משפיע זה נערץ בקרב החסידים, מכיוון שמידת קדושתו המוסרית של חסיד חב”ד, אינה נמדדת ע”פ מעשיו המונותיאיסטים או המוסריים או היהודיים, הקדושים יותר או הקדושים פחות, קדושתו נמדדת ע”פ רמת ההתמסרות הנקבית לרבי.
    לכן בקרב הכת, אדם שהתבטאויותיו מעידות כי אינו מוכן לקבל מאף אדם תורה חוץ מהרבי אדם כזה הוא מושא ההערצה של כל תמים ולא משנה עד כמה מעשיו מקולקלים מבחינה תורנית מכיוון שהעיקר הוא כמובן לא הדת אלא התמסרות ה”נקבה” ל”זכר” האחד.
    היש מיסיונריות גדולה מזו?
    היש מציאות עקומה יותר מזו?

    חב”ד בעיני, במקרה שלנו גרועה מהמיסיונריות הרגילה מכיוון שהיא משתמשת בתורה ככלי לקידום הרעיונות המיסיונרים שלה וזה מה שהופך אותה ל”אגרויסע טריף”, ממש ככהן גדול שמשכנע אנשים לעבוד עבודה זרה בבית המקדש.

    עכשיו יחיאל
    נסה נא לדמיין ילד, שמתחנך להאמין, כי כל פזילה לכיוון זרם אחר ביהדות, פירושה סטייה הדומה בחומרתה ובחוסר המוסריות שלה לניאוף ממש.
    קורא שיחיאל כותב שחב”ד אינה מסיונרית

    אשמח מאוד מאוד לקבל את תשובתך על כך….

    4.
    האם ייצגת את הלך הרוח החבד”י נכון במאמרך?

    הלך הרוח בחב”ד של הרבי שונה לחלוטין ממה שאתה מציג:
    גם כאן תתקן אותי אם אני טועה:
    בחב”ד כמו בכל כת מיסיונרית לא המוסריות המונותיאיסטית היא הקובעת את סולם הערכים של האמת הצדק היושר וכל השאר, כי אם הערכים האינדיבידואלים של הכת.
    חב”ד אינה מחנכת למונותיאיסטיות לא המונותיאיסטיות קדושה, בעיניה אלא “היסוד” “הזכר” “הרבי” הוא ורק הוא, הקדוש האמיתי היחידי.
    מרגלא בפי כל יודעי ח”ן בחב”ד אתה יכול להיות צדיק הכי גדול בעולם ש”י עולמות וכו’ וכו’ אבל אם אתה לא מקושר ומאמין ברבי אז אתה לא שווה כלום, (וכפשוטו ממש).

    לחשיבה הנ”ל ישנה השפעה חזקה ומסרסת מאוד על נפש האדם.
    המשל של הזכר (הרבי) מול הנקבה (החסיד ושאר העולם) גדוש לרוב בספרי החסידות אך רק הרבי ייחס לעצמו את הזכות הזיכרית העולמית הבלעדית של הצדיק יסוד עולם.

    גם הנצרות האמינה שהיא מעוררת את “הזהות היהודית” ו”האמונה המונותיאיסטית” בעולם, בפועל היא מסיונרית בשל העובדה שהיא משכנעת אנשים ללכת בצדקת דרכה ולא בצדקת דרכה של תורה והיא פועלת ופעלה בניגוד לעקרונות הדת היהודית המקובלים וחינכה למוסכמות אחרות לגמרי.

    וכמותה גם חב”ד של הרבי כפי שביארנו.

    והנה כמה דוגמאות:

    1. לא ההגייה הדקדוקית הנכונה בקריאת התורה, חשובה לחסיד החב”די המצוי, כי אם ההגיה בלשון הרבי, ולא משנה עם הרבי הגה באופן מעוות, יקרצו עליך עין בזלזול אם אתה חבדניק מבטן שמחליט פתאום להגות נכון (אם כך הרבי הגה הרי כל השאר דרק ) אז אם אתה חושב שאתה “עויבר חוכם” להגות שונה מהרב’ה אתה דרק בעצמך.

    מסקנה: אין נכון אין צודק יש רק רב’ה. כל השאר נקבות.

    2. מקושר אמיתי בבית חבדי וכל שכן בבית ספר חבד”י
    אינו משמיע לילדיו מוזיקה יהודית שאינה של חב”ד. (היא איננה קדושה מספיק כמו ניגוני הרביים).
    (לא משנה עד כמה המילים קדושות אם הרבי לא היה שר את הפיוט הנ”ל הניגון לא יעלה על שולחן ההתוועדות.)

    מסקנה: חלאס על כל הפיוטים ועל כל התרבות הענפה על כל גווניה אפשר לגנוז הכל.

    3. תלמיד ישיבה אינו מתעניין בספרים של צדיקים אחרים רק של הרביים ובעיקר של הרבי
    חסיד אמיתי אינו תולה תמונות צדיקים אחרים מלבד הרביים, בביתו.

    מסקנה: שטיפת מוח חד צדדית תהיה נחלתו של כל מי שמסתופף בצל הספריה החבדית.

    בכל הדוגמאות הנ”ל ככל שאופי החסיד הוא מקושר יותר כך מידת ההיאחזות שלו בתסמינים הכתיים פנאטים, תהיה יותר ויותר אבסולוטית.

    מענין איך היית מסביר את זה של חסיד חב”ד אינה ענין של סדר עדיפויות אישי אלא בראש ובראשונה כפיתי, שהרי אם לא ינהג כך יחשב באמות המוסר החבדיות כסוטה, כאשה העוגבת לגבר אחר ח”ו

    האם סדר עדיפויות כנ”ל מעיד על חסידות בעלת אופי מונותאיסטי יהודי או שמא ההיפך? שאל את עצמך… ענה גם לי…

    • מר שטיינברגר, איה ההוכחות לדבריך. אתה כותב בדיוק כמו שני הפרופסורים המכובדים, שהפעם הזו לא עשו עבודתם נאמנה, ומציף אותנו באמרותיך ורעיונותיך השאובים ממוחך הקודח, בלי שמץ ראיה לדברים.
      מותר לא לחבב את החסידים, ומותר אפילו לא להתפעל מהרבי, אבל רצוי לפחות לשמור על מראית עין של מחקר נייטרלי.

  18. תגובה קצרה לה’ לוי יצחק שטיינברגר:

    מלמה”ד:

    אני מאוהב באשתי, וכפועל יוצא היא בעיני כלילת השלימות ו”כולך יפה רעייתי ומום אין בך”,

    האם בגלל זה אם יבא מישהו וימצא חסרונות באשתי ללא ביסוס (כאשר הביסוס היחידי הוא דיבורים ללא אסמכתאות של איזה ‘ברי גורארי’ כזה שמניעיו ביחס לאשתי ידועים ומפורסמים) – האם זה יתקבל אוטומטית?

    כל שכן שיש עובדות וקבלות בשטח ביד שאשתי הצטיינה בתחומים אלה ואחרים, ובנוסף לזה עדויות של אנשים אחרים מחוץ למשפחה על מעלותיה של אשתי – האם בגלל שזו אשתי ואני נוגע בדבר, האם רשימת ההצטיינויות שלה והעדויות עליה אינם נכונים?

    שמע חביבי:

    לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין מה בראש של פרופ’ פרידמן (וגם, במחילה, מה עובר עליך…).

  19. לוי יצחק, מתגובתך עולה שהחב”דניקים “לא נחמדים” ולכן מותר להפיץ שקרים עליהם, על תורתם ועל אדמוריהם…
    אני בסך הכל מה שקרוי “מקורבת”, לא חיה בקהילה חב”דית, אבל לומדת בשקיקה תניא ואת כתבי הרבי, פוגשת חב”דניקים מכל הסוגים, ויכולה להעיד שיש מכל הסוגים, משכילים יותר ופחות, טובים יותר ופחות, פתוחים לעולם יותר ופחות. צר לי על החוויה הקשה שלך (אתה עוד דתי?), אבל היא לא ממש רלוונטית לדיון. שנה טובה ומי יתן ותמצא את מקומך בעולם.

  20. תרשה לי לפקפק בהצהרתך שהינך חסיד חב”ד מבטן ומלידה,
    ותוכיח הדוגמא שאתה מביא מקריאת התורה והיגוייה.

    א. הרבי למיטב ידיעתי לפחות מאז קבלת האדמורו”ת לא קרא בתורה, ועכ”פ אין מי שיש לו ‘קבלה’ כיצד הרבי קרא בתורה.

    ב. בחב”ד מקפידים על הגיה דקדוקית רהוטה בזמן קריאת התורה.

    ג. הדוגמא שהבאת מחסיד חב”ד שזרק כביכול בקבוק וכו’ – היא בדיוק באותה רמה כמו “הראיות” שמביא פרידמן מבארי גורארי.ולא בא הפרט אלא ללמד על הכלל.

    ד. והערה כללית:
    עפ”י הניתוח שלך, כל ההזיות שכתבו ‘המשכילים’ (גרץ, דובנוב ועוד) על הצדיקים וקדושי עליון צריך לקבלם. כי הם-‘המשכילים’ הם כמובן סמל האמינות והאובייקטיביות, ואילו חסידי הצדיקים ומעריציהם אי אפשר לסמוך על עדותם.
    בקצור: בסרט הזה כבר היינו.

  21. הפלורליזם הדתי של התרבות ההלניסטית? הם אמיתיים?

    • מה שמעיד כאלף עדים על רשלנותם ונרגנותם של שני המחברים אלה התגובות הנזעמות שלהם לביקורת שהוטחה בהם ובצדק: http://seforim.blogspot.com/2010/07/more-on-rebbe.html

      במקום להתמודד עם האשמות מוצדקות בדבר סילוף העובדות ובעיות בהבנת הנקרא, שני הפרופסורובים מכובדים מתחילים לעקוץ את המבקר ובשלב מסוים אף פונים אליו בגוף שלישי.

      בקיצור, מי שרצה לראות את המומחים מטעם עצמם לחסידות וליהדות בשיא עליבותם, קיבל זאת במנה גדושה.

  22. תגובה לרון פרידמן הנ”ל

    זה באמת לא בסדר שאתה אוהב רק את אשתך. מה קרה? רק היא כלילת המעלות?

    זה גם לא בסדר שיהודים מעריצים את הגר”א מוילנא, ולא מתייחסים ונותנים מספיק כבוד לניטשה. מה קרה? לאחרון לא היה שכל? לא היו כשרונות?

    ובאותה רוח דברים:

    זה ממש לא בסדר שחז”ל מצד אחד ממריצים אותנו להאמין בא-ל אחד, ומצד שני דורשים מאיתנו אמונת צדיקים על יסוד הפסוק “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. או ההוראה של ת”ח שאומר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו.
    באמת, איך זה מסתדר עם המונותאיזם?

    שמע נא אתה המכונה (או שמא באמת) “לוי יצחק שטיינברגר”. למודי נסיון אנחנו. הלוואי והיו מאה כמוך, הבעיה שלצערנו, עקב הגלות הרוחנית זה אנו עדיין שרויים, ישנם א-ל-פ-י-ם כמוך והיו כמוך בדורות האחרונים, שחיפשו צידוק אידיאולוגי אשר ישמש כסות עיניים לחיי ההפקר שהם חפצים בו. בכל מקרה, אנו אוהבים אותך, ומאחלים לך שאתה, אנחנו וכולנו נחזור בתשובה שלימה.

  23. לוי, אתה מדבר אל קבוצה מצומצמת של חסידים “שרופים”, דבר אליי – הרבי היה בן אדם נדיר, מדהים, גאון, צדיק אבל אדם, אין ויכוח בינינו על זה. ואם היו לו חסרונות, אז היו, לא מתרגש מזה.
    אבל מה הקשר לכל הקשקושים של שני הג’וקרים האלו??…

    (הפלורליזם הדתי של התרבות ההלניסטית…:))

  24. פנחס גרשון היקר
    תורתנו תורת חיים, לימדה אותנו להתרחק מן השקר אל נא תפקפק בהצהרותיי למרות שדעותיי רחוקות מדעותיך מכיוון שאינני דובר שקר, אם ח”ו הוצאתי דבר שקר מפי בשוגג וכדו’ הריני מתנצל מראש ומבקש את סליחתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה.

    א. כוונתי הייתה שהרבי עולה לתורה וקורא הפטרה ומכאן גם למדנו דרך הגייתו (מצטער שלא דייקתי במילותיי.)
    ב. מעטים מאוד מעיזים לקרוא כמו אדמו”ר הזקן ב-ח גרונית (כיאה לאות גרונית) מבטיח לך שאם הרבי היה קורא ב-ח נכונה היו כולם משתדלים לקרוא כך הרעיון שוב חוזר על עצמו לא משנה מה נכון וצודק יותר מבחינת היהדות, המטרה היא להיות דומים לרבה ולאו דווקא לאמת כי הרבי הוא הוא השלמות.

    ג. בעניין המקלל – עצם זה שאדם כזה נחשב ברוב קהילות חב”ד כחסיד אמיתי ואתה גם יודע את שמו… (לפחות יותר חוסיד אמיתי מאלו שקוראים ביתר דקדוק) זה מוכיח על הגישה המיסיונרית בכללותה שמקדשת פחות את האמת ויותר את הכת.

    ד. בעניין המשכילים היקרים מכל, בשר מבשרנו, דם מדמנו, שמתבולל בקצב מסחרר. בתחילת תקופת המשכילים, היה ציבור היהודים האורתודוכסים כ- 95 אחוז מכלל היהדות. היום נשארו ביהדות תוך מאה מאתים שנה רק כ7 אחוז של יהודים שומרי תורה ומצוות, הסיבה שהיהדות התרסקה נעוצה בטיוח בכך שקידשנו שקרים ולא הקשבנו באמת לעמדותיהם הכנות של המשכילים, ריחקנו אותם צעקנו להם שקרנים במקום להתמודד עם הרעיונות האוניברסאליים כבדי המשקל שהציגו.

    כנראה שהמשכילים העדיפו אמת על פני שקר ואפילו במחיר יהדותם.
    רעינות אוניברסאליים שוויוניים וסוציאליים, על פני הערצה אלילית פגאנית
    בטוח שאם האלטרנטיבה שלהם הייתה יהדות במלוא הדרה לא טיפשות פה וטמטום דעת הם היו נשארים ביהדותם.

    אני בהחלט מבין לליבם של ה93 נופלים ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שדאג לא להקשיב להם ולטענותיהם ולהתייחס ברצינות לשאלות הייחס בין יהדות לאוניברסאליות, בכל מקרה 93 הנופלים חרטו על דגלם
    סבלנות, הקשבה לרעיונות, שוויוניות, אמת וצדק ולא להיפך כמו הציבור המטייח, כדברי הנביא הלא טוב שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. הללו בוודאי מסמלים אובייקטיביות בוודאי יותר, מנחתום המעיד על עיסתו.
    אכן אמיתיים דברי משכילים מוכי יגון, מזובחי זבח ושקר בפיהם ידברו.

    ה. אתה בהחלט צודק בסרט הזה כבר היינו וגם דאגנו לרסק את היהדות במהלך המאתיים שנות “פתיחות” שהסרט הוקרן.
    לשקר אין רגליים.

  25. יחיאל, לא קראתי את הספר, אבל אחרי שהפנו אותי לפוסט שלך, חיפשתי קצת, ובסך הכל מדובר בחוקרים רציניים שהציגו עובדות אותנטיות, גם אם התיחסו בחשדנות ל”עובדות מטעם”. נכון, ואמרו את זה גם אחרים, שהם נסחפו קצת עם הפרשנות וההסברים הפסיכולוגיסטים, אבל לעניין העובדתי – אתה עצמך אומר שבקריאת העובדות (הקריאה הראשונה…) אין בעיה.
    אז על מה יוצא כאן הקצף?

    • אני לא מבין מה הרעיון לשאול את מה שאני מבקש להדגיש, שהרי בשאלתך אתה עונה את התשובה. נתקלת פעם בספר של כותבים מכובדים המציג פרטים מסוימים ולאחר מכן מציג מערכת פרשנית הפוכה כמעט לחלוטין ממה שעולה מהעובדות?
      ברשימה לא הובע כעס, אלא הצבעתי על האבסורד שאתה מתאר. בהערכה גסה, אם ניקח רק את העובדות הספר יצטמצם לכשליש וייתכן, אם הדברים לא היו כבר מפורסמים, שהיה בו ערך להבנת תנועת החסידות והרבי מליובאוויטש.
      אתה צודק שבעקבות הגרסה האנגלית הדברים כבר נאמרו על-ידי מגוון של כותבים, אולם העילה לכתיבה ולבחינה מחודשת של הספר היא הגרסה העברית שיצאה למדפים רק בשבוע שעבר, ולוותה בציפייה כלשהי שחלק ממה שאתה מכנה “היסחפויות” יתוקנו.

  26. גבי, אני חושב בדיוק כמוך,אמנם לצערי כל מי שיכתוב ספר על הרבי ויציג אותו כאדם שטעה פה ושם ההתיחסות אליו תהיה כאל ג’וקר קשקשן.

  27. תגובה ל”לוי יצחק שטיינברג”.

    יש כאן נקודה בסיסית שאותה יש להבהיר:

    לפי התניא, כל צדיק (אפילו לא צדיק הדור) – אין לו יצה”ר, ובכך הוא מושלם (אפילו הבינוני לא עובר עבירה בפועל).

    אלא, שכל מי שלמד חסידות, יודע שבתוך שלימות גופא, בתוך רוחניות גופא – יש דרגות.

    ובמילא, הרבי הוא מושלם, כמו שמשה רבינו מושלם, ודוד המלך מושלם (וכל האומר כו’ אינו אלא טועה),
    אלא שבזה גופא יש מעלות רמות – זה ע”ג זה.
    גם צדיק מושלם – מצבו לפני שנה ביחס למצבו היום נחשב כ”חטא” (בדקות כמובן) מלשון חסרון.
    בספרי הקבלה מבואר שגם בג”ע יש לצדיק עליות עד אין סוף (ילכו מחיל אל חיל).

    ועוד בענין זה:

    בספרי חסידות פולין מבואר שאפילו כאשר צדיק חוטא במובן הפשוט,
    זהו חטא שהסבו לו מלמעלה – במטרה שיעלה את זה.

    אבל כל זה במישור העקרוני.

    בנוגע להצגת דמותו של הרבי בספר של פרידמן-היילמן – זה לא מחזיק מים אפילו מבחינה עובדתית ובהסתכלות קרה לא חסידית.

    יש עובדות שלא רק חסידים – אלא אנשים מוכרים שחיו וחיים בימינו המעידים על קדושתו וצדקותו של הרבי
    – האם עדותו של ברי גורארי’ ששנאתו לרבי הינה מן המפורסמות (אדם שבעצם התנהג כגנב בלילה – ללא כ”ף הדמיון, אדם שהיה מסוגל עבור בצע כסף לחתוך את סידור הבעש”ט לחלקים למכור אותם ע”מ להרוויח מה שיותר) – יש לה ערך ומעמד מול כל העובדות של האישים הנ”ל?

    לדוגמא (והיא אחת מני רבות) : ד”ר מאיר שוחטמן שלא היה חסיד חב”ד (_לימים היה אם זכרוני אינו מטעני – היה שגריר ישראל באקוודור, מנכ”ל משרד הפנים, באותה תקופה עיברת את שם משפחתו ל-שחם)) סיפר לי
    שהוא היה תופס את הרבי בפאריס בשעות המאוחרות של היום עטור עדיין בטו”ת כשהוא שרוי עדיין בצום .

    לא אפנה אותך לאיש החינוך ואיש הספר, הרב חיים מנחם טייכטל שהכיר את הרבי בפאריס וחי עמנו היום (בירושלים) – כי אתה מיד תטען שכחסיד חב”ד הוא נוגע בדבר… ברם, מה נעשה, וזה גופא שהכיר את קדושתו של הרבי בפאריס הביאה אותו להידבק ברבי….
    תשאל את הרב טייכטל ותשמע על הנהגותיו בקודש של הרבי באותה תקופה בפאריס (חלק מן הדברים כבר התפרסמו).

    אני במו אוזניי שמעתי מיהודי ידוע מכובד ונודע בקהילה הדתית והחרדית מרעננה – הרב חיים בז’וז’ה היה שמו שלא היה חסיד חב”ד, והוא סיפר לי שהיה נוכח בחתונתו של הרבי בוורשא, ושמע שאחד האדמורי”ם אומר “אותנו החתן לא ירמה, כי הקדושה ניכרת עליו”.

    – להעמיד עדויות של ד”ר שוחטמן (וגם הרב טייכטל) וככיו”ב – מול “עדות” של טיפוס מסובך כמו ברי גורארי.
    נו באמת?

    (אינני משלה את עצמי שאשכנע את “לוי יצחק שטיינברג”, כי אם הוא יודה שהשתכנע – הוא יצטרך להפסיק את אורח חייו הנטול עול מלכות שמים – כך אני מתאר לעצמי שנראית כיום דמותו, וזאת, עפ”י תחושה גרידא, ולא עפ”י ביסוס מדעי…
    אין כל חדש תחת השמש: כאלה היו טענותיהם של כל פורקי העול לדורותיהם, ולנו אין אלא להתפלל שצעיר כמו שטיינברג ישוב למקורותיו, וגם יגרום קצת נחת לנפשם האומללה והכואבת של הוריו, ושב ורפא לו).

  28. לה’ לוי יצחק שטיינברגר מפריע שחסיד חב”ד קורא בתורה בדיוק כמו הרבי.
    אז כדאי שישים לב שכן מצינו בדיוק הנהגה כזו אצל חז”ל.

    בגמרא כתוב: “רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא”,

    כלומר, רב אחא היה תלמיד של רב כהנא. והנה, למרות שלפי ההלכה יש להשתמש לצורך ארבע מינים אך ב”הדס משולש”, בכל זאת, עקב העובדה שרבו רב כהנא היה משתמש ב”הדס שוטה” (הדס כזה שג’ העלין בו לא יוצאים מנקודה אחת)- היה הרב אחא מהדר לעשות באמונה עיוורת כפי שרבו נוהג.

    אז לוי יצחק שטיינברג חביבנו, הבה נניח את הדברים על השולחן:
    הבעיה שלך היא לא עם חב”ד ולא עם הרבי, הבעיה שלך היא עם יהדות של משנה, גמרא, חז”ל, פוסקים, אלא שאת תיסכולך אתה מוציא על בית אבא שלך שבמקרה זה הוא חבד”י.

    לוי יצחק, כעת כנראה הדם שלך חם, ההרמונים עובדים שעות נוספות ואתה מחפש כל מיני צידוקים ותירוצים פילוסופיים להתפקותך.
    אין לי ספק שיבוא יום ותתפכח לשמחתך ושמחת כולנו.

  29. ברצוני להוסיף טיעון כלפי השרלטנים כותבי הספר – כיצד יסבירו שהמוני רבנים מכל רחבי תבל התכתבו עם הרבי בנושאים תורניים, וזאת משך עשרות שנים, והמכתבים מתועדים בסדרת אגרות הקודש?

    אם הם היו כותבים מחקר על מידת גדלותו של רופא גדול, בלי להבין כלל ברפואה האם היה לזה ערך? האם הם מתיימרים להבין בתורה כמו רבנים?

  30. לשטיינברגר ושכמוהו –
    שנאה מעבירה את האדם על דעתו. נכון, גם אהבה מעבירה את האדם על דעתו. אבל אהבה – לכיוון חיים, ושנאה להיפך החיים.
    הלוואי שעוד לא לקחו ממך את זכות הבחירה בחיים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software