פרק ב: פרעה חוגג יום הולדת

מומלץ להקדים ולקרוא את פרק א – ציפיות והגשמתן

יום הולדת? אין סיבה להתרגשות

הפעם הראשונה והיחידה בה מוזכר יום הולדת בתורה הוא בספר בראשית, בו כתוב: ‘ויהי ביום השלישי, יום הולדת את פרעה, ויעש משתה לכל עבדיו’[1]. רש”י מפרש דברים אלה בפשטות: ‘יום הולדת את פרעה: יום לידתו’. כלומר, יום הולדת הוא יום הלידה[2], ויום זה, כך ניתן להבין, ראוי למשתה ושמחה.

העובדה שאזכור יום ההולדת בתורה מופיע דווקא ביחס לפרעה, הובילה כמה מגדולי ישראל לדחות בשאט נפש את האפשרות שיהודים יציינו את המועד[3]. עדות בולטת להתנגדות לחגיגת יום ההולדת ניתן למצוא כבר בכך שישנה התייחסות דלה בלבד לנושא עריכת ימי הולדת בארון הספרים היהודי. אולם מעבר למיעוט העיסוק בנושא יום ההולדת, ישנם מספר טיעונים בעלי משקל לחשיבות המועטה המיוחסת ליום ההולדת הפרטי.

מופרשים מהנוהגים הרווחים

הנימוק הראשוני לדחיית שמחת יום ההולדת נובע מהאמונה שבתורה אין אות ותג שהם חסרי משמעות. התורה היא התרשים העומד לנגד הבורא בבריאת העולם, ועל-פיה הוא מקיימו. בלשון הזהר, הקב”ה ‘אסתכל באורייתא וברא עלמא’[4], הקב”ה הסתכל בתורה וברא את העולם. לפי השקפה זו, כל אחד מהסיפורים הכתובים בתורה נושא לא רק במשמעות חיצונית ואקטואלית, אלא גם במסר פנימי ועמוק יותר מכפי הנראה בקריאה ראשונה.

פרעה מסמל בתורה את מי שמתנכר לקיומו של הבורא ונתון בתחושת ‘אני ואפסי עוד’[5], כמו הוא עצמו היה אלוקות. מסופר על שושלת מלכי מצרים שראו בעצמם ככוח אלוקי, עד כדי כך שפרעה למשל, היה יורד השכם בבוקר אל היאור, בהסתר, כדי לעשות את צרכיו. זאת במטרה שלא יחשבו שהוא כאחד האדם הנדרש לנקביו[6].

בניגוד לפרעה, ישראל נחשבים ל’ממלכת כהנים וגוי קדוש’[7]. קדוש הוא לשון נבדל ומופרש. כדי להתקדש יש להיות מופרשים מהמנהגים הרווחים, מדעת הקהל שאינה מתחשבת ברצון האחד, רצון הא-ל. מכאן, אם התורה בוחרת להצביע על פרעה כמי שחוגג את יום ההולדת בסדרה של מסיבות פרטיות, אזי יש ללמוד מכך שאין סיבה לאמץ את מנהגי הדוחים את ההכרה בקיומו של הא-ל המונותאיסטי.

כוח האסטרולוגיה

בנוסף, לא רק פרעה חגג יום הולדת. העמים הסובבים את בני ישראל ייחסו חשיבות לציון יום ההולדת ואף ראו בו יום שבו האדם זוכה בכוחות מיוחדים. המקורות מלמדים כי היו שסברו כי הכוחות הללו נחשבו לתוספת מזל המופיעה ביום לידתו של אדם ונובעת מתנועה מסוימת של הכוכבים. במילים אחרות, מערכת הכוכבים של היום בו נולד האדם היא הגורמת להצלחתו והיא שקובעת את מסלול חייו העתידי.

כשהגיעו ישראל לרפידים, לאחר היציאה ממצרים וקבלת התורה, נדרשו למלחמה בעמלק[8]. מאחר והיה נפוץ כי לא במהרה אדם נופל ביום הגינוסיא שלו, הוא יום הולדתו, בחרו העמלקים להעמיד בקו הראשון מול ישראל לוחמים שבאותו היום חל יום הולדתם, כך שהסיכוי שייפגעו ביום זה יהיה מזערי[9].

למרות החולשה הרוחנית שאפפה את ישראל ברפידים, ניצחונם התאפשר הודות למשה. כאשר הרים משה ידיו, גבר ישראל, כאשר הניח ידיו, גבר עמלק[10]. השאלה המתבקשת היא כיצד באמצעות הרמת הידיים התאפשר הנצחון בקרב, ‘וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?’ בהכללה, ישנן שתי תשובות לשאלת מעורבות העוצמה העל-טבעית ששיתף משה במערכה באמצעות הרמת והורדת ידיו. תשובה אחת היא כי כל זמן שהלוחמים היו שמים מבטחם בבוראם ולא בעצמם, הם היו מתגברים בקרב, אולם כשהם איבדו את האמונה, איתה אבד גם הביטחון והם היו מפסידים[11]. משה, בחיר הנביאים, בהרימו את ידיו כלפי מעלה, הזכיר לעם את המקור האמיתי להמשכת המזל, שהוא אינו הכוכבים והמזלות, אלא הקב”ה. הרמת ידיו של משה הייתה כעין תמרור של אמת עבור הלוחמים.

ההסבר המטאפיסי יותר לניצחון ישראל כנגד העמלקים הוא שמשה בלבל את המזלות על ידי הרמת ידיו. כך באורח פלא הם לא ידעו לציין את יום הולדתו של אף אחד מחייליהם[12], וממילא לא יכלו ליהנות מהמשכה של מזל רב יותר ללוחמים בשעת הקרבות. מהאמור ניתן ללמוד על אי פסילת הרעיון שהמזל מתגבר ביום ההולדת.

נח לאדם שלא נברא משנברא

העובדה שפרעה ועמי הסביבה נהגו לציין את יום ההולדת, אינה הנימוק היחיד לניכור שהיה רווח במחשבה היהודית כלפי ציון מועד היוולדו של אדם. נימוק נוסף נובע מכך שהאדם הוא יצור מוגבל וסופי, והוא אינו יודע מה צופן לו העתיד. הלידה מהווה את תחילתו של מסע חיים מפרך, שלעתים מסתיים במפח נפש, רצוף הצלחות וכישלונות קטנים יותר ופחות. רוב בני האדם מוצאים את החיים קשים, מלאי תלאות וטלטלות, לצד שמחות ותענוגות מנחמים. בפני האדם נקרות אינספור מהמורות עמן הוא אמור להתמודד במסלול חייו, ופעמים רבות הוא נקלע להסתבכויות, באשמתו או שלא באשמתו.

כתוצאה מהתחושה שעול החיים אינו פשוט כלל ועיקר, נחלקו חכמי ישראל במשך שנתיים וחצי בסוגיה אם עדיף היה לאדם להיוולד או שעדיף היה לו לא להיוולד. בית שמאי עמדו על כך כי בשל קשיי החיים נוח לו לאדם יותר שלא נברא משנברא. לעומתם, בית הלל, הנוטים למחשבה מקלה יותר, גרסו כי נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. לבסוף, לא הותירו את המחלוקת פתוחה והכריעו כי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. אלא שעכשיו, משנברא, יפשפש במעשיו[13]. אם כבר נולד האדם בעל כורחו ומת בעל כורחו[14], כל שנותר לו הוא להתמודד עם מעשיו בחייו, לבחון מחד את שורש הרע והייסורים הפוקדים אותו, ומאידך, במקרים טובים יותר, להתבונן ולנסות להעריך מדוע זכה להצלחות ולכישוריו הייחודיים. רוצה לומר, התנאים אליהם נולד האדם הם לא בשליטתו. הפרט אינו יכול לבחור לאיזה הורים להיוולד, אם יהיה עשיר או עני, גבוה או נמוך, יפה או מכוער. סביבת הפעולה שלו, כמו גם התקופה בה נולד, הם נתונים קבועים מראש. במידה רבה גם חלק נכבד מקורות חייו של האדם אינם תחת שליטתו. ובכל זאת, בידיו נתון הכוח להחליט כיצד להתמודד עם המציאות הכפויה עליו. בידי כל פרט נתונה זכות הבחירה באם לחיות בתחושה של כישלון או הצלחה, האם להרגיש שהוא קיבל יותר או פחות מהמגיע לו, האם להתמסר לעצבות מנוונת או להתרומם לכדי שמחה. האדם מעצב את ההתייחסות הרגשית והנפשית שלו למתרחש בחייו. בכך הוא במידה רבה גם מזמין את התייחסות הסביבה כלפיו. כך למשל, עבור נהג אחד, הנוסע לעבר יעד מסוים עם חברו, המשמש גם כמורה הדרך, טעות בניווט לעבר היעד, עשויה להתקבל בהבנה ואף בהתרגשות קלה לקראת גילוי תוואי דרך חדש שלא עבר בו מעולם. נהג אחר לעומתו, עלול לחוש כעס ואכזבה לנוכח הארכת הדרך ואף להביע את קצפו כלפי חברו שטעה בהדרכתו לכיוון הנכון. כעסו הרב, הנובע מכך שהמציאות לא התיישרה לפי תוכניותיו, יזמין מן הסתם תגובה מאוימת מצד החבר.

יום המיתה גדול מיום הלידה

בדרך כלל אנו נוטים לחגוג דברים שכבר השגנו, ולא לשמוח בגין דברים שאולי נגשים בעתיד. בבית הספר, בצבא ואפילו בקורס הכשרה קצר, מקיימים מסיבת סיום בסוף השנה או בסוף עונת הלימודים ולא בראשיתם. ההתחלה היא קו הזינוק, הפוטנציאל בלבד, אולם היא חסרה עדיין את חותמת ההגשמה.

מתוך אותו דפוס מחשבה, בהתבסס על ספר קהלת שם נאמר כי טוב ‘יום המות מיום הולדו’[15], קובע המדרש כי ‘יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו. למה? שביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו, אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות. הוי יום המות מיום הולדו’[16]. כאשר אדם נולד לא יודעים מה הפוטנציאל עמו נולד, ועד כמה הוא ישכיל לממש את הכישרון שקיבל כמתנה משמיים ולהשיג הישגים משמעותיים בחיים. לכן אין סיבה להקדים ולשמוח על לידה שאינה מלמדת דבר על הבאות.

המדרש מצרף משל הממחיש את העדפת יום המוות על יום הלידה. המשל מתאר את שמחת יושבי הנמל כשאוניה נכנסת לרציף, ואת הרגשות המעורבים כשספינה יוצאת את הרציף. ומדוע? בכניסה לרציף יודעים כולם שהספינה יצאה בשלום לים הגדול וחזרה בשלום. בעת שהיא יוצאת את המזח אין יודעים מה עתיד לקרות לה ולכן לא הכל מסוגלים להתנער מהדאגה שמא יסער הים והאונייה תיפגע.

גישה דומה, הרואה במוות כמקור של נוחם, עמו נדרש האדם להשלים, בניגוד לחיים הדורשים מאבק מתמיד, אנו מוצאים בהתנהגותו של דוד המלך. כשחלה בנו שילדה לו בת-שבע, צם דוד והתענה תוך פנייה אל בורא עולם, בניסיון לשנות את רוע הגזרה[17]. אולם מיד לאחר שנפטר הילד השלים עם האובדן, וקם מתעניתו באומרו: ‘ועתה מת, למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי’[18].

מדרש קהלת מסכם את הרעיון בלשון שונה מעט: ‘כי נולד אדם מונין לו למיתה, מת מונין לו לחיים, נולד אדם הכל שמחים, מת הכל בוכים, ואינו כן’[19]. כלומר, בהשקפה הרווחת השמחה והעצב אינם זוכים לציון בעת הראויה. כשנולד האדם הכל צריכים לבכות, ‘מפני שאין יודעים על אי זה פרק הוא עומד’. במלים אחרות כשתינוק יוצא לאוויר העולם, לא ברור עדיין כיצד יגדל, מה ייעודו בחיים וכיצד ימצה את תכלית חייו. העתיד הלוט בערפל הוא רק בבחינת פוטנציאל השייך למסגרת כללית יותר של תפקיד האדם בעולם. לעומת זאת כשאדם ‘מת הכל צריכים לשמוח, מפני שיודעים שיצא בשלום מן העולם’[20].

במידה רבה דברים אלה מתקיימים בהשקפה היהודית ביחס לתלמידי חכמים. הסתלקותם של צדיקים מחיי העולם הזה מכונה הילולא. אפשר להתרשם מדוגמאות נפוצות כמו הילולת רבי שמעון בר יוחאי הנחגגת בל”ג בעומר, או הילולת מחבר ספר התניא המתקיימת בכ”ד טבת, כאשר יום זה מהווה יום שמחה הנחגג ברוב עם, יותר, או בכל אופן לא פחות, מאשר יום הולדתם. התרגום מארמית של המילה הילולא הוא שמחת חתונה. הנשמה נפרדת מהגוף ונדבקת ביוצרה, בזיווג רוחני גבוה[21]. במהלך זה, כל הדברים שעמל הנפטר במהלך חייו ונותרו בהעלם, זוכים לגילוי במועד פטירתו[22], ועל כך השמחה הגדולה בציון יום ההסתלקות.

יום הולדת הוא לא למאמינים

מהזווית המתנגדת לציון יום הולדת מצטיירת עד כה תמונה כי מי שהוא בעל סיבות טובות לחגוג את יום הולדתו הוא זה המאמין שנולד ביום מסוים ומאותו היום הוא עומד ברשות עצמו, נבחן במבחן המציאות אך ורק על-פי מעשיו, ללא מעורבות של השגחה עליונה. בכוחו של אדם כזה, לתפיסתו, להשפיע על סביבתו ולהנהיג את חייו לכבודו. יום הולדתו הוא מבחינתו יום שבו הפך למציאות אוטונומית. בכל שנה שבה מציאותו מתקיימת, לכאורה במנותק מהבורא, אזי יש סיבה טובה למסיבה.

מנגד מי שרואה את הבריאה לא כמאורע היסטורי חד-פעמי אלא כתהליך מתמיד, הנמשך כל העת, ותהליך זה הוא המקיים את חייו בכל רגע ורגע, אזי מהותו אינה נשענת אך ורק על חיי העולם הזה, על קשייו ותענוגותיו. העמידה הרוחנית מול האין סוף מחייבת אותו לזכך את חיי השעה הרגעיים ולהחדיר בהם תוכן פנימי, זעיר מהאין סוף. מלאכת המשכת האינסופי לסופי ולמוגבל היא עבודה רוחנית נטולת אשראי. היא אינה יכולה להתבסס על הישגים קודמים ומחייבת יגיעה מחודשת כל יום[23]. לכן, לכאורה, חשבונה אינו יכול להיעשות במהלך השוטף של החיים, בציון מועד היציאה הפיזית לעולם.

מהפך בגישה: פרעה נמצא גם בי

לעומת המתנגדים לחגיגת יום הולדת, בחסידות רואים חשיבות בציון יום זה והפיכתו ליום מרכזי בחייו של האדם[24]. נקדים ונציין כי הטעם לכך הוא שיום ההולדת לפרעה מגלם לא רק את לידתו של הצד באדם הרואה עצמו נפרד מהאלוקות ועומד בפני עצמו, אלא באותו פרעה גם גנוזה אפשרות התיקון והצמיחה העצמית. באופן אחר, השלילי הוא ההזדמנות לתיקון ושיפור. העובדה שפרעה, מלך מצרים, חגג יום הולדת אין בה כדי לפסול את ציון יום ההולדת. מזווית מסוימת אפילו ההפך הוא הנכון. דווקא חגיגות יום ההולדת של פרעה, בעיקר כשהן מתוארות בתורה ובפירושיה, עשויות ללמד אותנו משהו על אופן ציון יום הולדת הפרטי שלנו.

[1] בראשית מ, כ.

[2] ‘…יום לידתו וקורין לו יום גינוסיא’. במילים אחרות, רש”י מלמד (בעקבות בראשית רבה פ”ח, ו), שיום הולדת מבטא את חגיגת היום בו נולד פרעה, ויום זה נקרא בזמן הקדום גם יום גינוסיא. סברה אחרת, המבוססת בין היתר על מסכת עבודה זרה י, א, היא כי גינוסיא הוא ‘יום שמעמידים בו את מלכם’. כלומר יום גינוסיא הוא ציון טקס ההכתרה של פרעה למלך, הנחגג מדי שנה.

[3] האדמו”ר ממונקאטש, ר’ חיים אלעזר שפירא, מציין בספר ‘דברי תורה’ (מהדורה חמישית, סימן פ”ח) כי ‘לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים לעשות כן…’; הגאון האדר”ת, הרב אליהו דוד רבינוביץ’-תאומים מביע עמדה דומה ומדגיש כי ציון יום ההולדת הוא מנהג הבורים. ראו: נפש דוד, פרשת וישב, עמ’ קצה; שו”ת ערוגות הבושם, חלק אורח חיים, סימן רט”ו; מתנגד חריף לחגיגת יום הולדת, לרבות בגיל 70, הוא הרב אברהם דוד הורוויץ; ראו שו”ת ‘קניין התורה בהלכה’. כבר יוספוס פלביוס (או בשמו העברי יוסף בן מתתיהו) מציין בספרו ‘נגד אפיון’ (שנקרא גם ‘קדמות היהודים’) שהגויים היו מנגחים את היהודים על כך שאין הם עורכים ימי הולדת כנהוג. הרב יעקב וינברגר ומרדכי זפט מביאים ליקוט נרחב של מקורות התומכים ומתנגדים ליום הולדת בספרם ‘יום שאדם נולד בו, ימי הולדת במסורת ישראל’, פתח תקוה, הוצאת כתר זהב, ה’תשס”ד.

[4] בלשון הזהר: ‘כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא’, זהר ח”ב קסא, ריש ע”ב. וראו גם זהר ח”א קלד, סע”א, ח”ג קעח, א.

[5] ישעיה מז, ח; צפניה ב, טו; מובא בתניא, לקוטי אמרים, פרק לו.

[6] פרוש רש”י על הכתוב בשמות, ‘לך אל פרעה בבקר, הנה יוצא המימה, ונצבת לקראתו, על שפת היאור’, ז, טו.

[7] שמות יט, ו.

[8] שמות יז, ח.

[9] תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק ג, דף נח, טור ג, מ”ח.

[10] ‘והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק’, שמות יז, יא.

[11] ‘כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים’. ראש השנה ג, דף כט ע”א.

[12] ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ג, דף נט, טור א, ה”ח: ‘ריב”ל (ר’ יהושע בן לוי) אמר: עמלק כושפן היה, מה היה עושה? היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו. מה עשה משה? עירבב את המזלות הה”ד (הדא הוא דכתיב)…’. משיחת הרבי מליובאוויטש אפשר להסיק כי העמים הסובבים האמינו שמערכות הכוכבים והמזלות הם שרי המלך, בעלי כוחות עצמאיים, ואילו משה וישראל ביקשו להתחבר ישירות למלך, לקב”ה. ראו: ‘ביום עשתי עשר’, מאמרים מלוקטים, חלק ג, י”א ניסן ה’תשל”א, יצא לאור בקונטרס י”א ניסן, ערב שה”ג תשמ”ט.

[13] ראו: עירובין יג, ב: ‘שתי שנים ומחצה נחלקו ב”ש (בית שמאי) וב”ה (ובית הלל) הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ואמרי לה ימשמש במעשיו’.

[14] שנאמר במסכת אבות, פרק ד, משנה כב: ‘שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא’.

[15] קהלת ז, א.

[16] מדרש שמות רבה, פרשת ויקהל, מח.

[17] ‘ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה’. שמואל ב, יב, טו.

[18] שמואל ב, יב, כג.

[19] קהלת רבה, פרשה ז, ד”ה ד ר’ פנחס.

[20] שם.

[21] להרחבה לגבי שני סוגי זיווגים, זיווג גופני וזיווג רוחני או זיווג נשיקין, וההשפעות ההדדיות ביניהן, ראו בהרחבה בספר על זוגיות והתאמה, הוצאת התבוננות, חרוב, ה’תשס”ט, פרק ז: “מקידושין לנישואין”.

[22] מובא בכמה מקומות, ראו למשל תניא, אגרת הקודש, פרק כח; מאמרי אדמו”ר הזקן, תקס”ו ח”א, למה נסמכה פ’ מיתת מרים לפ’ פרה, קמז.

[23] הרבי מליובאוויטש מסביר שההליכה מחיל אל חיל וצמיחה מיום הולדת למשנהו נובעות מכך שבכל יום מתחדשת מציאותו של האדם, ולכן הוא צריך להוסיף באותו היום על עבודתו בימים שלפני כן. הרבי משתמש כאן בטיעון הצמיחה וההוספה בעבודה, כפי שיתבאר בהמשך, כדי לחזק את חשיבות ציון יום ההולדת וייחודו. ראו: התוועדויות, שיחת ליל ח”י אלול, תשמ”ב, עמ’ 2184.

[24] ההימנעות מציון יום ההולדת נתפסת על ידי הרבי מליובאוויטש כמהלך שאולי היה מתאים לתקופה מוקדמת, אולם עתה, אי החגיגה של יום הולדת היא מוטעית (האמור נוגע גם ובעיקר לחגיגת יום הולדת הבעש”ט, מייסד החסידות, ואדמו”ר הזקן). הרבי מבאר נושא זה באמצעות השוואה לפיה בתקופתו של התנא ר’ יוסי הגלילי היה ניתן לדעתו לאכול בשר עוף בחלב. אולם למרות שהאדם בן זמננו אינו נדרש להגדיל את עצמו למעלת צדיקות גבוהה מזו של ר’ יוסי הגלילי, מאז שנקבעה ההלכה מובן שלא אוכלים עוף עם חלב. ראו: תורת מנחם, כט, חלק ראשון, שיחת ש”פ נח, בדר”ח מרחשון, ה’תשכ”א, 154; תורת מנחם, כט, חלק ראשון, שיחת ש”פ בראשית, מבה”ח, מרחשון התשכ”א, עמ’ 143.

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

כללי היסוד הנפשיים-רוחניים לכל חוויה, אירוע וחג

בדיוק כפי שיש כללי עשה ואל תעשה מבחינה התנהגותית, כך לכל ארוע יש כללי עשה ואל תעשה נפשיים-רוחניים. כללים שחובה לאמץ כדי שהחוויה לא תהיה סתמית אלא בעלת ערך אמיתי.

תגובה אחת

  1. מרתק!
    חזק וברוך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software