מה הופך אותנו לעם?

לפני 10 שנים נמניתי על קבוצת ‘מנהיגים צעירים’ שבחר הועד היהודי האמריקאי (AJC), מקרב עוזרי השרים וחברי הכנסת. יחד הוטסנו על חשבון הועד להכרות עם הקהילה היהודית בארה”ב.

אלו היו 10 ימים מרתקים של טיולים, דיונים ושיחות על עתיד העם היהודי, הקשר של התפוצות לישראל, התפקיד של יהדות התפוצות וכדומה. אני זוכר שהתרשמתי כי חברי מנהיגות הועד היהודי היו נתונים בתנועה נפשית דיאלקטית, מצד אחד תחושת עוצמה וחשיבות, המתבססת על הכוח היהודי בארה”ב. ומן הצד השני חרדה מתמדת, על סף הנירוטיות, שמא יחסי הכוחות האלה ישתנו וכוח ההשפעה היהודי ילך וידעך.

אחת השיחות המעניינות שהתפתחה נסובה סביב השאלה שבכותרת, מה הופך אותנו לעם. בנכר הדיון הזה מעניין את היהודי יותר מאשר את הישראלי, המוצא את הקשר שלו לאחיו בעצם שותפות הגורל ושותפות הייעוד הנובעות מהחיים באותה מדינה.

את הדיון אינני זוכר בבהירות, אך בקלות יחסית ניתן לשחזר את העמדות השונות לשאלת הפיכתנו כעם. ספרו של שלמה זנד, הגורס שהעם היהודי הוא בכלל חלק מהנרטיב הציוני, המצאה מאוחרת, ותודו שגאונית, עדיין לא היה על המדפים, כך שהיבט זה עדיין לא בא בחשבון.

“למען הקים אותך היום לו לעם”

הלל צייטלין נולד למשפחה חב”דית, היה ידוע כעילוי, נחשף לספרות וכתבים פילוסופים, עזב את הדת בעקבות ספקות באמונה ובגיל מאוחר יותר חזר אליה. הלל צייטלין נרצח על ידי הנאצים בתש”ב, 1942, בעודו עטור תפילין ועוטה טלית וספר הזהר בידיו. רבי יוסף יצחק שניאורסון, ניסה להשתדל עבורו ולהצילו מציפורני הנאצים, אולם הדבר לא צלח. התמונה לא של הרב צייטלין

בפרשת ניצבים וילך, כורת הקב”ה ברית עם בני ישראל, 40 שנה אחרי כריתת הברית במעמד הר סיני. חלק מהברית הוא הפיכת קיבוץ האינדיבידואליים המרכיבים את ישראל לעם, והבטחת קיומו של אותו העם.

לאורך ההיסטוריה היו ניסיונות שונים לתאר את הדבק המלכד אותנו כעם. היו שהציעו שקיומנו קשור בשפע חומרי או עוצמה פיזית. דעה זו ניתן לדחות בקלות יחסית, שכן אפילו בתקופות הטובות ביותר של העם היהודי, תחת המלכות המאוחדת של שלמה המלך, היה עם ישראל ומלכות ישראל קטנים מבחינה פוליטית וכלכלית בהשוואה למלכויות העולם בזמן ההוא, מצרים, אשור ובבל. עם ישראל מעולם לא היה רומא.

היו שהציעו את החיבור לאדמה. אולם למרות חשיבות הארץ די ברור שלא שלטון מלוכני או שטח גיאוגרפי הבטיחו את הקיום ההיסטורי שלנו כעם. ההיסטוריה שלנו כעם בעל מדינה בארצו היא קצרה יחסית להיסטוריה הגלותית שלנו ללא מלוכה וארץ.

השפה גם היא לא התקבלה כיסוד חיוני בקיומנו. עוד בימי קדם שימשה הארמית כשפת הדיבור של העם. מה גם שחלקים של התנ”ך, כמעט כל התלמוד בבלי הזוהר וכדומה נכתבו בלשון ארמית. בימי רבי סעדיה גאון והרמב”ם הייתה השפה הערבית שפתם של רוב המוני העם, ולאחר מכן אידיש ושפות אחרות.

גם אף אחד לא ממש הצליח לנסח כיוונים תרבותיים או מדעיים מסוימים שהבטיחו את קיום האומה. התרבות והמדע היהודיים השתנו בתכלית מתקופה לתקופה וממקום למקום.

התנ”ך

אני זוכר שבדיון שניהלנו עם נציגי הAJC, אישה אחת, מחברות הועד האמריקאי, שנדמה לי כי הייתה חברת הקהילה הרפורמית, התעקשה שמה שמחבר אותנו זה התנ”ך. סביב עמדה זו התפתחו מספר הסתייגויות, כיצד ייתכן שספר עתיק יומין, ומידת אמינותו או קדושתו כרגע אינה רלוונטית, יכול להמשיך ולאגד קיבוץ של אנשים, גם אלפי שנים לאחר הופעתו? אני זוכר ששאלתי את עצמי מה לי, צעיר חילוני ישראלי, בעל זהות יהודית מדולדלת, ולתנ”ך. כיצד הוא בכלל רלוונטי לחיי ואיך הוא רוקם קשר ביני לבין אותה יהודיה אמריקאית, או נניח יהודי החי בתימן.

רש”י מלמד שקיומנו כעם מובטח בזכות שיתוף הקב”ה, שהכניס עצמו כביכול, בברית, וכך העניק לה תוקף מוחלט. בני ישראל הופכים לעם, בהיבט מסוים, כאשר הם לפני הקב”ה, כאשר הבורא הוא שותף במערכת היחסים במובן האקזיסטנציאלי ביותר. הברית הזאת היא שהופכת אותנו לניצבים ומאוחדים, הבטוחים שהאור החדש של השנה החדשה ירד לעולם ביום הדין הקרב[1].

הרעיון הזה הוא גם בעל תוקף מבחינה היסטורית, המורה כי הדבר היחיד שליכד את העם בכל הזמנים ובכל הארצות הוא השילוב של התורה עם המצוות, ששמרו בני ישראל בחייהם היום יומיים במסירות נפש גדולה. ללא אלה, לא היה סיכויי הישרדות לעם היהודי.

עתיד הדתל”שיות

 

היו תמיד יחידים או קבוצות שסטו מדרך התורה והמצוות. בזמן בית ראשון היו עובדי עבודה זרה של הבעל, בזמן בית שני המתייוונים, המתבוללים באלכסנדריה, הקראים וכיוצא באלה. כל אלה נעלמו כליל מתוך עם ישראל. היהדות כתרבות או הלאומיות החילונית, המפקיעה את הקשר של העם היהודי עם הבורא, הוכיחה ההיסטוריה, אינם יכולים לשרוד לאורך זמן, וגם לא בטוח שיש להם אינטרס או רצון לשמור על בידול יהודי.

היום נדמה לי, כי אותה חברת AJC אולי צדקה לגבי החשיבות של התנ”ך כמקור ההופך אותנו לעם, אולם בלא קבלת המצוות, הסיכוי שבתה תתחתן עם לא יהודי ותקדם התבוללות, הוא תסריט סביר המייצג את המתרחש בצפון אמריקה.

שרשרת הזהב היחידה שלא נותקה, מהר סיני ועד היום, הייתה של תורה ומצוות. התנ”ך כספר היסטורי לא יכול באמת לחבר את קצוות העם היהודי. רק תנ”ך שהוא דבר חי, הפועם כל העת, בעל רלוונטיות לחיים המודרניים, ושמקדם את ההיכרות עם הבורא בחיי היומיום, מאפשר את המהות וההישרדות של העם היהודי[2].

לא משנה אם אתם ימניים או שמאלניים, קפיטליסטים או סוציאליסטים, לוחמניים או פשרניים, כל עוד המחלוקות בעם היהודי מתבצעות בתוך ובאמצעות עולם המושגים של ארון הספרים היהודי, מובטחת שרידותו של העם היהודי, גם אם זה לא מספיק לצורך הגשמת תכליתו. נטישת הטרמינולוגיה היהודית היא ערובה בטוחה לניתוק השלשלת, מהר סיני ועד היום.

אי אפשר לעזוב מה שלא שלך

בדברים הבאים הלל צייטלין מתאר בחריפות את הקניין הנפשי האמוני שהוא סוד ההמשכיות והעוצמה הדתית. מתוך הסבריו עולה הביקורת כנגד אלה ששנו ופרשו, כשהוא עצמו עזב את הדת, לאחר שלמד פילוסופיה, וחזר אליה בשלב מאוחר בחייו. על זה אומר הפילוסוף ומדינאי פרנסיס בייקון, כי מעט פילוסופיה הופכת את האדם לאתיאיסט וכופר, אולם הרבה פילוסופיה הופכת אותו למאמין.

“הדת – שעריה פתוחים לכולם, אבל פניה ייראו רק לבחיריה. היא חותמו של הקדוש-ברוך-הוא, וחותמו של הקב”ה – אמת. היא קודש קודשים ואיננה כלי שרת לאיזה קודש אחר. מי שהדת היא כלי שרת בעיניו הרי זה פוגם בקדושתה, מחשיך זוהרה, מטמאה במחשבה זרה. עני זה מדבר על הדת, ואיננו יודע כי כבר חמקה עברה ממנו.

גם זאת: רבים הם בתוכנו האנשים, המדמים שלפנים היו בעלי דת נלהבים, מאמינים לאמיתם, אלא שלאחר החקירה והדרישה, או על ידי השפעת המדע והרעיון החופשי, אבדה להם אמונתם. האומנם? כמדומה לי שרבים מהם טועים. מדמים הם שאבד להם דבר מה יקר מאוד, ובאמת לא אבד להם כלום. הם האמינו למה שאמרו להם אחרים, וחדלו להאמין בדברים אלה – מה הרעש?

מי שיש לו באמת דבר מה – רק הוא אפשר שיאבד לו. מי שאין לו מאומה – מה הוא מאבד? כיצד תאבד לבני אדם אמונתם, אם מעולם לא קנוה?

ואם גם היו ימים, שבני אדם אלה הרבו להתפלל ולצום ולקיים מצוות, הבשביל זה נאמר, כי אבד להם איזה אוצר סגולה? ההיו בני אדם אלה לפנים ‘מאמינים נלהבים’? דבר זה מורה שהיו לפנים תלמידים מקשיבים, אבל אין זה מורה כלל שהיתה להם האמונה קניין נפש. מה שהוא קניין נפש, מה שהוא עצמי לנפש, מה שהוא דבוק בה עד שהוא והיא אחד, קשה מאוד לאבדו על ידי ‘חקירות ודרישות’ ועל ידי רעיונות ‘חופשיים’…

ועוד: בני אדם אלה, גרועים ביחס לדת מאלה שמעולם לא האמינו. האחרונים הם לפעמים בבחינת יודעים שלא יודעים… פעמים הם מלאים מרי ואומרים: אם אין אנו יודעים מה זאת – אַין הוא, אפס הוא, שווא ושקר, הבל נידף. ואולם פעמים הם אומרים לנפשם: אכן יש אלוקים, ואנחנו לא ידענו. נכנסים הם להיכל האמונה כזר הנכנס לבית קודש הקודשים: יודע הוא שזר הוא.

אבל אלה החושבים שאבדה להם אמונתם והם מתהדרים ומתפארים בזה, הרי ליבם גס באמונה. חושבים הם שיודעים אותה, ובאמת אינם יודעים אותה כלל וכלל. אותה אמונה שידעו לפנים בני אדם אלה, אינה אמונה, כי אם אוזן קשבת למסורת, היכנעות לרצון אחרים, אמונה בסיפורי בני אדם, מנהגים, “מצות אנשים מלומדה”[3].

_______

לקראת ראש השנה, הבדיחה מתארת את החגים כך: הם רצו להשמיד אותנו, ניצלנו, עכשיו בואו נאכל משהו. יש עוד כמה רעיונות שרציתי להעלות לפני החג, אבל לא בטוח שאספיק, כי בכל זאת, יש הרבה אוכל להכין וקניות לעשות. אז אם לא יעלה בידי, שתהיה לכולם כתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומתוקה ומלאת משמעות והצלחות נפשיות, רוחניות ובוודאי גם גשמיות.

 

[1] לקוטי שיחות כרך כד, עמ’ 188; [2] הדברים נשענים על מכתב כללי של הרבי מליובאוויטש, ימי הסליחות ה’תשי”ז; [3] הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, הוצאה יבנה תל-אביב, תשנ”ז

 

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

3 comments

  1. ב”ה

    ישר כח!

    כמו תמיד כיף לקרא ולהתחזק.

    שתהיה כתיבה וחתימה טובה, ובע”ה אני מחכה לקרוא ממך על כל הסוגיה שהרבי חי והוא המשיח…

    שנה טובה!

  2. I agree, can you have this article in English?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software