עולם החסידותפסיכולוגיה בפרשהרשימות קריאה

היכן קבור משה? היכן שקבור האוצר של רבי אייזיק מקרקוב (וזאת הברכה)

שלושה סימנים עשויים לסייע בידי מי שמחפש את מקום קבורתו של משה. הוא נקבר בגיא, בארץ מואב מול בית פעור. לכאורה, לא אמור להיות קושי גדול במציאת מקום הקבורה. תלכו לואדי, באזור הר נבו מול יריחו, בתחום ממלכת ירדן של היום, מול המקום שהיה ידוע כמשכן לעבודה זרה, ויש לציין גם מוזרה ביותר, על-פיה המתפללים לפעור היו עושים לפניו את צורכיהם, ושם תמצאו את קברו של משה.

אם להודות על האמת ולסמוך על משרד הדתות ועמותות זריזות, התדרוך המובא בתורה יכול להיחשב בקלות כאמין הרבה יותר לטובת קביעה כללית של מקום קבורתו של משה, מאשר ציונם של קברי צדיקים בצדי הדרכים בצפון.

אלא שבאותו הפסוק שבו הפרשה האחרונה בתורה מתארת את מקום קבורתו הכמעט מדויק של משה נטען כי 'לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה'[1]. ביום מותו, ביום שבו מתעלה משה לדרגה הגבוהה ביותר בקרבתו לבורא, קברו נעלם ולא נמצא עד היום הזה. מקובל לטעון כי קברו של משה צפון מעין אדם למען לא ייהפך למקום פולחן קדושים, או כדי שלא ייטמא על ידי עבודת האלילים[2]. ובכל זאת הסברים אלה ודומים אחרים אינם מספיקים כדי להתגבר על הסתירה. שכן ממילא יכל הקב"ה, לו רצה, לשנות את המיקום המתואר או שיכלה התורה לוותר על תיאור מקום הקבורה.

היכן האוצר

 

אמרה חסידית ידועה היא כי מי שמאמין לסיפורים החסידיים הוא פתי, ומי שלא מאמין הוא כופר. כשהכוונה היא שמכל סיפור צריך להפיק את המסר הפנימ

רבי אייזיק מקרקוב, שכנראה השרה בסיפורו על האלכימאי של פאולו קואלו, חלם כמה וכמה פעמים כי סמוך לחצר המלך בפראג חבוי מטמון. אם יחפור ויוציא את המטמון, ייהפך עשיר גדול, ולא יצטרך לדאוג עוד לפרנסתו כל ימי חייו. פעם, פעמיים ושלוש התעלם מהחלום, אולם כשזה חזר על עצמו גם בפעם הרביעית, החליט לצרור תרמילו ולצאת לפראג. למרבה צערו, בדיוק במקום שבו חלם כי חבוי המטמון, מתחת לגשר, שהה חיל משמר, ששמר במקום יום וליל.

שלושה ימים התהלך סחור סחור סביב חיל המשמר, אך לא הצליח לטכס עצה, כיצד יחלץ את האוצר מבלי למשוך את תשומת לב השומרים. ביום השלישי החליטו החיילים לבדוק מדוע אותו יהודי עני, לבוש סחבות, חג סביבם זה שלושה ימים. משנקרא רב אייזיק למפקד המשמר, החליט כי אין לו מה להפסיד וסיפר לזה את חלומו. לכל הפחות אולי יתחלקו בשלל.

למשמע הדברים פתח המפקד בשחוק גדול: "האם כדאי לנסוע מרחק רב כל כך בשביל חלום? הרי החלומות שווא ידברו. גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד, רבי אייזיק שמו, שאם אחפור בביתו בין התנור והכיריים, אמצא אוצר גדול. ונראה לך שבאמת אתאמץ לנסוע עד קרקוב בשביל שטות שכזו?"

שמע רבי אייזיק את דברי המפקד, אץ לביתו, חיפש בין התנור לכיריים, ומצא את האוצר.

לכל הבאים להסתופף בצילו, היה מספר רבי שמחה בונים גרסה אחת של הסיפור, שנועדה למנוע מאנשים לבוא אליו. כמו רצה להגיד להם, את האוצר אתם יכולים למצוא לבדכם, אינכם זקוקים להגיע אלי על מנת לחשוף מה שמצוי בתוככם. האוצר נמצא ממש בביתכם, בין התנור לכיריים.

רבי נחמן מברסלב היה מספר גרסה קצת שונה, על פיה כדי להשיג את האוצר הפנימי, צריך את המסע ואת הצדיק כמתווך ומורה דרך[3].

ההיגיון של עבודת פעור ואומנות הערום של ספנסר טוניק

המדרש מתאר כי מלכות רומי ניסתה לאתר את קברו של משה, למעלה מאלפיים שנה לאחר פטירתו. משלחת רומית יצאה למושל בית פעור, שהפך ליישוב, ודרשה ממנו לסייע בחיפושים. המשלחת עמדה כנראה מעל המקום שנחשד כמקום קבורתו של משה, ומשניסו לאתר את הקבר, משום מה נדמה היה להם שהקבר מצוי למטה, מתחתיהם. כשירדו מטה נדמה היה להם שהקבר מצוי למעלה. וכך ויתרו מבלי שמצאו את מקום קבורתו.

נחש הנחושת על הר נבו. המגיד ממעזריטש מלמד כי נבו משמעותו נ' בו, היינו השגת שער החמישים על ידי משה. קבר משה הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ולכאורה, לפי פשט הדברים, לא הייתה צריכה להיות בעיה למוצאו. צלם: Jerzy Strzelecki

בזווית מסוימת המדרש מלמד אותנו כיצד ניתן להתייחס למותו של משה. מי שמחפש רק את קברו של משה רבנו, בחיר הנביאים, עשוי לסבור כי זה נקבר במקום התחתון ביותר, בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור.

בית פעור מבטא את האדרת העונג וההתחברות לכל מה שנתפס כטבעי. עובדי פעור רואים בעולם הטבעי כדבר שלם, שאין בו קליפות או חלקים בלתי מטוהרים, ולכן אין גם מה להתבייש במבנה הטבעי של העולם ובני האדם. עבודת האלילים שלהם יכלה לכלול עשיית צרכים, משום שאלה נותנים ביטוי לחלק מהעולם הטבעי והשלם שאין להתעלם ממנו. בהשקפה שכזו המבנה הגשמי של העולם הוא העיקר, וההצלחה בו תלויה ביכולת האדם[4].

ספנסר טוניק בעבודתו מבקש להעיד כי ישנו ערך אסתטי, אומנותי, בגופותיהם של אלף נשים וגברים ערומים המתאחדים יחדיו בטבילתם במקום הנמוך בעולם. הטבע הוא הרמוני, שלם, נטול פגמים. הפגימה היא רק בתפיסה שלנו את הטבע, באופנים שבהם אנחנו מייחסים לטבע פגימות. אך מבחינה אובייקטיבית הטבע הוא שלם ואנחנו יכולים להכיר בכך, בין היתר על ידי צילומיו הייחודיים.

הבחירה בידינו

משה רבנו, מורשתו, האמונה שהוא החדיר בעמו, כושר מנהיגותו, סיפור ההצלה הכביר אליו הוביל את עם ישראל, קבורים, עבור מי שאוחז בהשקפה מעין זו, לפיה העולם הטבעי אינו זקוק לזיכוך ובחינה, מתחת לגשר, המוביל לארמון המלך בפראג, וחיל משמר קפדן מונע את הגישה אליו.

אולם החיפוש אחר משה כשלעצמו, גם מול בית פעור, עשוי להוביל לגילוי, זיכוך וצמיחה. לכן מי שיגיע לקברו של משה לא ימצא אותו שם, אלא רק רמז למקום הימצאו, באדם פנימה. מקום קבורתו של משה לא נודע, משום שבעבור מי שמאמין וחי את מורשתו של משה, הקבר איננו קיים, הוא חסר משמעות. משה חי בתוכנו דרך תורתו. הוא נמצא אצלנו בבית, בין התנור לכיריים. היכן שהאדם מקיים את צורכי החיים הבסיסיים ביותר. במקומות האלה משה יוצר הפרדה בין הטבעי למקודש ומבקש מאיתנו לקדש ולזכך את העולם הטבעי.

ההתקשרות עם תורתו של משה, עם המסר שהוא הותיר, היא זיקה לנקודת עצמית פנימית שאינה יכולה להיטמא בדרך כלשהי, והיא אינה נדרשת להשתטחות פעילה על ציונו של משה. הדרך להכרה זו היא על ידי לימוד תורתו[5]. על פי השוואה זו, הגרסה של רבי שמחה בונים מפשיסחא יכולה להסביר לנו מדוע מקום קבורתו של משה לא ידוע עד היום הזה. הגרסה של רבי נחמן מלמדת אותנו שכדי להכיר בכך, אנחנו זקוקים למתווך, שיפנה אותנו ללימוד הפנימי של עצמנו.

אם אנחנו מקבלים את העולם הטבעי כפי שהוא, ככזה שאינו זקוק לתיווך של משקפיים מוסריות, אז אנחנו גם יכולים לדעת היכן משה קבור. מול בית פעור. הקבורה במקום הזה יכולה להזכיר לנו כי העולם הגשמי זקוק לזיכוך אך היא יכולה גם להותיר אותנו עם חוסר יכולת להבחין בין נעלה לנמוך, מקודש לבהמי, מזוכך וגס, בין אגואיזם לבין אמונה באחדות הבורא בעולם. אולם אם אנחנו מתחברים לרעיונות שהפיץ משה, עבורנו עד היום משה אינו קבור, משה לא מת. אנחנו חיים אותו ומלמדים אותו בכל זמן ובכל מקום.

ההחלטה לגבי מקום קבורתו של משה נתונה בידינו. אנחנו רשאים לבחור אם משה קבור בתוך עולם של קליפות, בהמיות, גסות ושטחיות, מול בית פעור, או שמשה, כמנהיג ורועה האמונה, לעולם לא נפטר במובן העמוק ביותר. בחינת משה מתפשטת בכל דור ודור, ובכל אחד ואחד, ומקום קבורתו לא נודע עד עצם היום הזה.

 

[1] דברים לד, ו.
[2] פסיקתא רבתי, כא, דף קב ע"א; ספרי דברים, דף קמז ע"א; פסחים נד ע"א
[3] ראו ניתוח מעין זה אצל יהודית בר-יש"ע גרשוביץ, מסע בסיפורי חסידים, עמ' 15 ואילך.
[4] לקוטי שיחות הוספות פינחס עמ' 1327.
[5] וראו: תורת מנחם א, שיחת יום ב' דחג השבועות ה'שי"ת, עמ' 93.

זכויות תמונה: CC BY-SA 3.0

עוד בקטגוריה זו:

7 Comments

  1. אין מוקדם ומאוחר בסיפורי חסידים :).
    שמעתי שיש אפילו בית מדרש על שמו של אותו אייזיק.
    ראיתי וריאציה אפילו יותר יפה שמיוחסת לבעש"ט והודפסה באוצר הסיפורים ג' אות טז, שהמסקנה העולה ממנה היא שכדי למצוא את האוצר צריך איש לעזור לרעהו.

      1. בית הכנסת איזאק נמצא בצומת שלושה רחובות: איזאק, ג'קוב וקופא. בית הכנסת הוא הגדול והמפואר ביותר בקז'ימייז' היהודית העתיקה. הבניין נבנה בשנת 1638 כבית כנסת פרטי בידי בנקאי יהודי עשיר בשם יצחק יעקובוביץ (המכונה אייזיק יעקלס). ותוכנן בסגנון בארוק קדום בידי האדריכל האיטלקי אוליביירי. במהלך מלחמת העולם השנייה הוסב בית הכנסת למחנה עבודה ולאחר מכן חולל. בשנים 1994-1995 במהלך שימור שמומן על ידי המועצה הממונה על שיחזור מבנים היסטוריים של קרקוב . שוחזרו קישוטי הטיח שבקירות ונחשפו כתובות שמתארכות בעיקר לתקופת המאה ה-17- וה-18 על קירות בית הכנסת.

        יהודי פולין יחסו את הנדבן לגיבור המעשה האוצר מתחת לגשר.(ויקיפדיה)

  2. היי יחיאל,
    קראתי באיחור משהו אך שמחתי לגלות את הפוסט.
    למעשה הסיפור המקורי סופר ע"י רבי שמחה בונים מפשיסחה למיטב ידיעתי, והוא טוען שאכן היה אדם בשם אר' אייזיק. לנו לא נותר אלא להאמין.

Back to top button
דילוג לתוכן