יום שני , אפריל 24 2017

האמפטיה שלי לענת קם

באמת כואב לי הלב על ענת קם. היא נראית כל כך כבויה, דוויה ומסכנה, אחרי כמעט שנתיים במעצר בית, כשעוד ממתינות לה 4.5 שנים מאחורי סורג ובריח. אני אפילו מסוגל להזדהות איתה, בהיבט מסוים.

כמו בית המשפט, אני לא קונה את הסיפור שבחורה כל כך אינטלגנטית סתם צרבה את 2000 ומשהו המסמכים הצבאיים הסודיים והעבירה אותם למחשב האישי שלה. וסתם פגשה כעבור שנה את העיתונאי אורי בלאו, וסתם העבירה לו את החומר. לא מופרך לשער שהצטרפו זה לזה מספר רקעים ומשקעים שדחפו אותה למעשה. קצת עמדות קיצוניות, קצת אכזבה מהמסלול הצבאי. קצת חוסר הפנמה של חומרת המעשים. קצת רצון לנקמה וכהנה. למרות שענת קם מכרה אותנו ברגע אחד, גזר הדין של 4.5 שנות מאסר ותווית של אויבת העם אמורים לאותת בצורה ברורה שגם חיילים צעירים צריכים לשאת באחריות. ובכל זאת, למרות שהיא הודתה וקל לרגוז עליה, ענת קם נפלה במקום שאפשר וצריך להזדהות איתו.

להבדיל, אני חש גם כאב מסוים על טל מור, שדרס את שניאור חשין וברח, מבלי שהגיש אפילו עזרה. ועד כמה שזה ישמע לכם מוזר, אני מסוגל להזדהות איתו. אני לא קונה את הניסיון הפאתטי שלו להפיל את חומרת העונש על העובדה שדרס את בנו של שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. זהו ניסיון נואל. מבזה גם כל ההתנהגות שלו במהלך המשפט, מבלי לשאת בטיפה של אחריות. מי שנהג שיכור ומסומם, בחוסר אחריות משווע, כפי שכתוב בגזר הדין, ולאחר מכן הפקיר את הפצוע, צריך לשלם את מלוא המחיר.

בואו נהיה לרגע לא תקינים פוליטית, יכול להיות שאם ההרוג לא היה שניאור חשין, הוא לא היה נכלא ל-12 שנים. כנראה גם שאם גלעד שליט היה אתיופי הוא לא היה משתחרר מהשבי. אבל כשטל מור נכנס לרכב בהשפעת אלכוהול וסמים, הוא היה צריך לדעת שגבוה הסיכוי שיפגע במישהו. ולא משנה מי זה יהיה. וכשברח הוא לא ידע מי שוכב שם. והעובדה ששכב שם שניאור חשין אינה אומרת שמור לא צריך לשלם את המחיר. ואולי 12 שנות מאסר הם לא גזר דין חריף מספיק, ויכול להיות שגם 4.5 שנות המאסר של ענת קם מהווים גזר דין מקל. ובכל זאת, אני מסוגל למצוא את הטרגדיה של טל מור בתוכי, בתוך כל אחד מאיתנו, ולהזדהות איתה.

מודעות

החמלה הזאת שאני מבקש ממכם לקחת בה חלק, גם אם אתם פטריוטים שרופים, אנשי ארץ ישראל השלמה, וגם אם אתם החברים הכי טובים של שניאור חשין, מקורה בנקודה שבה חל שינוי קיצוני, 'טוויסט', בעלילה של החיים, וכמעט בין רגע, ללא הכנה מוקדמת, אנחנו מוצאים את עצמנו צריכים לשאת נטל של מציאות מאיימת, מפחידה, שאינה מוכרת לנו. ברגע הזה של השינוי הקיצוני שמתרחש בגלל החלטה כלשהי, אין זה משנה מה היו הכוונות הבראשיתיות של המעשה. אם להיטיב נועדו או להרע. מעשה שטן הוא הרגע.

על האדם כמובן לקחת אחריות על מעשיו, והחברה גם יודעת וצריכה לדעת לגבות ממנו את מחיר העדר האחריות. וכמובן ההחלטות שלנו הן תוצר של חינוך, משקעים שהותירו בנו ההורים, סובלימציה או העדרה של תאוות ויצרים, מאפיינים אישיותיים, וכדומה. אולם התוצאות של המעשים לעתים חורגות בהרבה מהכוונות שלנו.

היהדות דורשת מודעות מתמדת לכל מעשה. כתבתי כבר ברשימה שעסקה באוכל כי:

"בהכללה מהות היהדות היא מודעות. היהודי נדרש להיות מודע לזמנים, לעונות השנה, לזריחת ושקיעת החמה, לתנועת הכוכבים, למקום בו הוא נמצא. ללא מודעות לזמן ולמקום, לא יעלה בידו לקיים את רוב המצוות. המודעות לגדרי העולם היא קריאה לקיים עולם רוחני בתוך העולם הגשמי, והיא גם תנאי יסודי בעבודתו של האדם את בוראו.

הסיבה לחובת המודעות היא שאם הבורא הוא מציאות חיינו, אזי רק כשנהיה מודעים לאותה מציאות נוכל לזמן לתוכה יותר מהאינסופי. על-ידי כוח הדעת אנחנו מאפשרים לבורא הבלתי מוגבל להתכנס ולהשפיע על עולמנו המוגבל. המודעות היא הכלי של האדם לברור את דרכו בעולם. להבדיל בין הנכון לשקרי, הטוב והרע"

אבל זה האידיאל, זו הדרישה הנשגבת, ואם כולנו היינו עומדים בה העולם היה נראה אחרת לגמרי, או שלא היה נראה כלל. הרבה יותר קל לאבד את המודעות, ולו לרגע אחד, מאשר לשמור עליה כל העת.

הנפילה ואשתו של ה"חוזה" מלובלין

מספרים שבליל שמחת תורה חש "החוזה" מלובלין, המנהיג החסידי בן גילו של בעל התניא, שאפשר לקרב את הגאולה. הוא בישר לחסידיו שאם ישמחו בשמחת תורה כפי שלא שמחו מעולם, בתשעה באב ישמחו גם כן. הוא עצמו נסתגר בחדרו ועסק בהתבוננות קבלית. הוא ביקש מאשתו שלא תתיק ממנו את עיניה. הוא נדרש להשגחה צמודה בזמן שפעל בעליונים לקרב את הגאולה. באמצע הלילה שמעה הרבנית קול בכי של ילד קטן. היא יצאה לרגע מהחדר. כשחזרה לא מצאה את בעלה בחדר. הוא נפל מבעד לחלון גבוה וצר ונחבט בכל גופו. כיצד נפל ומדוע? אף אחד לא יודע בוודאות. בתשעה באב אותה השנה נסתלק ה"חוזה" מלובלין.

תינוק בוכה לא בטוח שהיה שם, זה היה מעשה "שטן", כך אומרים. מספרי הסיפור נוטים בדרך כלל להזניח את הרבנית, שלרגע אחד עזבה את בעלה בשל איזה קול לא ברור, אינסטינקטים של אמא, ובאותו הרגע של הסחת הדעת איבדה את בעלה ואולי "בגללה" איבדנו גם את הגאולה.

חיים של הצדקות

אי אפשר כמובן להשוות בין המקרים כמעט בשום דרך וצורה, אך כאן וכאן מעורבת "יד השטן". כאן וכאן בני תמותה אוחזים את ראשם בידם, כפי שכולנו עושים מפעם לפעם, ומקוננים, "אם רק הייתי…".

זה נכון שישנה תשתית חינוכית ואפילו אישיותית ביסוד הנפילות של ענת קם וטל מור. זה נכון, אבל המעשים הקשים שלהם לא פוגמים ביכולת להזדהות עמם ולו בגלל ש"הנפילה" יכולה לקרות לכל אחד מאיתנו. כולנו יכולים להתגלגל לסיטואציה שבה עולמנו חרב עלינו, אנחנו בנפילה, לעתים גם במודע וגם מתוך שכל ישר. אנחנו מתפתים לדבר מסוים, לא מבינים את חומרתו, רוצים להוכיח משהו לעולם, לעצמנו, רוצים לנקום. אנחנו לא מושלמים. זה יכול לקרות בפליטת כדור, ביחסים בין אישיים לא נכונים ומוקפדים, בשכחת הילדים ברכב.

צריך להיות צנונית אמיתית, וצדקן רציני בשביל לחשוב שאתה או את לא תיפלו לעולם. רובנו חיים חיים שלמים בניסיון להצדיק את עצמנו. להראות שאנחנו בסדר. ולפעמים אנחנו לא בסדר. לפעמים אנחנו נופלים. והנפילה, כפי שלימד התניא היומי, נועדה לרומם אותנו. שערי תשובה לעולם פתוחים, ועל אחת כמה וכמה, תשובה מאהבה שבאה לאחר נפילה והופכת את הזדונות לזכויות. ועם זדונות כאלה, הזכויות יכולות להיות מרובות.

אמונה מונתאיסטית תלויה בשורשה בהכרה כי בקלות יכולתי אני להיות שם במקום ענת קם או טל מור. צריך לבקש על התוצאות של המעשים בדיוק כפי שצריך להתפלל על הדעות. מור הוא לא הראשון שנהג שיכור. הוא גם לא הראשון שברח. וכן הוא צריך להיות בכלא. אבל התפקיד שלנו הוא לגלות חמלה, אמפטיה. לא בשבילו, בשבילנו. כי זה יכול לקרות גם לנו אם לא נלמד מהטעויות שלהם. כי אין אדם מושלם שלא נופל.

ולנו רק נותר להתפלל שמאיתנו יחסך הניסיון של הנפילה.

Print Friendly

תבדקו גם

דרך אחת להפחית את מינון המחשבות הזרות והטורדניות

מדוע מחשבות זרות נקראות גם צרת נפש, ומה מציע המלך שלמה כדי להיפטר מהן

4 comments

  1. יחיאל, מדהים איך אתה מצליח לזהות את החרדות הכי עמוקות שלי, ולהציע דרכי התמודדות. יישר כוח!!

  2. "אל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון" – מדויק!

  3. ציטוט – "אבל התפקיד שלנו הוא לגלות חמלה, אמפטיה. לא בשבילו, בשבילנו"

    יש הבדל בין הרובד האישי לרובד הציבורי – הקהל כקהל חייב לשפוט ללא רחמים מי שמעד. למען יראו וייראו.

    ברובד האישי – בכל אחד יש את הענת קם והטל מור שבלב. ותפקידנו להבין שזה המצב ולהילחם בהם.

  4. איזה יופי יחיאל. אשרייך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *