על עניינו של רבי, ומה מהווה הרבי עבור החסידים

אחד המאפיינים העיקריים במחשבת החסידות, כפי ששרטט זאת בעל התניא, שיום הסתלקותו חל בכ”ד טבת, הוא ההתקשרות לרבי, הצדיק, שבלשון החסידים נקרא גם הנשיא. מהן התכונות הנדרשות מרבי? האם הוא אמור להיות בעל כישורים מולדים או נרכשים? איזה תפקיד ממלא הרבי בחיי החסידים ובקשר שלהם לבורא? מה המקום של הרבי במחשבת היהדות, ומדוע יש הרואים ברעיון של אדמו”ר וצאן מרעיתו, כמבנה חיים הממעט מערך החסידים?

דיוקן של רוסו. הייתם מקבלים עליכם כרבי או כמנהיג מישהו ששלח את חמשת ילדיו לבתי יתומים? האוטוביוגרפיה של רוסו מרתקת כי היא מלמדת אותנו על הטבעיות של מאבקי האגו הפנימיים של מי שנחשבים לגדולי הוגי הנאורות, השוויון וההומניזם

“הרצון הכללי”

עבור הצופה מהצד, את המונח “רבי”, כאידיאל חיים קהילתי-חברתי ואמוני, קל יותר לבחון באמצעות מושגים מעולם הפילוסופיה הפוליטית. זאת מפני שהתפתחות ההגות המדינית מלמדת על ערכם של הרעיונות העומדים מאחורי המבנים החברתיים והמדיניים.

מאז שז’אן ז’אק רוסו, הפילוסוף הצרפתי הנודע בן המאה ה-18, הוגה המהפכה הצרפתית, פרסם את יצירתו החשובה, “על האמנה החברתית”, לא פסק הויכוח סביב היצירה. יש שראו בו מבשר הדמוקרטיה הסוציאליסטית, המאמין בריבונות העם, בעוד אחרים ראו בו כמבשרו של המשטר הטוטליטרי הכופה.

על-פי רוסו, הדרך ליצירת שותפות בין בני אדם, כך שלא תקופח חירותם היסודית, ובה בעת הם יצליחו לקיים מערכת מדינית, נעוצה במסירה המוחלטת של כל אחד מחברי החברה את זכויותיו לרשות הכלל. ובלשונו:

כשכל אחד מוסר עצמו לכל, אינו מוסר עצמו לשום אדם

רוסו טבע את המושג “הרצון הכללי”. “הרצון הכללי” מגלם את רצונם של אזרחי המדינה כשהם פועלים כיצורים תבוניים. הוא מכוון תמיד אל הטוב האמיתי בחברה, ומעצם מהותו אינו יכול לשגות. הרצון הכללי איננו רצון הכל, זהו לא אוסף רצונות פרטיים המכוון כל אחד לעניין פרטי. “הרצון הכללי” הוא רצונו של הקולקטיב כגוף אחד. זהו הדבר הנכון עבור הכלל בכל רגע ורגע. ככזה, “הרצון הכללי” אינו יכול להוביל לכפייה חיצונית, על-פי רוסו, משום שהוא תמיד יקיים את החירות הרציונאלית של כל אדם ואדם. וממילא, מי שאינו פועל באופן תבוני, או שנכנע לאינטרסים שלו, לא יצליח לעמוד על מלוא היקפו ומשמעותו של אותו “רצון כללי”.

הגוף השולט, הריבון, האמור לפעול על-פי “הרצון הכללי”, רשאי להכריח כל אחד להישמע לרצון הזה, ובלשונו של רוסו “יכריחהו להיות חופשי”. ומי שפועל על פי “הרצון הכללי” לעולם לא יפגע בנתיניו, שכן אין אדם יכול לפגוע בעצמו. מסיבה זו גם אין צורך להגביל את סמכותו של “הרצון הכללי”.

הבעיה היא במימוש

הרעיון האידאי של “הרצון הכללי” הוא בהחלט מושך, ממש כמו ההנחה שעמדה ביסוד ההתארגנות הקיבוצית. אלא שמדובר באידיאל חמקמק, הניתן לפרשנויות שונות. הבעיה האמיתית עם המושג מתחילה בכך שרובנו לא מאמינים שיהיה ריבון שכזה שיפעל על-פי “הרצון הכללי”, על פי הדבר הנכון לכולנו בכל רגע ורגע. בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת, ללא איזונים ובלמים, כל ריבון ינסה להגשים את האינטרסים הפרטיים שלו. הישרדותו, עוצמתו וכבודו יהיו חשובים בעיניו יותר מכל דבר אחר. התפיסה המעניקה למונרך, הצאר או הנשיא את הקרדיט לפיו הוא זה העם, והוא היודע טוב מכולם את “הרצון הכללי” ואת צורכי העם, מתנפצת שוב ושוב על קרקע המציאות ההיסטורית. סטלין הוכיח אולי טוב יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה כיצד רעיונות של שוויון, אחווה ואחדות הופכים לטוטליטריזם קטלני. מסדר הנחקרים במשטרה מקרב חברי כנסת וממשלה הוא עדות נוספת לכך שעקרונות וערכים אינם מונעים את הכניעה לפיתויים.

התפתחות הדמוקרטיה המערבית יכולה בהחלט להוות עדות לאיבוד האמונה התמימה הזאת, ששלטה בעולם במשך שנים ארוכות, באותם יחידים מיוחדים שמסוגלים להנהיג את ההמון ללא אינטרסים אישיים. במובן המדובר הדמוקרטיה הליברלית, המקדשת את חירויות הפרט, מבטאת את חולשת הפרט ואובדן האמונה בפוטנציאל האנושי. לכן אם אנחנו לא יכולים לסמוך על האחד, הריבון, אנחנו חייבים לשנות את המנגנונים על-פיהם אנחנו מנהלים את חיינו החברתיים ובוחרים מנהיגים.

מאיזו זווית אנחנו שופטים את הזולת

הסיבה העיקרית לכך שאיננו מאמינים עוד שאנחנו יכולים או צריכים למסור את עצמנו לאדם מסוים, מבלי לחשוש לטובתנו, היא שאנחנו שופטים את האחר לפי מה שאנחנו. האדם המודרני, המתבונן בעצמו בכלים רציונליים, מזהה בתוכו את הניעה בין אגוצנטריות לחמלה, בין אינטרסנטיות להבנת הזולת, ומבין שהסיכויים גבוהים שבמאבק הפנימי היצר האגוצנטרי יגבר. ואם כך הם הדברים לגבי עצמו, אין סיבה שהריבון יהיה נטול המלחמה הפנימית הזאת. מכאן גם כאמור עולה החובה להגביל את הריבון ולבחון את פעולותיו במשקפיים ביקורתיות.

רוסו האמין כי אם לא נקבל את מושג “הרצון הכללי”, את האמונה שישנה האמת האחת, הקולקטיבית והנכונה של אותו הרגע, נגלוש במהירות לקפיטליזם קיצוני הפוגע בזכויות השוויון. במידה רבה הוא צדק, ולו משום שהתברר כי “הרצון הכללי” שלו הוא לא יותר ממשאת נפש, המתעלמת מהאופי האנושי, הנתון לשניות דיאלקטית ולרדיפה אחר הצרכים הגשמיים והאינטרסים הפרטיים. רוסו, שסרב לגדל את חמשת ילדיו ושילחם לבתי יתומים, מוכיח היטב במסכת חייו, אותם גולל בספרו “וידויים”, עד כמה תורתו אינה נשענת על הבנה ריאלית של הטבע האנושי.

תמימות יהודית 

מאותו טעם המחשבה המודרנית מתקשה לקבל את האפשרות שישנו אדם, “רבי”, בעל תכונות טרומיות, השונות מהותית מאלה של רוב בני האדם, והוא המצליח להתחבר לאותו “רצון כללי”, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהשקפה התורנית.

החסידות במובן המדובר, נותרת עם אותה מידה של אמונה תמימה לפיה ישנם בודדים שכאלה, הנטועים בכל דור ודור, שהם שונים מהאדם הממוצע. מעטים אלה, בין אם כתוצאה מעבודה עצמית, בין אם בגלל תכונות מולדות ובין אם כחלק מקבלת תפקיד, מצליחים שלא להביא לידי ביטוי את האינטרסים האישיים שלהם, ופועלים בהעדר פניות אישיות.

לתפיסת החסידות אמונה זו היא לא תוצר של התפתחות מאוחרת במחשבה היהודית, אלא הנחת יסוד מרכזית ומהותית בה. אותם יחידי הסגולה, ראשי ישראל, ממלאים תפקיד דומה לזה שמילא משה רבנו, עבור העם שהוציא ממצרים. האמונה בקב”ה ו”במשה עבדו”[1], היא כה יסודית בעיניהם, שבלעדיה, לפי העמדה החסידית, היהדות חסרה. היא חסרה כי היא מצמצמת את האפשרות לגילוי הפוטנציאל הנשגב של בני האדם, גילוי הבורא בהנהגה האנושית, כפי שזו מופיעה בדמותו והנהגתו של הרבי.

מה מאפיין רבי

ההקבלה ל”רצון הכללי” של רוסו מרמזת גם על התכונה הראשונה והחשובה ביותר לרבי. למרות שלמדנות או חכמה הם כישורים הכרחיים לרבי, אלה הן אינן התכונות החשובות ביותר. התכונה המרכזית הנדרשת מרבי היא תנועה נפשית של אי העמדת ה”אני” במרכז. ביטול הצדדים הגופניים בפני המהות הרוחנית או מה שמכונה בשפה התורנית ‘רצון הבורא’.

רבי הוא לא בהכרח מי שמקרין כריזמה אישית או יכולת אינטלקטואלית, אלא דווקא מי שניכר בו הביטול הגדול ביותר לבורא. רבי הוא מי שהיסוד הראשון והמרכזי אצלו הוא ביטול היש, שלו עצמו. ככזה, המאמין תמיד יכול לסמוך על הרבי שייעץ לו וינהיג אותו שלא על-פי אינטרס אישי כלשהו, כי אם רק על פי מערכת הערכים והעקרונות התורנית שהוא בטל אליה ומקבלה כרצון הבורא.

גם במובן זה, הרבי נחשב ממשיך דרכו של משה רבנו. הוא מהווה דוגמה חיה למי שמפנה מעצמו, מישותו, כדי לאפשר לאלוקות לשכון בתוכו[2]. משה רבנו, בחיר הנביאים, שהיה עשיר גדול[3], היה לא יותר מ’עבד נאמן’[4]. בשר ודם שהשכינה דיברה מגרונו על שום שהוא עצמו ביטל עצמו בפניה[5]. גדלותו של משה ניכרה דווקא בכך שלא ייחס לעצמו חשיבות, ומאותו מקור של כוח ניכרת גם גדולתו של הרבי בעיני חסידיו.

כאן חשוב להדגיש כי צדיק, במובן של אדם שמלחמת היצרים אינה מפעמת בו, הוא לא בהכרח רבי, אם כי רבי הוא בהכרח צדיק. רבי, מעבר לתכונות המולדות שהוא מגלם, הוא קודם כל תפקיד ומחויבות כלפי הציבור. תפקיד שהנושא בו מחויב אליו כשליחותו העיקרית וכדבר החשוב לו ביותר בכל רגע ורגע. חייו הפרטיים באים תמיד בחשיבות משנית, ולעולם אסור להם לעמוד בסתירה לחייו הציבוריים.

התנאי השלישי שנושא עמו התפקיד במחשבה החסידית, הוא שהרבי לא רק יהיה בביטול ל’רצון הבורא’ אלא עליו לקדם את לימוד התורה וקיום המצוות בפועל. באם “הרצון הכללי” של רוסו הוא דבר נזיל וחמקמק, באמונה היהודית הביטול לרצון הבורא עולה מתוך עולם התורה וההלכה. איש ישר דרך, מלא אמונה ואף הבנה תורנית, אינו יכול להיות רבי אם אינו מקבל על עצמו את הוראות ההלכה היהודית, כפי שאלה באים ידי ביטוי בקודקס ההלכתי הנפוץ[6].

ממוצע מחבר 

רווחת ההשוואה המוטעית לפיה היהדות החסידית, בהצבתה את מודל הצדיק כמקשר בין המאמין לבורא, מזכירה את הדת הקתוליות, בכך שהיא מנתקת את הקשר הישיר בין הבורא לחסיד. מנקודת השקפה ביקורתית זו, החסידות זקוקה למעין מהפכה פרוטסטנטית שתתגבר על הממסד המתווך בין המאמין לבוראו[7].

אולם התפיסה של רבי, כפי שהיא מוצגת בתניא, היא שונה לחלוטין. הרבי אמור להעמיד את המאמין על רגליו שלו עצמו. לאפשר לו להכיר את בוראו מתוך מאמץ אינטלקטואלי. הרבי אינו מציע קיצורי דרך למאמינים. הוא לא מחליף אותם בתפילות או בריטואלים הדתיים. נהפוך הוא. הוא מחזק אותם בעבודתו זו. הרבי אמור להורות להם את הדרך על-ידי הרעיונות אותם הוא מציג, באמצעות הקשר שלו לבורא, ובאמצעות הנהגותיו האישיות.

ד”ר ג’ונתן סאקס, הרב הראשי של בריטניה, ניסח זאת יפה באחד מנאומיו כך שהרבי הופך את שומעי לקחו למנהיגים בפני עצמם. הוא איננו גורם המפסיק את הקשר של היחיד עם בוראו אלא גורם מחבר ומעודד קשר זה.

הרבי עבור החסידים

החסיד יונק את החיות שלו, את הבנת תפקידו בעולם ומשמעות חייו מהרבי. הרבי משפיע עליו מידיעותיו ומלמד אותו את תורת הביטול לבורא. הרבי הוא כרועה האמונה, כמי שמסייע בידו להתגבר על נטיותיו האגוצנטריות ולחזק את כוח האמונה בתוכו, ובכך להתחבר לבורא. האמונה עליה מופקד הרבי לקדם היא לא רק אמונה מקיפה וכללית, אלא כזאת שיורדת להבנה והשגה, וחודרת בכל היבטי החיים של החסיד. על כך מצטטת החסידות שנאמר בתורה כי רבי הוא ש’עומד ביניכם ובין הקב”ה’, כדי להעביר את דבר הבורא[8].

“הנשיא הוא הכל”  

כבר בתחילת ספר התניא מובהר כי הרבי הוא לא רק של החסידים המקבלים אותו. הרבי הוא הנשיא של כל אותו הדור. הרבי משמש בתפקיד של מורה רוחני עבור הכלל. הוא אמנם צריך להיבחר לתפקידו, אך משנכנס לתפקידו הוא מעצב את המשמעות גם עבור מי שאינו מאמין בו. הוא מברר את דרך האמונה הרלוונטית ומציב מודל שלמולו מתנהל אותו הדור על אתגריו הייחודיים.

על מנת להדגיש את היחס בין כלל האומה לרבי, נשענת הפרשנות החסידית על דבריו של רש”י לפיהם “משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל”[9]. משה במציאותו לא רק בטל לבורא, אלא גם מייצג את כל ישראל. הוא גורם לכל ישראל להיות כמציאות אחת, לחזור למידה של אחדות בין הנשמות, טרם פרוד הנשמות לגופים. הפעולות של הנשיא והמסירות נפש שלו מעצימים כל אחד המתבונן בפעולות אלה[10], ולכן הנשיא הוא מקור כוח גם עבור אלה שאינם מכירים בו ככזה.

ראש לאברים 

הרבי מליובאוויטש בצעירותו. הפרדוכס סביב המושג רבי הוא שברגע שמישהו מהחסידים יסבור כי הוא פועל מתוך אינטרס אישי כלשהו, מייד החסידות תתפצל ורבים ינטשו את אותו הרבי. וכאן עולה השאלה, כיצד קובעים מיהו נשיא דור? תופעה ידועה, שיש לה ביטוי בתורה שבעל-פה, שכל חסיד רואה ברבו כנשיא הדור ואפילו כמשיח של הדור. אז מי צודק? התשובה תלויה בחסיד ובתוצאות אליהן הוא מגיע. לחסיד אמורים להיות הכלים לבחון עד כמה הוא מצליח להתקשר לרבו ועד כמה התקשרות זו מקרבת אותו לגילוי בוראו בחייו היומיומיים.

המקורות הפנימיים העמוקים לאחריות של הרבי על כלל האומה היהודית הם כצפוי אלה הקבליים. ההנחה המובאת בספרות הקבלה היא שמבחינה גופנית בני האדם נבדלים זה מזה, אולם מקור הנפשות הוא זהה ואחד. בכל אדם מאירה נפש ששורשה מאותו מקור של כלל הנפשות[11]. כל הנשמות בעולם כלולות בנשמתו של “אדם הראשון”[12]. נשמת “אדם הראשון” מורכבת מכל פרטי הנשמות שנתגלו ושיתגלו במשך הדורות. ועוד, על-פי ספרות הקבלה, נשמתו של “אדם הראשון” הייתה מחולקת לאברים[13]. נשמה של רבי היא זאת שירדה להתלבש בגוף מבחינת הראש של אותו “אדם ראשון”, כלומר שנשמה זו מחייה את שאר הנשמות כשם שראש האדם מחייה ומנהיג את האברים.

מכאן גם אפשר להסיק כי מי שממלא תפקיד של רבי, נולד עם פוטנציאל שכזה, אולם יחד עם זאת הוא צריך להכשיר את עצמו, לאורך חייו, לקראת התפקיד. הארת הנשמה בתוך גוף מחייבת גם אותו מבחינת הפעילות בעולם הזה, הכוללת את הצורך ללמוד כדי להשתפר, להכיר ולדעת. הרבי צריך לעמול ככל אדם אחר, אלא שהפוטנציאל שלו לזכך עצמו הוא גבוה לאין ערוך.

הבחירה 

בחירת הרבי אין משמעותה שקבוצה מצומצמת של חסידים ממליכה על עצמה מישהו בעבור כלל ישראל. הבחירה של הרבי אמורה להעיד יותר על החסידים מאשר על הרבי. בנכונתם לקבל על עצמם מישהו כרבי הם מעידים כי הם מכירים את עצמם, את המאבק הפנימי שבתוכם אך גם זיהו באדם המסוים את תכונת הביטול האמורה, שהיא תוצר של עבודה עצמית ולמדנות יוצאת דופן. הבחירה היא סוג של עדות המלמדת על הסכמה משותפת כי דמותו של הרבי המיועד הזדקרה מתוך עולם של אינטרסים ויצרים.

ההיסטוריה של החסידים, מצביעה על כך שאלה, שהם מטבעם חשדנים וקפדנים, אמורים להיות רגישים כלפי זיוף או העמדת פנים, ולאתר במהירות מועמדים שאינם ראויים דיים להוות עבורם מודל לגילוי הבורא בעולם.

[1] שמות יד, לא.
[2] פרשת תרומה מדגישה כי כל אדם מישראל נדרש לבנות לקב”ה מקדש בתוכו, שנאמר ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’ (תרומה כה, ח). רעיון חשוב זה, המשמש יסוד לעבודתו העצמית של האדם, מובא במקומות רבים בכתבי החסידות ומקורותיה. בתניא מוזכר בליקוטי אמרים, פרק נב, ובאגרת הקודש פרק לא. 
[3] חז”ל מלמדים כי משה התעשר מהפסולת שנשרה מפיסול לוחות הברית. ראו: שמות לד, א; נדרים לח, א; שבת צב, א ועוד. ובפירוש רש”י פרשת תשא לד, א: “נתעשר. . הרבה”. ראו גם: מאמרי אדמו”ר הזקן, תקע”ב, ענין מארז”ל כל הקורא ק”ש, קטו.
[4] נוסח תפלת העמידה בשחרית של שבת, וראו: בהעלותך יב, ז. המשכת הנצחיות של משה בכל דור ודור מתאפשרת על-ידי שהיה בתכלית הביטול לקב”ה. מסירות נפשו התבטאה במוכנותו למסור את כל מציאותו בעבור אלוקים. ראו: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לג, חוקת שיחה א, עמ’ 129.
[5] ראו: שמו”ר פ”ג, טו; ויק”ר פ”ב, ג; מכילתא שמות יח, יט; לקו”ת ויקרא נ, א. [6] הערות הרבי מליובאוויטש בזמן משפט הספרים. כתב היד התפרסם בספר מאוצר המלך חלק א עמוד 3.
[7] עמדה מוטעית שכזו, לפיה הרבי מונע את הקשר הישיר של המאמין עם הבורא הוצגה ע”י עמנואל אטקס בכנס שלוחי חב”ד. ראו ברשימה כאן.
[8] ואתחנן ה, ה
[9] רש”י במדבר פרק כא, כ”א. וראו למשל הרבי מליובאוויטש: “לקוטי שיחות כרך לג, חוקת שיחה ב’ עמ’ 135.
[10] אדמו”ר הזקן, אגרות קודש, כרך ו, א’תשסז.
[11] בתניא לקוטי אמרים פרק לב: ש’הנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב א’ לכולנה… מצד שורש נפשם בה’ אחד’, ולכן אומרים בתפילה: ‘ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך’ (נוסח ברכת “שים שלום” בסוף תפלת העמידה), הרבי מליובאוויטש, מדגיש כי נאמר ‘פניך’, משום שהכוונה לפנימיות ועצמות אור אין-סוף. עוד הוא מביא כי שורש הנשמות הוא למעלה משורש התורה והמצות, כמאמר: ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר’ (בראשית רבה פ”א, ד), אפילו למחשבת התורה, שהרי בתורה עצמה נאמר ‘צו את בני ישראל’, ‘דבר אל בני ישראל’, וזו היא ראיה ש’ישראל קדמו’. ראו לקוטי שיחות חל”ד ע’ 222, אצל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, ד, תשי”ב, חלק ראשון, שיחת יום ג’ פ’ וארא, כ”ד טבת ה’תשי”ב, רנא.
[12] כמאמר (שמות רבה פ”מ) ‘עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב”ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו יש שהוא תלוי בראשו כו’…’, וראו תניא, לקוטי אמרים, פ”ב ופל”ז ובעוד מקומות. מובא גם אצל הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ב, רט. מימות האבות והשבטים ועד קץ כל הדורות. האר”י מדגיש ‘כי כל הנשמות.. כלולים ונתלים באדם הראשון.. כל אבר ואבר מרמ”ח אבריו.. והנה העקב.. מתחלק ליותר מן תרי”ג ניצוצות נשמות ומכללם הם נשמת.. ונשמת עקביא בן מהללאל’, שער הגלגולים הקדמה לא. וראו: הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך א, קנד.
[13] לרמ”ח (248) אברים ושס”ה (365) גידים. ראו גם מכתב הרבי מליובאוויטש בעניין תחיית המתים, אגרות קודש, כרך ב, ר. בהקבלה למנין המצות הקיימות בתורה ולאברים בגוף האדם. ‘דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם…’ מסכת מכות דף כג, ב.
Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

פתח דבר: להיות הורים טובים יותר (אומנות ההגבהה)

להיות הורים טובים יותר - פתח דבר מתוך אומנות ההגבהה - המדריך להורות על פי חכמת היהדות

11 comments

  1. אחי:
    כתבת שהחסידים משווים בין מנהיגות משה למנהיגות הרבי
    איך כל זה מסתדר עם זה
    שמשה- נבחר על ידי אלוהים משה דיבר לעיני כל העם עם אלוהים
    והרבי- נבחר על ידי קרובי משפחתו, לעולם לא ראה אותו איש מהחסידים מדבר עם אלוהים גם לא בבחינת אחוריים,

    איך אפשר להשוות בין מי שנבחר על ידי אלוהים לבין מי שנבחר על ידי חמיו וחמותו?

    בנוסף לכך למרות הקשר הישיר והמוכח במופתים, בינו לבין אלוהים, עם ישראל תמיד בדק אחרי משה בשביל לא ליפול בפח העריצות השקר והע”ז.
    מאידך החסידים אינם רשאים להעיר ולהרהר אחריו, אלא כל היוצא מפיו דברי אלוהים חיים? אתמהה?

  2. שאלות לעניין. אקח את הזמן לנסות לענות לאחר השבת

    • אחי,
      1. בשום מקום לא קראתי שקריטריון לרבי הוא שידבר עם אלוקים או שיעשה מופתים (מדויק יותר, שהבורא ידבר איתו, סך הכל רובנו מדברים אתו מדי פעם). אם אלו היו הבחינות, בלעם או כל מתקשר ‘מודרני’ היה יכול להיות רבי (ברשימה הזאת על הרב ניר בן ארצי מוסבר הערך השולי של מופתים במחשבת החסידות).

      2. גם לגבי משה, הצורך במופתים מעיד על חולשת האמונה של בני ישראל ולא על עוצמתה. מה גם שכפי שהזכיר יהושע ירחי מדובר ב’בחינת משה’ ולא במחליף למשה שממלא את כל תפקידיו (לעומק יותר מוסבר שהמופתים שביצע משה אמורים לשרת לא רק את דורו, כמוטיב שכנועי, אלא גם את כל הדורות הבאים).

      3. מי שהרבי שלו נבחר על-ידי קרובי משפחתו כנראה מאוד מעריך את אותם קרובים. הטענה שהועלתה היא בדיוק הפוכה ולפיה כל אחד צריך לקבל על עצמו בעצמו את אותו הרבי, והדרך לכך היא על ידי לימוד תורתו. אם חמיו וחמותו של מישהו בחרו בו להיות רבי זה עדיין לא מספיק (דרך אגב, בהקשר של הרבי מליובאוויטש, חמותו עד יומה האחרון כנראה לא השלימה לגמרי עם הכתרתו כממשיך דרכו של בעלה וגם אין כל צוואה או כתב מינוי המעידים באופן מובהק על הבחירה של הרבי הריי”צ ברבי מליובאוויטש לממשיך דרכו, אם כי ניתן למצוא רמזים והערכות).

      4. זה אולי יזעזע אותך, אבל גם אני נבחרתי על ידי אלוקים (באמת מעניין למה רק למוריניו, מאמן ריאל, קוראים ‘המיוחד’). למען האמת, זה יסוד במחשבת החסידות ובתפיסת הבורא שכל אחד נבחר, ולכל אחד יש כלים ופוטנציאל, וזה תלוי בו עד כמה ימצה את אותו פוטנציאל. רבי בהקשר המסוים גם נבחר. ואם להדגיש את הענין, מנקודת המבט המדוברת הרבי הוא לא התכלית, אלא דווקא החסידים הם התכלית. הוא נבחר בשביל החסידים, ולא הם בשבילו. הם, בעבודתם על עצמם, מסבים את נחת הרוח לבורא, יותר מאשר כל צדיק. כך שהוא נבחר כמו שכל אחד מאיתנו נבחר.

      5. בנקודה האחרונה נגעת בהבדל היסודי בין מחשבת החסידות לזרמים אחרים. בחסידות לא מעלים על הדעת לערער על דעתם (כמובן המבחן לאותה דעה היא ההצמדות לארון הספרים התורני) של רש”י או הרמב”ם או הבעש”ט או האר”י. מפעלם האינטלקטואלי נחשב כתוצר של השראת רוח הקודש. ההנחה העומדת ביסוד האמור היא שדבריהם של אותם גדולים אינו תוצר של דעתם האישית, ואינו מעיד על אינטרס. זו באמת שאלה מעניינת כיצד למשל כתבי האר”י התקבלו כמעט בכל קהילות ישראל ללא מחלוקת, כאשר מדובר היה בתלמיד חכם צעיר יחסית. התשובה נעוצה בכך שדברי אמת ניכרים. עבור מי שמוכן להעמיק, קל מאוד להעריך תפיסות תורניות, ‘היושבות’ היטב, לעומת עמדות אחרות. פרשנות שונה יכולה לצמוח רק על רקע שינויים בתקופה והתמודדות עם שאלות חדשות שצצות, וגם זאת, על-פי הקווים המנחים שהוצבו. בא לך לערער ולהעיר על הרבי? זה בסדר גמור, רק לצורך כך אתה צריך לכל הפחות להציג ידענות ברמה קרובה ולצאת מתוך אותו עולם מושגים. לא מתאים לך מה שהוא אומר? זה כבר עניין אחר, לגיטימי, אבל אחר.

  3. בע”ה

    שלום יחיאל

    תודה לא-ל שאתה מעיז להכנס לשדה המוקשים הזה…

    עוררתי סקרנות במישהילבוא לשיעורי חסידות ותניא.
    האינטלקט שלה מאוד אוהב את השיעורים כי זה יפה,כדבריה, אלא שכל הזמן היא אומרת :אבל בשביל מה ללמוד חסידות? בשביל מה צריך רבי? אני מתקשרת, היא אומרת, ובתיקשור הבורא מדבר אלי ישירות ואומר לי…ונותן לי תובנות. יש לי תקשורת בלתי אמצעית איתו, ולא צריכה שום ממוצע מחבר שיחבר אותי אל הבורא, אני מחוברת בלי הרבי.מה אני צריכה את הרבי? אני נהנית ממאמריו וזהו.
    המאמר שלך עדיין לא משכנע אותה.תוכל לענות לה, בבקשה?

    ‘אדם הראשון’ הכוונה לאדם וחווה ?

    תודה !

  4. לאברהם –

    ראשית הבהרה – חסידי חב”ד עד כמה שידוע לי לא משווים בין הרבי לבין משה רבנו. ברור שמדובר בדרגות שונות. ההשוואה היא לגבי בחירת הבורא והנהגת עם ישראל.

    לפי המובא במקורות בכל דור יש “בחינת משה” שבדור. כלומר צדיק שמקבל את ההמשכות הרוחניות לדור ודרכו עוברות ההמשכות לכל דור. ככול שמתקרבים לביאת המשיח, שהוא מגלם יותר מכל את הדמות של מנהיג העם, כך תופסת עובדה זו של “ראש בני ישראל”, מרכזיות יותר ויותר. זה כמובן גם קשור לשפל בירידת הדורות, כך שעכם ישראל זקוק למנהיג שיתווה את הדרך הנכונה להתמודדות עם חושך הגלות.

    ההבדל בין גילוי הבורא למשה רבינו לבין הגילוי אצל הרבי, נובע מההבדל בין התקופות. רבים היו רוצים שהבורא התגלה אלינו כפי שהוא התגלה בדור של משה רבינו. זה בהחלט היה חוסך הרבה ויכוחים על קיומו של הבורא וכו’ וכו’.

    זה לא כך משום שהתוכנית האלוקית באשר לתפקיד עם ישראל בהחדרת אלוקות בעולם, לא מאפשרת מינון גבוה כל כך של גילוי אלוקי.

    לגבי ההרהורים על משה רבינו – אינני סבור שלעורר ספיקות על משה רבינו זה דבר טוב. יש בהחלט מצב בו לא ברור האם הוא אכן איש אלו-הים, אך לאחר זמן זה, הרצוי הוא : “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” היינו הכרה מוחלטת בעבד ה’ כמי שמסמל את האמונה בבורא.

    הנושא רחב ויש ללומדו בעיון מתוך המקורות (חלקם הובאו במאמר זה). ניתן גם לקרוא כאן:

    http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=88&CategoryID=199

    לכרמלה – שאלות במקום. אל תוותרי ליחיאל – שיכתוב מאמר נוסף גם על שאלותייך.

  5. כרמלה היקרה, העלית שתי שאלות שונות. בשביל מה ללמוד חסידות? כדי להכיר את התשובות של היהדות לשאלות החשובות המעסיקות כל אדם חושב, מי אני, מה התפקיד שלי בעולם, מה זה העולם, ומי זה הבורא?

    לגבי השאלה השנייה? חברה שלך צודקת. אם היא קוראת מכתבים, שיחות ומאמרים, מבינה ונהנית, זה מספיק, שכן הלימוד מהווה את דרך ההתקשרות העמוקה ביותר.

  6. בע”ה

    לאברהם, שלומות
    ברצוני לנסות, בהדגשה על לנסות, להגיב לכמה נקודות בדבריך, ברשותך.

    אם הנחת היסוד שלנו היא שחמיו של הר’ מלובביץ’ לא היה חם כמו כל חם רגיל, אלא בעל שיעור קומה כמו הרבי,איש
    המתהלך לפני האלוקים (צדיק גוזר והקב”ה מקיים !!!),
    הרי שגם בחירת הרבי על ידיו היתה בחירה אלוקית, מתוקף היות האדמו”ר הרבי הריי’צ צינור להגשמת רצון הקב”ה.
    (זה עניין של אמונה, ואמונה היא לא דבר הגיוני, אלא מעל טעם ודעת…). אומנם זו אינה בחירה בלתי אמצעית ”ללא מגע יד אדם” כבחירת משה רבנו, אך שלוחים רבים לו לקב”ה לקיום רצונו.

    אינני חושבת שכל הנסיונות שבני ישראל העמידו בהם את משה מנהיגם במדבר, נבעו מרצון לבדוק אותו ואת ”כשרותו” מחשש למשהו שבגדר עבודה זרה, כדבריך.
    לעניות דעתי, העם שעדיין לא ממש התגבש, ורק יצא מעבדות של דורות (אלא שהעבדות עדיין לא יצאה ממנו),
    ותועבות מצריים עדיין היו דבוקות בהם, והיו קטני מוחין ובעלי ראייה צרה בשירות הנה”ב שלהם, וכמו ילדים, רצו מה שרצו בזמן שרצו, וגם בדקו גבולות, עד היכן ניתן למתוח את החבל…היה זה עמלק=הספק, שדיבר מגרונם. זו עדות לקטנות אמונתם, ובנסיבותיהם באותו זמן,אפשר להבין אותם, מבלי להסכים איתם…

    האם אדם קנאי לאשתו כי היא בוגדנית ,או כי הוא חסר בטחון עצמי?
    האם החשדן חושד כי הזולת הוא גנב מועד ,או מפני שבו יש נטיות חבויות (או לא) לקחת מה שאינו שלו מבלי ליטול רשות?
    האם הנסיונות שבנ”י העמידו בהם את משה, מעידים על משהו פגום במשה ,או על משהו לקוי אצלם?
    הם הורגלו וידעו לחשוב כמו עבדים מול אדוניהם ,ולא כבני חורין אל מול מנהיגם האוהב אותם ודורש טובתם.

    הם הרהרו אחרי משה כי לא ידעו עדיין להתבטל בפני האלוקים (למרות כל הניסים ,שלא רק שהיו מחוץ לגדרי הטבע,אלא הפרו אותם לחלוטין!),ולא ידעו להתבטל בפני שליחו של השם, משה, עבדו-מנהיגם.
    כדי להתבטל, להיות בביטול, נדרשת עבודת נפש מאומצת,יגיעה של ממש, לבירור והיבדלות מן הישות העצמית, מתחושת האני העצמאי והלא תלוי בחסדו של אף אחד, להשתחרר מתפיסת ”כוחי ועוצם ידי…”.
    קבלת מרותה של הסמכות העליונה מתוך הפנמה והכרה במקומי לעומת מקומה, בשפלות ובהכנעה, בלי סלקציה של זה נראה לי הגיוני, אז אני נשמע לזה, בעוד דבר אחר אינו סביר בעיני ואני ממאן להישמע לו…
    הנחת היסוד היא שאם הרבי אומר/מבקש, הוא לא בא להטעות, להונות, להכשיל או לפגוע , חס ושלום וחלילה, אף אחד. יש אימון מלא בו, בשיפוט ובראציונל שלו.
    וגם אם אין זה מתאים לראציונל שלנו, אנו יודעים וסומכים ומאמינים בשיקול דעתו, מהיותו בעל שיעור קומה כמו שהוא. לא נדרשים הסברים, נימוקים וכד’ מהרבי מדוע הוא דורש דבר מסויים. אם ה ו א דורש זאת, עושים כי זה הוא!!! ולא משנות הסיבות לדרישה !!!

    אנו,כבני אנוש בעלי שכל מוגבל, שכרוך בחבילה אחת עם הכוח המדמה המתעתע בנו באיצטלת ההיגיון,וחותר ומערער אף תחת ההגיון באמצעות הדמיונות והספקות שהוא מעורר בנו;
    ומהיותנו נתונים להלכי רוח ולמצבי רוח,ומה שהיום נראה לנו, וכבר מחר לא,ההתנהלות היא כמו בחיים בספינה המטלטלת כל פעם בגלים בגבהים ובעוצמות שונים, ללא יציבות וכיוון ברור;
    מאחר שלמול הקב”ה אנחנו כמו טף אל מול הוריהם, הרי שנדרש כאן מישהו בוגר בעל שאר רוח, ידע וסמכות, להנהיג את העניין בסדר האלוקי הרצוי והראוי.

    כשמבינים את הנ”ל ועוד ”כמה דברים פעוטים” אפשר להיות בביטול, אפשר לעשות שרצונו יהיה רצונך.
    כך אל מול השם, וגם אל מול הרבי, וגם אל מול בן/בת הזוג שלנו.
    לא מתוך ציות עיוור, לא בגלל חשש ולא משום
    סיבה שלילית המרחיקה ומפרידה, אלא דוקא מתוך הבנה, הפנמה, אהבה ורצון להיטיב עם האהוב,לקיים בקשתו.
    לא ”אני” חשוב, אלא הוא חשוב.לא אני הוא המרכז והעניין אלא הוא. זוהי הרגשה פנימית עמוקה שבאה בשמחה ובאהבה ולא מתוך תחושת ויתור, המעוררת הרגשה של הקרבה וניצול ותרעומת, אלא מתוך ויתור והקרבה בשבילו, כי זה משמח אותו,ולפיכך גם אותי. גורם לו נחת רוח וממלא את התכלית והייעוד. זהו חיבור הרבה יותר עמוק וקרוב מקשר בו ”בא לי” או ”לא בא לי” יושבים ליד הגה היחסים.

    לפיכך, תמיהתך לגבי ‘החסידים שאינם רשאים להעיר ולהרהר אחרי דברי הרבי’ באה כנראה על רקע אי הכרת נושא ההתבטלות והביטול להשם ולרבי.

    החסידים רשאים אך אינם רוצים.אין להם צורך פנימי לזה !
    כי קודם וראשית לכל, הרבי מתבטל לחלוטין בפני הקב”ה
    ורק אז הוא יכול בכלל להיות רבי, שאם לא כן, הוא נגוע בעניינים שלו ולא ”רואה,שומע, חש, חי” את החסידים שלו, ולא יכול לפעול לטובתם ולמענם.

    התבטלות הרבי להשם היא הדוגמה לחסיד להתבטלות לרבי, והיא הדוגמה אף להתבטלות בזוגיות, מצד שני בני הזוג,
    כי התבטלות האחד מובילה גם להתבטלותו של האחר, שמולו, אליו.

    הכנעה, שפלות וביטול מושגים שכנגד גאוה,אגו(אותן האותיות), התנשאות,אני ואפסי, תחושת עליונות,שיפוטיות קטלנית וכד’.

    שנצליח כולנו ביגיעה, ונזכה להיות בקבלת עול ובביטול, ביותר ענוה והתחשבות.
    כן יהי רצון.

    בברכה
    כרמלה

  7. כדאי לצטט כאן משיחת קודש שמחת תורה תשמ”ו, מופיע בהתוועודיות תשמו ח”א עמ’ 343

    נשיא הדור הינו משה שבדור שהינו משיח שבדור.

    ענינו של כל נשיא ורועה ישראל בדורו הוא — משה רבינו
    שבדורו, ״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״, ולא עוד, אלא שכל חלמיד חכם אמיחי נקרא בשם ״משה״ — ״משה שפיר קאמרת״. ומכיון שמשה רבינו הוא גם משיח צדקנו, ״גואל ראשון הוא גואל אחרון״, נמצא, שנשיא הדור, משה רבינו שבדור, הוא גם משיח צדקנו שבדור.

  8. א”כ אחרי התניא מי צריך עוד רב? מי שילמד ויקיים מה שכתוב שם לא צריך יותר.

  9. בר’לה, לא הבנתי למי אתה עונה ואיך הגעת למסקנה זו, אבל ברוח דבריך ניתן לומר שאחרי משה רבינו לא צריך עוד רבי…

  10. חשוב לחדד את הכוונה בהתקשרות לרבי.
    ויש להביא מאמר של הרבי בהקשר המדובר: “ואתה תצווה” (יו”ד אד”ר תשמ”א) שמשה רבינו הוא רעיא מהימנא -רועה האמונה- ( כמו רועה צאן שדואג למזון בשביל הצאן) שזן ומפרנס את האמונה לכל נשמות ישראל, דווקא דרכו נמשכות כל ההשפעות הרוחניות לישראל . שכל ישראל מאמינים רק שזה בבחינת מקיף (עד שיכול להגיע מצב של גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא ל”ע) וע”י משה דווקא נמשך בפנימיות .
    ולביאור הדברים ע”פ משל מחיות הגוף שמקבל חיותו מהנשמה . וידוע שכל אברי הגוף מקבלים חיותם מהמוח שבראש שהוא כלי ראוי דווקא להשראת הנשמה .. ומשם נמשכת חיות לכל אברי הגוף .. וכמו”כ בנשמות ישראל שהם גוף וקומה אחת ומקבלים חיותם דווקא דרך הרבי ר”ת ראש בני ישראל .

    ולא רק השפעות רוחניות אלא גם השפעות גשמיות

    ע”פ מאמר הגמרא (ברכות יז:ב, תענית כד:ב) “כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני” ע”פ פירוש הבעש”ט שרבי חנינא (משה בדורו) היה הצינור לכל המזון של העולם.
    ויש לומר : שלכן ראינו אצל צדיקים בכלל ואצל הרביים בפרט שהיו מרפאים חולים ומשפיעים עשירות ובנים וכו’. ואצל חסידים תמיד כל עניני הגשמיות היו דווקא דרך הרבי , עצה ברכה וכו.

    לימוד תורת החסידות היא אכן אחת הדרכים להתקשרות לרבי .
    אך יש ענין בהתקשרות עצמה .. כמו שראינו שחסידים היו הולכים דווקא ברגל לרבי … וד”ל

    יש להביא גם את דברי רבינו הזקן בספרו ספר התניא פרק ב’ בסופו:
    “ובזה יובן מאמר רז”ל על פסוק ולדבקה בו שכל הדבק בת”ח מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש כי ע”י דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא ית’ וחכמתו א’ והוא המדע כו’ [והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחי’ אחוריים של נפש רוח ונשמת ת”ח] ”

    ויש לחדד באופן הפשוט שכמו שכל הנבראים מקבלים חיותם מהקדוש ברוך הוא אפילו הקליפות והסט”א .. אבל זה רק באופן מקיף … אבל ככל שההתקשרות לבורא היא פנימית יותר והידיעה שהכל מאיתו יתברך חודרת להכרה יותר במילה החיות שנשמשכת היא באופן פנימי יותר.. ולכן בקדושה דווקא שכולה ביטול וכל ענינה זה אלוקות, האלוקות מתגלה באופן פנימי יותר .

    מובן מכך ע”פ דברי רבינו הזקן שהובאו לעיל שכולם מקבלים דווקא מתלמידי חכמים גם מי שמורד, רק שההבדל הוא באופן ההשפעה . ומי שלא מורד רק שלא מכיר מאין בא ההשפעה.. יש לומר ע”פ מה שהוסבר קודם (שדווקא בקדושה שבטלה ומכירה רק במציאות האלוקית מקבלת באופן פנימי) שגם הוא מקבל ההשפעה רק שבאופן חיצוני יותר .. ודווקא כשיש כוונה פנימית בלימוד החסידות על מנת להתקשר לרבי, במילא ההשפעה היא פנימית יותר ..

    לכן בחסידות בשיחות וגם במאמרים (ראה המאמר “ואתה תצווה” שהובא לעיל) מדובר באריכות במעלת ואופן דרכי ההתקשרות ולקשר יהודי אחר לרבי -משה רבינו שבדורנו- וכמים הפנים לפנים … שנזכה להתגלות משיח צדקנו אמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software