לנגן בהיכלו – ג'קי לוי, המדרגות ושירת הלויים

במוצאי שבת הלכנו להופעה חדשה של ג'קי לוי במיתר. המופע "צחוק עשה לי א-לוהים" של לוי, שצפינו בו לפני כשנתיים וחצי (וכתבתי עליו כאן), היה מוצלח. הוא היה מוצלח לא רק בגלל הליווי המוזיקלי האיכותי, או בגלל הכישרון של ג'קי לוי למשוך את הקהל לתוך עולם הסיפורים הצבעוני שהוא שוזר בצורה מרתקת, או יכולתו לספר בדיחות מוצלחות, לא גסות מדי וגם לא תמימות, או בשל כישוריו להגג במקצועיות תוך שהוא מציע את זווית הראייה הייחודית שלו על החיים. המופע הלימודי היה מוצלח כי הוא הכריח את הקהל לחשוב. הוא לא ביקש רק להעביר ערב בנעימים. הוא התיימר להיות יותר מאשר בילוי מבדח. לוי העלה סוגיה, מערכת היחסים בין צחוק ליהדות, וביקש להתמודד איתה במגוון של דרכים.

ה'טעמים' שעל-פיהם קוראים בתורה הם מלשון מטעמים, כי הם בעלי טעם ומתיקות. זו הייתה עבודת הלויים בנגינה - לגלות את התענוג שבהכרת הבורא ולחבר את השומעים לתענוג זה

הפעם עלה לוי לבמה עם הרכב המדרגות. הערב היה מהנה, באמת. אילן דמרי, הוד דיין ו.. (אוף, חבל שלא רשמתי. הוא היה מצוין) החיו פיוטים עתיקים עם לחנים חדשים ומרגשים. ג'קי לוי, למרות הקהל האינטימי, 'נתן' את עצמו על הבמה, סיפר בכישרון המיוחד לו סיפורים ירושלמים המבקשים לפצח את סודה של העיר, ואפילו ליקט קטעים תלמודיים. אבל למרות שנהנינו, המרכיבים השונים של הערב לא נדבקו יחד לכדי חוויה שאמורה להותיר רושם.

ראשית, המופע הנוכחי, בניגוד לקודם, היה הרבה פחות מושקע. המופע אכזב כי ג'קי לוי לא התאמץ הפעם לאתגר מחשבתית את הקהל שלו. הוא סיפר בפתיחת הערב שההכרות בינו לבין המדרגות נרקמה בארוע שיזם בית אבי חי, שבו התבקשו לוי דמרי ודיין להעביר ערב חוויתי ולימודי המקשר בין פיוט להומור, צחוק ושמחה. את השאלה הזאת, מה הקשר בין הנושאים, העמיד לוי במרכז הערב, אך לא נתן לה תשובה. נראה היה שליקט אקלקטית כמה קטעים, הגיגים נחמדים כשלעצמם, ללא קו מקשר. וחבל, כי עוד קצת מחשבה, עוד קצת השקעה בהכנת המופע, ותחושת ההחמצה הייתה נחסכת.

שנית, נראה שהחיבור בין לוי למדרגות מאולץ. השילוב יוצר מין שאינו במינו. המדרגות צריכים אווירה של התעלות, של בקשת הבורא. הם אמורים לייצר התרגשות בקהל. ואילו לוי חותר אל הספקנות, ערעור התפיסות המקובלות, בדרך כלל על-ידי הצגת האבסורד שבהן. באופן לא מפליא, הציונות הדתית אוהבת את הביקורת הפנימית המבודחת, הנזהרת מלהגזים. למרות שלוי עצמו נראה הרבה יותר חתרני, ואולי במידה מועטה קצת דיסידנט, כנראה השנים ברדיו המרכזי לימדו אותו את תורת הריסון.

שירת הלוויים

על הקשר בין שמחה, צחוק והומור לפיוט אפשר ללמוד מבחינת המקורות לפיוט היהודי – שירת הלויים במשכן ובבית המקדש. לפחות פעמים ביום, 355 ימים בשנה, לרבות חגים ושבתות, הייתה מנגנת מקהלת הלויים, בקול ובכלים, בעת הקרבת הקורבנות של שחר וקורבנות בין הערביים.

שירת הלויים הייתה חלק בלתי נפרד מהקורבנות שהוקרבו. הלויים עמדו על דוכן, בין עזרת ישראל לעזרת הלויים, לפני המזבח עליו הקריבו את הקורבן, וניגנו. 24 משמרות של לויים היו שרים ומנגנים בבית המקדש. מתוך כמה לויים? שלמה המלך הכין מאתיים אלף בגדי שש רק למשוררים מבין הלויים, כפי שמתאר זאת יוספוס פלביוס[1].

ידידי הצחקת! הוא השם של המופע. כדי לסייג נאמר כי לוי עצמו היה קצת אפולוגטי ואמר כי מדובר ב'טיוטה' של המופע, שעוד תלך ותשתפר

הרכב מקהלת הלויים לא פחת משנים עשר, אך לא הוגבל. דוד המלך העמיד עשרים וארבעה אלף לויים משוררים בפה, וארבעת אלפים בכלי נגינה. כלומר בשבוע אחד שוררו בבית המקדש אלף לויים בפה ומעל מאה חמישים בכלי. על מה ניגנו הלויים? הכלים הידועים לנו כיום הם נבל וחליל, כנורות, חצוצרות וצלצל.

הרב לב לייבמן, שכבר פרסם בעבר ספר על הקשר בין נגינה וחסידות, הוציא באחרונה ספר חדש, "לנגן בהיכלו", על שירת ונגינת הלויים בבית המקדש. למקרא הסבריו על פיוטי הלויים מתחוורת התשובה לשאלה שהציג ג'קי לוי.

הפיוט, הניגון, מעלה מהתחתון לעליון. הוא מרים את הגשמי והנמוך לרמה גבוהה ונשגבת. הקורבן בבית המקדש ביטא את הקרבת הצד הבהמי שבאדם. הקורבן משמעו הקרבה לצורך התקרבות אל הבורא. הפיוט, הוא אמצעי הכרחי בפעולה הזאת של העלאת הבהמה הגשמית לשורשה הרוחני. התפילה, שתוקנה כנגד הקורבנות, מטרתה להעלות את הנפש הטבעית שבאדם קורבן לבורא, הפיוט המשותף הוא תנאי הכרחי לכך.

הצחוק דומה לפיוט, כפי שכבר ניתחנו, כי הוא מבטא את היכולת להתעלות מעל הרגעי והגשמי. להשתחרר מכבלים. השמחה הצחוק, ההומור, כמו הפיוט, מלמדים שהשמח הקריב משהו, הקריב את זווית הראיה האגוצנטרית, את ההתפלשות במחשבות שליליות, טרדות ודאגות, וחיפש תנועה נפשית אחרת, של התעלות. לא סתם האנשים היחידים ששמחים תמיד, הם אלה שאתם לא מכירים מספיק. השמחה והצחוק דורשים את עבודת ביטול תחושת הישות, וגם הם מלווים את הקרבת הקורבנות.

אבן עזרא בלחן של המדרגות, הוא כמו תפילה משותפת, שכולם יכולים להשתתף בה, המעלה את החוויה הדתית במעלה לדרגה של התקרבות.

" שפל רוח" של ר' שלמה אבן גבירול בביצוע המדרגות

ו"צמאה נפשי" של ר' אברהם אבן עזרא

[1] קדמוניות היהודים ח, 2, 8. 

Print Friendly

תבדקו גם

כשיש מאבק פנימי זה יכול להעיד שאנו בעליה

'רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת'  האם זה אומר שכשאנחנו מזדככים, ממוקדים, מתנהגים כראוי והכי …

6 comments

  1. וואוו, פעם ראשונה ששמעתי את המדרגות, מדהימים!
    תודה על ההיכרות, אמשיך לשמוע.

    אשר

  2. הרכב מדהים. שמעתי אותם פה ושם, אך בהופעה הם היו מעולים. דמרי הוא זמר/פייטן מחונן. מומלץ.

  3. יחיאל, למרות הביקורת נראה לי שאפשר ללמד זכות על ג'קי לוי, שמנסה בכל כוחו למצוא/ליצור את הקשר בינו ובין המדרגות על ההתעלות הרוחנית שהם מציעים לא?…

    נעמה

  4. אוי נעמה, לא התכוונתי להיות יותר מדי ביקורתי. בכיוון שלך אפשר לומר שחתירה לאמת מובילה להתעלות רוחנית יותר מאשר התנתקות מהמציאות, אבל לא נראה לי שזה המקרה המדובר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *