סתאאם יֵינָם

אליהו, או אם תרצו הליוט מ”וושו” (Heliot de Vesoul) כפי שכונה, ניהל את פנקסי החשבונות של הקבוצה כולה. הוא התגורר בחבל פרנש קומטה. חבל ארץ משופע גפנים ופעיל בייצור יין שהיה שייך בזמנים המדוברים, הרבע הראשון של המאה ה-14, לדוכסות בורגונדי.

כמו יהודים רבים בימי הביניים, גם אליהו נדחק לעסוק במתן אשראי לחקלאים. החקלאים באזור היו זקוקים להלוואות, וכביטחונות משכנו את שדותיהם. ההלוואות בדרך כלל ניתנו לתקופות ארוכות של בין שלוש לשתים עשרה שנים, ולרוב מתחדשות כשהלווים לא הצליחו לפרוע את ההלוואה.

הספר נראה כמתקשה להתמודד עם המבוכה שהנושא יוצר ביחסים בין יהודים לשאינם יהודים

משלקח החקלאי את ההלוואה, השדה הממושכן הפך להיות בשליטת הלווה היהודי. הוא יכל לרדת לשדה ולאכול מהפרות מבלי לנכות מסכום החוב או לנכות מהחוב סכום סמלי בלבד. הפרות שאכל היו מעין תשלום ריבית על ההלוואה.

חלק נכבד מהשדות הממושכנים שקיבלה הקבוצה העסקית בראשה עמד אליהו היו כרמים, מהם הפיקו יין לרוב.

היין היה כה מבוקש באותם זמנים, שהפך כמעט מטבע עובר לסוחר. שתיית מים נחשבה להשפלה חמורה. המים נועדו לבהמה, ורק העני העירום מכל שתה אותם. ויסקי טרם הומצא. תה וקפה לא הגיעו עדיין לאירופה. ומיץ נבט חיטה אפילו לא העלו על הדעת.

את הצימאון היו מרווים לכן ביין, והרבה. לנזירים באזור צפון אירופה הוקצבו שישה עשר ליטר יין ביום. משפחה יהודית ממוצעת, בת ארבע-חמש נפשות, שתתה באותה תקופה פחות אבל עדיין הרבה. סך הכל ארבעה ליטרים ביום. בשנה כמות לא מבוטלת של 1,400 ליטר[1].

בפנקסיו העיד אליהו כי פעמים רבות קיבל פירעונות ביין. הסחר ביין היה כל כך נפוץ, שלעתים אליהו גם ניאות לרכוש יין מהאריסים הלא-יהודים ולמכור אותו ברווח. הרווחים יצרו בו התלהבות. והוא והקבוצה ככל הנראה החליטו לרכוש לעצמם כרמים ויין מחלקות האריסים[2].

צרפת הפיאודלית עמדה באותם שנים בפני תמורות מרחיקות לכת ויציאה הדרגתית מחשכת ימי הביניים. המלחמות, ובייחוד מלחמת מאה השנים העתידה לפרוץ באמצע המאה ה-14, גרמו לאבדות רבות בנפש ונזקי רכוש גדולים. כוח האצולה הלך ופחת ביחס לכוח המלוכה, ובזמן שהאיכרים סבלו מגנבות, ביזה ועלייה בגובה הוצאות עיבוד האדמה, הפרנסה של היהודים הנרדפים לא הייתה עניין מובן מאליו. היין בינתיים שימש מקור לא אכזב לסוחרים ולבנקאים היהודיים באזור.

בעיה אחת כנראה כן הטרידה את מנוחתו של אליהו. ההלכה היהודית אסרה הנאה כלשהי מיין נסך. יין נסך הוא יין שנגע בו עובד עבודה זרה, שבעבר חששו שמא אותו אדם הקריבו לעבודה זרה שלו. עובדי האלילים ההלניסטיים, ובפרט הפרסים, היו מקריבים לשדים או לאליליהם, טיפה מיין, בהינף יד כמעט אוטומטי. לכן כדי להימנע מכל קשר לעבודה זרה, גזרו חכמים כי אסור ליהודים למכור יין שנגע בו לא יהודי או ליהנות מטובת הנאה כלשהי כתוצאה מסחר בו.

הנוצרים, כבר לא ניסכו את היין שלהם כמו עובדי האלילים. החל מהתפשטות הנצרות לא היה עוד חשש של יין נסך. ובכל זאת האיסור נותר על כנו. ‘יינם של גויים’ נקרא מעתה “סתם יינם” וגם בו היה אסור לסחור, וממנו בוודאי שאסור היה לשתות.

אליהו הרגיש מן הסתם שבתקופתו האיסור חסר טעם וגובה מחיר כלכלי כבד לשווא. הוא בוודאי ידע כי על-פי ההלכה מרגע שחז”ל גזרו על איסור הנאה מיינם של גויים, היה צריך בית דין השווה לבית דין של חז”ל בחכמתו ובמעמדו כדי לבטל את התקנה. אליהו לא האמין כי עתיד להימצא בית דין שישתווה לרבי עקיבא וחבריו. האם היה עליו ליהנות מהחזרי המשכנתא של הלווים הנוכרים? האם יכל למכור גם ‘סתם יינם’ ולא רק ליהנות מפירעונות ההלוואות שנתן? וכיצד עמד בפרץ ולא התפתה לשתות מאותו היין המבוקש?

פרופ’ חיים סולובייצ’יק בוחן בספרו “יֵינָם” 400 שנה של התנגדות ההלכתית עיקשת לסחר ביינם של גויים. הפנקסים הנדירים של אליהו ששרדו משמשים אמצעי אחד מני רבים ללימוד אודות הנוהגים הנפוצים באותה תקופה. סולובייצ’יק סוקר את השיטות ההלכתיות והלכידות המשפטית שלהן, ובמקביל משרטט בצורה מרתקת את ההקשר ואופני ההתהוות של ההלכה. לטענתו חכמי צרפת, שלא כחכמי גרמניה באותה תקופה, דנו בשאלת בצורה מקיפה ובתוך כך הבהירו עקרונות הלכתיים נעלמים. רש”י שהתגורר בצפון צרפת כמאתיים שנה לפני שאליהו ציין לעצמו בפנקסו את חובות האריסים כלפיו, הבהיר לחתנו, מאיר מרמרו, כי אין הבדל הלכתי בין יין נסך ל’סתם יינם’. בין היין שהיה חשוד כי עובדי האלילים היו משתמשים בו לתקרובת עבודה זרה, לבין היין שנוגע בו האריס הנוצרי בימי הביניים. אלא שבזמננו, אמר רש”י, התחילו להקל ב’סתם יינם’ לעניין ההנאה[3]. יורשיו של רש”י, בעלי התוספות, יעקב מרמרו, הידוע כרבנו תם, ויצחק מדמפייר, הר”י, המשיכו לתרום לדיון בשאלת ‘סתם יינם’. דיון המוצג בספר באריכות ובבהירות.

בואי שרהלה – לומדים

ידידיה מאיר תיאר בטורו האחרון את חוג התנ”ך שייסד נתניהו באחרונה בבית ראש הממשלה לזכר חמו, שמואל בן ארצי. שלוש שעות ביום חמישי מתנתק ראש הממשלה מכל עיסוקיו, מהגרעין האיראני ועד הבחירות המתדפקות. בשלוש השעות הללו הוא מתיישב  עם בני משפחתו, רבנים ופרופסורים ומנסה להעמיק בסוגיות בתנ”ך.

ידידיה מאיר, שמרשה לעצמו יותר ויותר לזנוח את הדימוי הממלכתי ולהעלות בביקורתיות נקודות רגישות, נחרד מהגישה האקדמית ללימוד התנ”ך:

אני באמת לא רוצה להישמע כמו כתב שמדווח ב’המודיע’ על “זעזוע ושאט נפש מדברי הבלע של חבורת פרופסורים על כל הקדוש והיקר בעת אירוע בבית ראש הממשלה”, אבל האמת? במציאות זה היה אפילו עוד יותר גרוע ממה שהכתב התמים של ‘המודיע’ בכלל יכול להעלות על הדעת.. יותר מאשר אמרו דברי מינות או אפיקורסות, ראית שהם סתם לא מחויבים לטקסט, לדמויות או אפילו לסיפור הפשוט – רק לאגו האקדמי שלהם… והכל לא מתוך תהייה אותנטית על מה התורה באה ללמד אותנו, אלא מה אנחנו באים ללמד אותה. השיא היה כשאחד המלומדים אמר לראש הממשלה: “בוא נעזוב רגע את כל הפירושים של רש”י ונקרא את הפסוקים בקריאה אישית, בפרשנות שלנו”. נתניהו ענה לו משהו כמו: “אבל אני דווקא לא מכיר את רש”י. אני מכיתה א’ לומד בלי רש”י. מה רש”י אומר?”.

זו לא בשורה חדשה שהמחלקות לחקר המקרא, ההלכה והתלמוד באקדמיה הולכות ומאבדות את הרלוונטיות שלהן, וחבל. טורו של מאיר הזכיר לי את ספרו הנפלא של פרופ’ סולובייצ’יק כדוגמה טובה מדוע.

הספר מקביל בין תולדות ההלכה בסוגיה אחת ספציפית לבין תולדות היהודים בימי הביניים. תוך שהוא משרטט מפגש מרתק, ייחודי וקולח בין היסטוריה הלכתית והיסטוריה כלכלית הוא מלמד מושגים רבים וחשובים בלימוד הגמרא וההלכה.

אולם הקורא בספר אינו יכול להשתחרר מהתחושה כי פוסקי ההלכה לא ביטלו את התקנה הישנה של איסור הנאה מיין שנגע בו לא יהודי רק בגלל סיבות לא רציונאליות. המדובר בסלידה קמאית, חסרת ביסוס אמיתי. טאבו ששורשיו נעוצים בקדמת דנא. הפרישה מיין נסך, למרות המחיר הכלכלי הגבוה שגבתה (ועוררה בין היתר אנטישמיות בגין ההתבדלות היהודית) הצטיירה בצורה אינטואיטיבית כ”אמת ונכון” מבחינה דתית. “כל מסקנה שהסיקו מלומדים מדפי ספרים שסתרה תחושה זו”, מדגיש סולובייצ’יק, “נחשבה בעיניהם אבסורדית ונטולת תוקף, “דבר שאין הדעת סובלו””[4].

כמעט בלתי נמנע לכתוב את הסיכום החסר לספר. סיכום לפיו בימינו בהחלט אפשר היה לוותר על התקנה המדוברת. ההיתרים ההלכתיים יימצאו בקלות. באותה קלות אולי ניתן וצריך להתיר שתיית חלב נוכרי, להפסיק עם ‘מים אחרונים’ לפני ברכת המזון ולוותר על הלכות דומות אחרות, שתיקנו רבנן, ושטעמן התמוסס במשך הדורות. תקנות שלא בוטלו רק משום שלא צמחה עדיין מנהיגות יהודית, נאורה, מתקדמת, בעלת שיעור קומה שתאזור עוז לבטלן.

טמטום המוח והלב  

היו שהקפידו שלא יהודי גם לא יראה את היין, ואפילו שתו את יינם עטוף נייר במקומות שהיה חשש שלא יהודי יינעץ מבט ביין. למה? מדוע דווקא יין ולא ירקות למשל? זה כבר עניין להעמקה ברשימה אחרת

פרופ’ חיים סולובייצ’יק שעמד בראש הישיבה יוניברסיטי, ולימד בה במשרה מלאה, אינו חוקר מקרא המבליע עמדות אנטי דתיות במסווה אקדמי. הוא גם רחוק מאסכולות ביקורת המקרא וידיעותיו מופלגות. הוא בנו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק. מי שהסמיך יותר רבנים מכל רב אחר בצפון אמריקה. אביו, הרב סולובייצ’יק זכה להערכה רבה מגדולי הרבנים, והוא בן לשושלת למדנית מפוארת, כשסבו, רב חיים מבריסק, בחן את אביו של הרבי מליובאוויטש למשרת רבנות עיר.

הייחוס של פרופ’ סולובייצ’יק מבליט את התמיהה, כיצד מחקר למדני ומרתק כל כך, המקיף חומר רב כל כך, מתעלם לחלוטין (עד כמה שהצלחתי לעבור על הערות השוליים והנספחים) מיחס פנימיות התורה כלפי יין נסך או ‘סתם יינם’. אם על פי פרופ’ סולובייצ’יק הדבקות באיסור ‘סתם יינם’ היא תוצאה של טאבו לא רציונאלי, אזי גם כל ספרות הקבלה, שבכמה מובנים שוטחת את הלוגיקה של המחשבה היהודית, גם היא איננה רציונאלית.

במאמר ההכתרה שלו בשנת תשי”א, 1951, הרבי מליובאוויטש ביקש להבהיר את הרעיון של ‘עיקר שכינה בתחתונים’. לשם כך הוא סיפר כמה סיפורים. הסיפורים נועדו להדגיש עד כמה נשיאי התנועה החסידית קיימו בעצמם מה שתבעו מחסידיהם, ולהדגיש שעיקר גילוי הבורא הוא במעשים הקטנים, במפגשים היומיומיים, בעולם הגשמי, במה שמדברים, שותים ואוכלים. אחד הסיפורים נגע לרבי הרביעי של חב”ד, שפגש בהזדמנות אחת אברך שנחלש בדרך התורה והמצוות. הרבי מייד זיהה את בעייתו ואמר לו כי “יין נסך מטמטם המוח והלב”. האברך הלך לביתו, חשב על הדברים, נזהר מלשתות ‘סתם יינם’, ולאחר זמן חזר בתשובה ויצאה ממנו משפחה חסידית ויראת שמים.

על-פי אותו דפוס מחשבה שהציג פרופ’ חיים סולוביי’ציק, ניתן לומר גם כי כל החמרה בדיני כשרות, שנמצא לה היתר הלכתי, היא חסרת טעם רציונאלי, ובכלל לדיני הכשרות ולמאכלות האסורות אין קשר אמיתי ובר הוכחה עם השפעה נפשית.

תורת הקבלה והחסידות עוסקת באריכות רבה ביין ומשמעותו. הכלל היסודי בתורת הקבלה חוזר גם כאן, שתיית היין אינה מבטאת דבר מה. זוהי לא סימבוליקה. המעשה הגשמי הוא בעל השפעות פנימיות רוחניות. אין נתק בין העולם הרוחני לזה הגשמי במחשבת הקבלה.

פעמים היין מופיע בהיבטים של קדושה, בקידוש השבת, בניסוך היין בבית המקדש, בזמני שמחה, ופעמים כגורם להתבהמות והקלת ראש.

היין בעיקרו מגלה את התמצית הפנימית של הדברים. הניסוך הוא מלשון מסכה ומאפשר את הרמתה וגילוי מיהו הנסיך השולט מתחתיה. נסיך של עבודה זרה או נסיך של קדושה וקרבה לבורא[5].

פרופ’ סולובייצ’יק הציג במלוא תפארתו את הגוף ההלכתי היהודי בסוגיה המדוברת, אך הנשמה של הדברים נותרה חסרה. נשמה התובעת, על-מנת להכירה, העמקה במשמעות היין ובקשר בין חיצוני ופנימי ובין לוגיקה ומיסטיקה.

כדי לבטל את התקנה של איסור ‘סתם יינם’ היהדות צריכה לכאורה לחפש לא רק פוסקים ולמדנים בשיעור קומה של רבי עקיבא, אלא מקובלים וחסידים הבקיאים במשמעות הפנימית של הדברים. ואנשי רוח אלה, מעולם לא קיבלו על עצמם שהטעם הפנימי של איסור ‘סתם יינם’ בוטל עם הפסקת ניסוך היין בקרב עובדי עבודה זרה.

הנושא של סתם יינם יוצר אי נוחות. הוא מחייב להסביר וקודם לכן להבין, מדוע היהודי שומר תורה ומצוות אינו יכול לשתות יין שנגע בו שאינו יהודי. אין להתפלא, כפי שמלמד פרופ’ סולובייצ’יק, ש’סתם יינם’ תרם להיווצרות האנטישמיות. אולם אי הנוחות אינה סיבה מספקת לדחוף לביטול האיסור באמתלא של חוסר רלוונטיות.

[1] חיים סולובייצ’יק, יינם, בהוצאת עלמא, עם עובד, תל-אביב, 2003, עמ’ 38-39.

[2] למקורות על התעודות ראו שם, עמ’ 100 הערה 27.

[3] עמ’ 94.

[4] ראו עמ’ 115.

[5] הצמח צדק, אור התורה, במדבר כרך ד, פרשת פינחס, ונסכו רביעית, א’קס.

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

11 comments

  1. ממתי שיקולים “פנימיים” שמנית הועלו מועלים בדיון הלכתי. “סתם יינם” מטמטם אך ורק בגלל כח תקנת חכמים ולא ההפך.

    • אליהו, הטענה החבויה של פרופ’ סולובייצ’יק, עליה הצבענו כאן, היא שהתקנה לא בוטלה בגלל ‘טאבו’ או סוג של סלידה לא רציונלית. כלומר ההלכה נותרה כפי שהיא בגלל שיקולים חוץ הלכתיים. ספרו אינו חלק מהדיון הלכתי אלא סוקר אותו בהקבלה להתפתחויות כלכליות וכו’, ולכן בהחלט היה מקום להביא את העמדה ה’פנימית’ הנוגעת לקשר בין המצב הנפשי והיין.
      הסייפא של הדברים נועדה לומר שטכנית התקנה לא בוטלה לא בגלל החסך בבית דין נשגב, אלא בגלל הטעם הפנימי.

  2. פוסט מעולה.

    וזו רק דוגמה עדינה לאן יכול להגיע מי שלא לומד חסידות, ולא מבין את ההיבט הפנימי של קיום התורה והמצוות. ראו דוגמה נוספת חמורה הרבה יותר בספרו של ד”ר דניאל רוזנק.

    זה הזמן ללימוד תורת החסידות, פנימיות התורה.

  3. ישר כח על הפוסט.
    במקביל ללימוד בספרי ההלכה והפוסקים, אני מאוד אוהב ללמוד ספרי אקדמיה כמו הספר הנ”ל.
    אבל הפער הכל כך צורם שהעלית, בין ההלכה הפסוקה לבין הטעמים הפנימיים, מורגש מאוד.

    • נדמה שהתכוונת שהפער הוא לא בין ההלכה הפסוקה לטעמים הפנימיים, אלא בין הפרשנות האקדמית לגלגולי ההלכה, שכמו כל פרשנות מקפלת בתוכה עמדות בעלות משמעות פוליטית, לבין הטעמים הפנימיים.
      אני מסכים איתך שלמרות האמור יש ערך רב במחקר האקדמי, בייחוד במתודולוגיות הלימוד והמחקר ובשזירת היבטים רב דיסיצפלינרים. כך למשל איפה אחרת אפשר יהיה ללמוד על נתוני הצריכה המפתיעים של יין בימי הביניים.

  4. תודה על המאמר המרתק. אינני בקיא כמוך, אך מהרשימה עולה מצב מטריד לפיו איסורים שונים המבדילים בין גויים ויהודים, ובמקרה זה יין, מבוססים על “סלידה קמאית, חסרת ביסוס אמיתי. טאבו ששורשיו נעוצים בקדמת דנא” שבה מחזיק חלק ניכר וחשוב מההנגה היהודית.
    אתה אומר ש”כדי לבטל את התקנה של איסור ‘סתם יינם’ היהדות צריכה לכאורה לחפש לא רק פוסקים ולמדנים בשיעור קומה של רבי עקיבא, אלא מקובלים וחסידים הבקיאים במשמעות הפנימית של הדברים”. מכאן הבנתי (ואולי בטעות) שכל מי שאיננו מקובל ו/או חסיד – ומדובר, כאמור, ברבים וגדולים – מבסס את המצווה הנ”ל על אותה “סלידה קמאית”.
    1. האם הבנתי אותך נכון?
    2. אם כן, מה זה אומר על היהדות הלא חסידית ולא קבלית (והאין זה רוב היהדות?, שהיא פשוט שונאת גויים (מילה אחרת ל”סלידה קמאית”)? ברור שאינני מתכוון ל”פשוטים” שעושים את דברי הרב מתוך אמונה תמימה ובלי ביסוס רעיוני – אך מה לגבי כל הפוסקים?

  5. דניאל, מתנצל, לא הבנת נכון.
    הטענה של הרשימה היא שהמצב המטריד לכאורה עולה מתיאורו של פרופ’ סולובייצ’יק, הסובל מהזנחת הטעמים הפנימיים.

    המטרה של הרשימה היא להצביע על כך שהפסיקה לא בוטלה בגלל שיש עוד טעמים להלכה ולא בגלל ‘סלידה קמאית..’.
    פוסק הלכה גדול בעל משקל שאינו חשוף לטעמים הפנימיים של ההלכות? לא בטוח שאפשרי.
    כך למשל הראי”ה קוק קורא לאיחוד הנסתר והנגלה, ההלכה והאגדה ולבטל את ההפרדה המלאכותית ביניהם (בכוונה לא הבאתי מהחסידות שבה האיחוד המדובר הוא טבעי):
    “כי לדעתי הענייה יש לנו עוד מחיצה אחת שהיינו צריכים לפתוח גם כן פתח ולהרבות הכניסה והיציאה מגבול לגבול, והיא: בין חכמת האגדה וחכמת ההלכה..” (אגרות ראי”ה ח”א, אגרת ק”ג).
    ובמקום אחר, “יסוד הפלפול והחידוש שבארץ ישראל, אפילו בהלכה, בנוי הוא בעיקרו מעצם עומק היסוד הרוחני של חפץ אדון כל העולמים המצוי בכללותה של תורה ומזהיר ומנהיר בכל מצוה והלכה…” (אגרות הראיה חלק א, אגרת צ”ו)
    יחד עם האמור כנראה שאתה צודק שבקרב רוב העם הרדוף בגלות בוודאי הייתה סלידה ושנאה פשוטה לחלק מהלא-יהודים שמיררו את חייהם בתקופות רבות. שנאה שאולי מצאה את ביטוייה גם בהקפדה יתירה על ההלכה הנדונה.

  6. במקרה הגעתי לפוסט הזה בעודי מחפש באינטרנט ביקורת על הספר.
    כמה בעיות בעיני בפוסט:
    זה קצת חסר טעם להציג את השאלה מדוע חסר התייחסות לתורת הסוד היהודית ביחס ליין נסך. המחקר הנו הלכתי היסטורי, עם ניתוחים פילולוגיים, ושאר כלים אקדמאים אחרים. הסיבה ברורה (ומשום מה אתה לא מעלה אותה כלל אפילו לא כדי לדחות אותה) – חיים סולובייציק הוא חלק מאסכולה שלמה ביהדות שיחסה כלפי תורת הסוד ביהדות היא אמביוולנטית או שוללת לחלוטין. מדוע שחוקר תלמודי, או הלכתי, יתייחס לתורת הסוד אם הוא מטיל ספק במקורה, במשמעותה וכדומה? אולם אתה לא טורח כלל לספר לקוראיך על המחלוקות הגדולות שהיו ושישנם על כך.

    כמו כן, איך ניתן להוכיח בכלים רציונליים (שעליהם אתה חוזר שוב ושוב בטענתך שהטיעונים מתורת הסוד הם רציונלים)שאכן יהודים שונים ממקומות שונים נחשפו למשמעויות הקבליות-חסידיות של יין נסך. הרי גם לשיטתך חב”ד הופיעה על בימת ההיסטוריה באמצע המאה ה-18. ואם תאמר שחב”ד מעבדת מקורות קדומים, עדיין לא ענית על השאלה, כיצד אתה מוכיח שישנה השפעה היסטורית כזו?

    אפשר ואפשר בחוג לפילוסופיה יהודית, לכתוב מחקר על יין נסך בהגות הקבלית חסידית לדורותיה מבחינה תיאולוגית פנומנולוגית. אפשר גם לחפש מופעים שונים של הסברים כאלו ליין נסך בימה”ב מיצרניםוצרכנים-ספקים יהודים שלו. כנראה שסולובייציק לא מצא. אתה מצאת? ואם לא מה לך רץ להכריז ברבים כי “המלך הוא עירום”?!

    נקו’ אחרונה לא חשובה במיוחד אך אופיינית לחב”ד ולא יכולתי להתאפק – הפרובנציאליות הזו שצריכה בכל דבר בעולם למצוא את ההקשר לחב”ד היא מגוכחת. כשאתה כותב על חיים סולובייציק ומזכיר את אביו הגרי”ד אחד מגדולי הדור במאה ה-20 ופילוסוף בעל מעמד נחשב בתרבות הכללית, אתה מיד דואג להזכיר איך שהוא קשר לחב”ד…

    • נעם תודה על התגובה.
      אתה מתאר את המחקר (שוב, הנפלא) של פרופ’ סולובייצ’יק מהזווית הפחות חשובה – המתודולוגיה. לפני המתודולוגיה, פרופ’ סולובייצ’יק מעלה שאלת מחקר. בניסוח חופשי ומקוצר השאלה היא מדוע לא בוטל איסור ‘סתם יינם’ במשך 400 שנה. אתה מציע באופן תמוה שכל חוקר הניגש לסוגיה יענה עליה מתוך האסכולה אליה הוא משתייך. כלומר שהכלי יעצב את התוכן, ושהחוקר שיענה על שאלת המחקר דרך המשקפיים המתודולוגיות הצרות אותן הוא התרגל להרכיב. הבעיה כאן היא לא ההטיה הפוליטית, במובנה הרחב. אלא שהחוקר, כפי הביקורת, לעולם לא יציע תמונת עולם מלאה עד כמה שניתן ומלכתחילה לא יוכל לתת מענה לשאלה המחקרית.
      אם להודות על האמת, המניע לביקורת הוא הרבה יותר “פוליטי” מאשר מחקרי. מתן מענה חלקי לשאלה עוקר מתוכן, כפי שהביקורת מצביעה, חלקים חשובים מעולם המחשבה היהודית. במידה רבה אתה צודק, זו המטרה של האסכולה שאתה מתאר – להראות שחלקים גדולים ביהדות הם חסרי רלוונטיות בימינו, ונותרו על כנן רק בגלל סיבות צדדיות. בעוד שמחקר מקיף, הכולל גם את ההיבט ההלכתי וגם את ההיבט הקבלי – היה אולי מביא למסקנה הפוכה.
      ודרך אגב, לא מתפקידי לקטלג חוקרים או/ו רבנים לפי אסכולות. הספר אמור לעמוד בפני עצמו ולא להתיישב עם אסכולה כזו או אחרת.

      את הטענה ‘מה לך רץ להכריז’ אפשר להטיח בכל מי שכותב ביקורת על מחקרים (לבד אתה גם עונה על השאלה כיצד ניתן להוכיח את מקורות ההשפעה הקבליים של חב”ד – באמצעות מחקר כמובן). ביקורת מצביעה בדרך כלל על מה שחסר, ולא אמורה בהכרח להשלים את החסר הזה. מאחר ולא כתבתי את הדוקטורט שלי ואני גם לא מתפרנס מחקר המקורות הקבליים לאיסור ‘סתם יינם’ בימי הביניים, אני מרשה לעצמי להתעלם מהעצה שלך. אם תארגן מלגה טובה ותבטיח פרסום של ספר בסוף, אולי אענה לאתגר.

      ולבסוף – פרובינציאליות? באופן כללי אתה בהחלט צודק. במקרה הפרטי ההקשר עלה לי כי סיימתי באחרונה מחקר מקיף בנושא קרוב (שעתיד ב”ה להתפרסם כספר). בה בעת יש טעם למה שאתה מכנה ‘פרובנציאליות’. אם הרבי נתפס בעיניך כדמות שולית, זה באמת פרובינציאלי. אם הרבי הוא אחד מענקי הרוח בכל הדורות – מן הסתם מעניין למצוא את ההקשר שלו לענקי רוח אחרים בדורות קודמים. אם תדפדף גם קצת בבלוג תמצא כמה וכמה רשימות העוסקות בהשוואות כאלה ואחרות בין הרב סולובייצ’יק והרבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software