עוני מוזמן

ה'תקע"ה, 1815, רוסיה הלבנה 

אהובים יקרים. כואב לי לראות את חיי העוני והקשיים הכלכליים אליהם התדרדרו רבים מאחינו.

צריך להודות על האמת. הפרנסה התדלדלה לא רק בגלל היצע העבודות הנמוך. הבעיה היא שרבים התרגלו מנעוריהם לחיי בטלה ושיממון מבלי לקדם עבודה יצרנית. מבלי להתאמץ במסחר ומבלי ללמוד מלאכות חדשות. במצב הזה אי אפשר להתפלא על הקשיים הכלכליים.

העצה היעוצה היא שעל הנשים והנערות ללמוד מלאכות אומנות, כמו אריגה וטוויה. עבודתם תוסיף משכורת נוספת ותהיה לעזר רב בפרנסת הבית. גם הנערים צריכים ללמוד באופן קבוע מלאכה יוצרת.

עוד מומלץ למפרנסים להשתדל לפנות לעבודה חקלאית. לקחת קרקעות טובות. בתחילה להעסיק עובדים לא יהודיים במלאכת עיבוד האדמה ובהדרגה ללמוד מהם את העבודה ולעשותה בכוחות עצמיים. העבודה הזאת בוודאי תניב פרנסה ותוציא את אנשינו ממעגל העוני.

בעצמי ראיתי יהודים שעבדו עם נשיהם וילדיהם בחקלאות. הם היו מלאי חשק וביצעו את עבודתם בזריזות, באמונה ומתוך יראת שמיים, שניכרה בהנהגותיהם.

יכול להיות שהעבודה החקלאית לא תהפוך אתכם, העובדים, לעשירים גדולים. אני לא מבטיח שתצליחו להתלבש בלבושים מפוארים ולהתקשט בתכשיטים יוקרתיים. אבל בוודאי לא תסבלו עוד ממחסור. החקלאות במובנה הרחב ככזאת הכוללת גידולי שדה כמו גם מסחר בתבואה וגידול מיני חלב וצאן ובקר, יכולה להוביל לשינוי משמעותי במצבנו הכלכלי. את הדברים הללו כבר אמרתי כמה פעמים ואני חוזר עליהם שוב, מי שיתייגע בוודאי לא יסבול מחסור, ועל ידי היגיעה יוסרו כל מיני הקטרוג.

שלכם,

דובער בן הגאון האמיתי, שניאור זלמן, בעל התניא, נשמתו בגנזי מרומים

 ______

המכתב הזה, של "האדמו"ר האמצעי", בנו של בעל התניא שמילא את מקומו של אביו כנשיא חסידות חב"ד בין השנים תקע"ג-תקפ"ז, 1812-1827, פורסם בגיליון השני של כתב העת "התמים", שראה אור בחודש כסלו התרצ"ו, 1936, לצד מכתבים נוספים שפורסמו מהגניזה החרסונית. כאן הבאתי את המכתב תוך שינויים והתאמות סגנוניים ולשוניים. גם התאריך אינו מדויק, שכן הוא לא נמצא במכתב המקורי, שתוכלו לקרוא במלואו כאן. אולם השתדלתי לא לפגוע ברוח הדברים ועיקרי הרעיונות. כתב העת "התמים", שכלל שמונה גיליונות שראו אור, שימש כעלון העיקרי של חסידות חב"ד בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. פרסום המכתב מעיד כי האמירה של אדמו"ר האמצעי הייתה נכונה ורלוונטית לפני מאתיים שנה, כשהקים מושבות חקלאיות יהודיות, לפני מאה שנה, כשהחליטו לפרסמו בכתב העת, וכנראה גם היום.

יום במירון

נזכרתי במכתב הנדיר הזה לפני כמה ימים, בזמן שביקרתי בציונו של רבי שמעון בר יוחאי. מלכתחילה התמלאתי שמחה על הזמן שהתפנה ואפשר לי לבלות בציון במרון. זמן להתבוננות, תפילה ארוכה, קפה מול נוף קסום ובמזג אוויר גשום. המקום פעיל עשרים וארבע שעות והפעילות מעניקה תחושה של חיות. הנה יהודי אחד זועק מקירות לבו לאבינו שבשמיים. ואחר מסביר לחברו שאם הטרדות קשות מדי ואינן מאפשרות ללמוד, אז כל שנותר הוא להניף ידיים אל-על ולצעוק לאבינו שבשמיים. מניינים בלתי פוסקים בכל שעות היממה ומגוון קסום של יהודים מכל הזרמים והגוונים. ובכל זאת, למרות האווירה המרוממת, כמעט אי אפשר להתפלל או ללמוד במקום ללא הפרעה, גם אם הטרדות אינן רובצות על כתפיכם. כבר בכניסה הנה אחד מבקש צדקה בשביל הכנסת אורחים, שני מספר על בעיות משפחתיות, לשלישי יש בעיות רפואיות, לשביעי, צעיר  בקושי בן עשרים וחמש, חסר מזון לשבת, וכך הרשימה מתארכת ביחס ישר לאורך השהות במקום.

צדקה זה דבר חשוב. כמעט הכי חשוב. ללא ספק זה אחד מעיקרי היהדות. הצדקה היא יותר בשביל הנותן מאשר בשביל המקבל. בקבר הצדיק נפתח הלב וחשוב לתרום. הנתינה צריכה להיות אוטומטית. בה בעת גם אין יהדות אמיתית, איכותית, תוכנית ומצליחה ללא תרומות ומעשרות. כמו כל המשתייכים למגזר השלישי, ליהדות אחת משתי אפשרויות: להתמסחר או להתפתח תוך הישענות על תמיכה קהילתית. כרגע המגמות היהודיות בעולם הולכות בשני האפיקים.

בתיאוריה, העיקרים הללו נדמים נכונים. לא הפעם. ההרגשה ברשב"י היא שמבקשי הצדקות הם צעירים מדי ומוכשרים מדי מכדי להימנע מעבודה יצרנית כלשהי. זה גם בלתי נסבל. כשפונים אליך שלושה זה אולי סביר. עשרה זה כבר חריג הדורש טיפול.

בודדים הם אלה המסוגלים ללמוד עשר שעות ביום. שש שעות ריכוז ולימוד מספיקים. בשאר הזמן אפשר לעבוד בעבודה יצרנית. כזאת שנדרשת על-ידי השווקים המשוכללים. גם בשעות העיון ראוי להפוך את הלימוד לבעל ערך ותועלת עבור אחרים.

אדמו"ר האמצעי, שכמו אביו, תמך והמריץ עבודה עברית יצרנית, מלמד אותנו כי היהדות אמורה לעודד את היוזמה והחריצות בקרב המאמינים ולא להרגיל אותם לחיי בטלה ולהישענות על הזולת. לעתים העוני הוא באמת גזרה משמיים. אולם לעתים הוא מוזמן מראש.