יום ראשון , אפריל 30 2017

הרפורמים בישראל

זוהר ברעם, איש יקר, גיאוגרף היסטורי כלשונו ומנהל כפר חשמונאי בשילת, התעקש לתקן את המראיין בתוכנית רדיו ששודרה במהלך חג החנוכה. 'לא נכון להשוות בין המתייוונים בזמן מרד החשמונאים לרפורמים בני זמננו. המתייוונים הפיצו את האמונה האלילית ואיימו להטביע בתוכה גם את היהדות, ואילו הרפורמים אוחזים באמונה המונתאיסטית'.

הויכוח לגבי מעמדם של הרפורמים במסגרת יחסי דת ומדינה חוזר לכותרות לעתים תכופות. באופן קבוע הסוגיה זוכה לאיזכור במהלך חג החנוכה. יש הטוענים כי הרפורמים מפחיתים מהיקפי ההתבוללות שהייתה מתרחשת ממילא. ללא הרפורמים היהדות העולמית, ובעיקר זאת של צפון אמריקה, הייתה במצב קשה בהרבה, ללא כל זיקה למקורות היהודיים. מאידך, יש הסבורים שהתנועה, המתירה נישואין בין יהודים ללא יהודים, מקדמת את תופעת ההתבוללות ופוגעת ביהדות באופן קשה.

באחרונה קרא הרב יובל שרלו להכיר בתנועה הרפורמית ובגיור הרפורמי. אי ההכרה ביהדות הרפורמית היא לדידו איום קיומי. עיקר הטיעון שלו אינו נוגע לעתיד היהדות אלה לעתיד המדינה. הרפורמים לטענתו אינם רוצים להזדהות עם המדינה "בשל הכיבוש, הגזענות, השליטה בעם אחר בעזרת כוח… סיבה שנייה היא העובדה שהם לא רצויים כאן: לא מכירים בזרמים הדתיים שהם משתייכים אליהם; גם אלה שלא משתייכים לאף זרם – לא רוצים להזדהות עם מדינה שיש בה מונופול לדתיים; לא מכירים בגיור שלהם, בתפילות שלהם, (נשות הכותל) וכדומה".

בסאבטקסט אפשר להבין שהרב שרלו אכן חושב שאנחנו כאלה, כובשים, גזענים, שולטים בעם אחר וכו' וכו'. ואם אנחנו כאלה לכל הפחות נותר לנו לקבל אותם, את התפילות והגיור שלהם, וכך נהיה פחות נוראיים בעיניהם.

האם צריך להכיר ברפורמים והקונסרבטיביים על ההבדלים ביניהם? מה המשמעויות של הכרה זו ומי צריך להכיר בהם?

הרפורמים כיחידים וכתנועה

אני חייב להתוודות. יש לנו שכנה נהדרת. היא מועסקת כאחת מראשי העמותות הקונסרבטיביות בישראל. שכן אחר שלי, גם הוא על הכיפק, מנהל את מערך היחסים הבינלאומיים של אחת מהעמותות הרפורמיות בישראל. יש לי עוד שכנים מצוינים כאלה. כמו בכל קהילה, רבים מהרפורמיים הם באמת יהודים חמים, ערכיים, נחמדים. מאוד נחמדים.

אין ממש שאלה האם צריך לקבל את הרפורמים והקונסרבטיביים. בארה"ב הם הרוב. בישראל צצות יותר ויותר קהילות שכאלה. אדם לא יכול לא לקבל את השכנים שלו. מבחינת המדינה, הלחץ גובר ויגבר וילך ביחס ישיר לכוחם הפוליטי.

פרופ' לייבוביץ' התייחס בכבוד רב לרפורמים. הוא רק תמה מדוע הם מתעקשים להגדיר עצמם כדתיים. אולם אי אפשר לקבל את תיאורו של ליבוביץ'.

הרפורמיים הם בהחלט דת. ההגדרות לדת הן נזילות, ובכל זאת, לתנועה הרפורמית יש ריטואלים פולחניים, חוויה דתית, תפילות וקשר לבורא עולם. ככזאת התנועה הרפורמית היא בהחלט דת.

באותה נשימה אי אפשר לקבל את דבריו של ברעם. היוונים ביקשו לעקור שלושה עיקרים מהדת היהודית. קידוש השבת, החודש והמילה. אליהו כי-טוב, כפי שפעם כבר ציטטנו, מנסח היטב את המשמעות של שלושת אלה באמונה היהודית:

השבת מזכירה לשומריה ולכל רואיהם כי יש מנהיג לבירה ובדברו האין נעשה ליש, ובמאמרו היש הופך לאַין. תנו כבוד לבוראכם והשתחוו לו כל הארץ! שבת זו תיעקר ויישכח זיכרונה; אדוני הארץ וכל יושביה – רק לנו ישתחוו!

**

החודש מזכיר למקדשיו ולכל רואי אותם, כי כח אלוקים פועל בזמן. לא הכל קבוע וקיים בזמן, ולא הזמן שולט על החיים בו, אלא הכל תלוי בקידוש שמקדשים יראיו של הקב"ה כרצונו. קידשו בית דין החודש, מקודש הוא, ומקודשים המועדים והם נעשים מעיינות שופעים קדושה והתרוממות בגופים ובנפשות; לא קידשוהו בית דין – הכל חולי חולין, ואפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב לרומם נפש אחת משפלותה ולקדשה, אינם יכולים! חודש זה יעקר ויישכח זכרונו. אנחנו קובעים זמנים ומועדים; שמחתם ותוגתם בידינו קבועים הם וקיימים; נבלה בהם כדי שלא יבלו אותנו!

**

ברית מילה מזכירה לכורתיה ולכל רואיהם, כי הגוף כנפש – שניהם יחד, ממחצב אחד חצובים. כשם שהנפש באדם יש לה אחיזה בעולם התחתון ובעל כורחה היא נשמעת לחוקיה ומושפעת ממנו, כך הגוף יש לו אחיזה בעולמות העליונים וחייב להיות נשמע לחוקיהם ומשפטיהם, שכל העולמות יחד – עולם אחד הם, עולמו של הבורא; וכל הנמצא בכולם, הכל עבדיו ועושים רצונו; ברית זו תיעקר מישראל ולא תהא למזכרת עוון לחכמי יוון, האומרים: שני עולמות הם הגוף שולט בעולמו ואין מעצור לו מפני תאוותיו; והנפש שולטת בעולמה ואין מעצור לה מפני העפלותיה למרומי שחק לשיר שם את שיריה ולחלום חלומותיה – לא הגוף נכנע לנפש ולא הנפש נכנעת לגוף. גוף של חזיר ונפש של מלאך!

הרפורמיים, שלא כמתייוונים, מקבלים את השבת. יש להם הגדרות ייחודיות לאיך צריך לבלות את השבת ומי קובע מהן המלאכות המותרות והאסורות בשבת, אך סביר שהם היו מסרבים לעקירת השבת מהאמונה היהודית. במובן הזה צדק ברעם. אין מחלוקת בין היהדות לרפורמיים על מציאותו של בורא אחד.

הרפורמים כנראה גם לא היו מסכימים להפקעת קידוש החודש. על הכוח לקדש את המציאות.

הוויתור האפשרי של הרפורמים הוא על ברית המילה. מה שהברית מסמלת הופך את הרפורמים למתייוונים בני זמננו.

הרפורמים, בחלקם הגדול, מלים את ילדיהם. הם אינם מתנגדים למילה. זוהי מסורת אבות. אבל עמוק בפנים הם אינם מצליחים לקבל עד הסוף את הטיעונים בדבר הברית. אם מחפשים את נקודת הדמיון בין הרפורמים למתייוונים אפשר למצוא אותה בכל הנוגע למה שמבטאת ברית המילה. כאן ברעם טועה. הרפורמים כמו המתייוונים לא מבינים או מכירים בייחוד הברית, ובסגולתו של עם ישראל.

הרפורמים מהווים תנועה דתית. אך האם זו הדת היהודית?

מיד לאחר דבריו של ברעם, שמעתי את אחד מרבני צוהר, שלא הספקתי לקלוט את שמו, המגבש גישה עקרונית כלפי הרפורמים. כיחידים, טען, צריך לחבק אותם. כתנועה צריך להחריג אותם מגדרי היהדות. זוהי דת או כת חדשה.

כלומר כבני אדם הם נחמדים. והיהודים שבהם הם בהחלט יהודים ללא סייגים. אולם אין מקום לתת כבוד לרבנים ולרבניות שלהם כרבנים. לרבנים אלה אין את כוח התורה.

התחלת האמונה בישו הייתה נטולת עבודה זרה, הדגיש הרבי מליובאוויטש. הנוצרים הראשונים הודו בכל התורה כולה וקיימו את מצוותיה. אלא שהם הוסיפו דבר אחד – הכריזו על 'אותו האיש' כנביא, בשעה שעל-פי הדין היהודי לא היה עומד בקריטריונים של נביא[1].

על-פי גישה זו, הרב שרלו טועה. אם תהיה לגיטימציה לתנועה הרפורמית, המונים בישראל, כמו בתפוצות, עלולים להגדיר עצמם ככאלה. הקירוב של הרבנים הרפורמיים יוביל לריחוק של העם היהודי ממקורותיו הנאמנים ואמונתו העמוקה.

בעידן בו כל-כך קשה להיות יהודי מאמין, שומר תורה ומצוות, הרפורמה עשויה להתגלות כחלופה קלה וסוחפת. ההצלחה של הרפורמים תהפך למבחן וניסיון האמונה.

על המאמין, על-פי האמור, לקבל באהבה את הרפורמים, כמו כל אדם אחר, אך אסור לתת לתנועתם לגיטימציה כחלק מהיהדות בשום אופן וצורה.

ובכל זאת, אחרי הדברים האלה יש מקום לחשש וחרדה. חרדה שמא לא יימצא האיזון הנכון. שמא יישפך התינוק עם המים.

בנט ועוצמה לישראל 

לא מצאתי אפילו מסר אחד חיובי, נקי, מאחד בכל הקמפיין שלהם. עדיין לא נתקלתי במצווה כזאת להיות נגד הכל
לא מצאתי אפילו מסר אחד חיובי, נקי, מאחד בכל הקמפיין שלהם. עדיין לא נתקלתי במצווה כזאת להיות נגד הכל

החרדה הזאת התעוררה אצלי השבוע בעקבות מסע הבחירות של מפלגת "עוצמה לישראל". מעציב לגלות את ח"כ פרופ' אריה אלדד וד"ר מיכאל בן ארי מפרסמים באגרסיביות באתרים חב"דיים כדי לזכות בקולותיהם של חסידי חב"ד ותומכיהם. אין דבר רחוק יותר מסגנונו של הרבי מליובאוויטש ומרוח תנועת חב"ד מאשר אופן ההתנהלות של המפלגה הזאת. אין פרובוקציה מחרחרת ריב ומדון שאפשר להעלות על הדעת שהם מוותרים עליה. לפעמים נדמה כי הם שלוחים של רעיונות פוסט-מודרניים ופוסט-ציוניים במטרה להמאיס את תורת ישראל, ארץ ישראל ואחדות עם-ישראל על כלל הציבור היהודי.

מרשל מקלוהן ניסח זאת כאקסיומה – המדיום הוא המסר. המדיום מעצב את החברה. הכלי משפיע על התוכן. הסגנון חשוב יותר מהרעיונות. והסגנון של 'עוצמה לישראל' מדרדר לעברי פי-פחת גם את התכנים שהם אמורים להוביל. שתי דוגמאות בולטות שנתקלתי בהן בשבוע האחרון.

האחד הוא מייל אנונימי שקיבלתי, שאף אחד אחר חוץ מהמטה של 'עוצמה לישראל' לא יכול היה לשלוח אותו. באופן טבעי ההצלחה של בנט מרגיזה רבים. הטון בבחירות הולך ומחריף. אבל המייל הזה עובר את הגבול. הוא מתאר את "המעללים של בנט", ומתנסח, לדוגמה, באופן הבא: "אז האם בנט זגזגן, שקרן או סתם פוליטיקאי טוב? מה שבטוח שאסור להפקיד בידיים של האיש הזה את ביטחון ארץ ישראל."

אם כנגד דתיים לאומיים ערכיים מתנסחים כך ב'עוצמה לישראל', אז מעניין כיצד יתנסחו כנגד מי שנמצא בצד השני של המתרס. אחרי שקרעו שם את הברית החדשה, ושרפו את דגלי פלסטין, בתי כנסת רפורמיים או דתיים לייט נמצאים תחת סכנה.

כאן ממש מתחשק לי לספר את סיפורו של אליהו עמיקם, שהיה איש ימין ועיתונאי 'ידיעות אחרונות'. סיפור שקראתי לא מזמן. לאחר מלחמת ששת הימים נשא חבר הכנסת מאיר וילנר נאום חריף בגנות המלחמה וביקר את תוקפנותה של ישראל. נאומו ועמדותיו האנטי-ציוניות של וילנר, שהיה ממנהיגי התנועה הקומוניסטית בישראל וחבר בסיעות מק"י, רק"ח וחד"ש, עוררו תרעומת רבה. ימים ספורים לאחר הנאום, למחרת יום הכיפורים (15 באוקטובר 1967), נדקר וילנר בפתח ביתו בידי אברהם בן משה, אסיר ציון וחבר תנועת חרות. וילנר אושפז בעקבות הדקירה ושוחרר כעבור מספר ימים לביתו. למחרת הדקירה פרסם עמיקם מאמר חריף המצדד בתוקף ומגנה את וילנר.

עמיקם ששהה בניו-יורק באותם ימים, ביקש לעבור לפני הרבי בחג הסוכות, לקבל ברכה לשנה החדשה. כשהגיע תורו, נזף בו הרבי ביחס למאמרו: "כך לא כותבים על יהודי!". עמדותיו החריגות של וילנר לא שימשו בעיני הרבי היתר להשתלחות כנגדו[2].

במצע באתר עוצמה לישראל התורה איננה מוזכרת כלל. בפרסום באתרי חב"ד מבטיחים שהתנועה תשמור על תורת ישראל. גם תיקון חוק מיהו יהודי אינו מוזכר בעיקרי מצע התנועה ובפרסומים לקהל החסידי הוא מופיע.
במצע באתר עוצמה לישראל התורה איננה מוזכרת כלל. בפרסום באתרי חב"ד, מבטיחים ראשי התנועה שזאת תשמור על תורת ישראל. גם תיקון חוק מיהו יהודי אינו מוזכר בעיקרי מצע התנועה ובפרסומים לקהל החסידי הוא מופיע.

דוגמא אחרת שהוציאה אותי משלוות הנפש שאני לא מצוי בה בימים אלה, היא התנסחות זולה ומעליבה לאחד מעלוני השבת. השניים סיפרו כי הם שקלו לגייס לרשימתם את אנסטסיה מיכאלי. הכתב שאל אותם מאיזו סיבה, ובן ארי ענה משהו בסגנון שיש לה שמונה ילדים, כך יתווספו שמונה מחלקי פליירים. בדיחות סרות טעם שכאלה אדם יכול לספר על עצמו. אם הוא מספר אותם על זולתו זו כבר הלבנת פנים. ואם הוא לא מבין למה, הוא סובל מאטימות.

[1] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם טז שיחת ש"פ שמיני, ה'תשט"ז, עמ' 257. וראו: פרש"י תענית ד, א ד"ה וכתיב.

[2] הסיפור והעדויות מובאים בספר "אבא", תל-אביב, אשכילה הוצאה לאור, 2012, עמ' 111-118.

Print Friendly

תבדקו גם

דרך אחת להפחית את מינון המחשבות הזרות והטורדניות

מדוע מחשבות זרות נקראות גם צרת נפש, ומה מציע המלך שלמה כדי להיפטר מהן

תגובה אחת

  1. נשות הכותל. התנועה הרפורמית הצליחה בשנים האחרונות לחדור בארץ למקומות הרבה יותר עמוקים ממה שניכר על-פני השטח.
    כל הכבוד.
    מאמר מעולה!!!

    שבת שלום
    דידי הללי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *