יחסים בינאישיים וחברתייםרשימות קריאה

גם אני שקלתי להצביע לפיד

במצב אידיאלי, האמונה לא אמורה להיות מושפעת מ'הסוציולוגיה'. התנהגות אנושית לא ראויה של רבנים או אפילו מנהיגי ציבור לא צריכה לפגוע בקשר של האדם עם בוראו ועם תורתו. העומק של המשנה, הגמרא, המדרשים ותורת הסוד, ההיגיון בתפיסת הבורא, ההתבוננות במוות, בקוצר החיים ובפגיעותם – כל אלה, ועוד תמרורים וחסדים רבים אחרים, לא משתנים כתוצאה ממעידות של אנשים דתיים.

אולם דברים אלה נכונים רק במצב אוטופי, או מדויק יותר בקרב מאמינים אידיאליים. במציאות, כשהשכן שלנו זורק את הכיפה ודוחה את המצוות, זה משפיע גם עלינו. לפעמים מחזק ולפעמים מחליש. וכשרב חשוב מואשם במעשים מגונים, זה בדרך כלל מחליש רבים.

הדברים נכונים ביתר שאת ביחס למערכת הפוליטית. במצב כיום, הפוליטיקה מזיקה לתורה ומזיקה לאמונה. אולם הסיבה לכך, בניגוד לדעה הרווחת, היא לא בגלל שמדובר בשתי רשויות נפרדות. היהדות אינה מקבלת רעיונות כמו 'עיר ה-אלוהים' של אוגוסטינוס. אין ירושלים של מטה וירושלים של מעלה הנפרדות זו מזו. גם הרפורמציה והפרוטסטנטיות רחוקות שנות אור מהתפיסה היהודית. היהדות אינה מתקפלת פנימה, לרשות היחיד בלבד. יש לה מה להגיד לא רק בעולם הרוח והאמונה. היא חודרת ומקיפה את היחסים האישיים והחברתיים. היא מעצבת את היחסים בין המעמדות ובין המגדרים ומחייבת את הפועל ברשות הרבים, בממד הציבורי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי.

הפוליטיקה גם לא מזיקה לתורה ולאמונה בגלל שהיא מפלגת מטבעה. הפוליטיקה הדמוקרטית היא הדרך לקיים מאבק על חלוקת משאבים, להעלאת תביעות ולהצעת רעיונות במרחב הציבורי. מי שתומך בדרכה של התורה מוזמן להסביר זאת, והמתנגד מוזמן לשטוח את טיעוניו. 'מדינה חופשית'. מאז שנחלשה ההצבעה השבטית, אפשר לדבר הרבה יותר על פסיכולוגיה קוגניטיבית של ההצבעה מאשר פסיכולוגיה ביהביוריסטית. המצביע בזמננו איננו פועל כחלק מעדר. הוא בוחן, מעריך, שוקל ובודק.

הפוליטיקה מזיקה לתורה ולאמונה משום שהשליחים הפוליטיים מתנהגים בחלקם בצורה הרחוקה ביותר האפשרית מסגנון התורה ומעלים תחושת קבס בקרב כל מי שבוחן את התנהגותם.

נדמה לי שמזמן לא הייתה מערכת בחירות שהנציגים הדתיים שלקחו בה חלק פגעו כל-כך בעיקרי האמונה. להחריג "הבית היהודי", זה נדמה כאילו המפלגות הדתיות התחרו ביניהן מי משפיל יותר את המערכת המוסרית הגלומה באמונה היהודית. מספיק להזכיר מצד אחד את הפאניקה של ש"ס, האלימות ברחוב, הקללות, ההסתה. מצד שני את השפה המשתלחת, הפוגענית, חסרת האחריות של "כוח להשפיע". בסגנון הזול והפוגעני של "עוצמה לישראל" כבר דנו כאן וכאן, ובכל זאת נדהמתי מאינספור המיילים שהמשיכו הללו להמטיר, בגיבוי רבנים מסוימים, ובהם אש וגופרית, שנאת חינם, בוז וזלזול כנגד מי שלא חושב כמותם. הליכוד התעקש גם הוא לקפוץ לקלחת ולסמן את הבית היהודי כאויב העם החדש, על-ידי כמויות בוץ שלא יורדות אפילו בסופת גשמים. תוסיפו לזה את פריקת העול של הרב אמסלם ואת המלחמות באגודת ישראל – והנה מהומה רבתי.

הבעיה במלחמות הללו היא רב ממדית. מצד אחד הדוברים, המחבקים בחום את תורת ישראל, משוכנעים שכשהם מחריפים את התנהגותם הם שלוחי הבורא עלי אדמות, ומשימתם להכפיש ולפגוע באחר עד כמה שאפשר חייבת להתבצע במלואה, בשם התורה כמובן. מצד שני הם מצטיירים בציבור הרחב כמי שפיהם ולבם אינם שווים, כמי שתוכו אינו כברו. הם חשודים כמי שמבקשים לערוך מניפולציה על השומעים ולא כמי שמבקשים להעצים את הקהל.

שאלת היחס אל ציבור הבוחרים היא אחת השאלות המשמעותיות במחשבה המדינית. זוהי שאלה הנשענת על תפיסת טבע האדם ומנסחת את היחס הראוי והמצוי בין ההמון, העם, הבוחרים לבין המנהיג הפוליטי. שפינוזה, למשל, חשוד בקרב חוקרים כמי שביקש לערוך מניפולציה על ההמון חסר התבונה[1], ולהחדיר בהם מסרים מוסווים. כמו אפלטון, הוא לא היסס לקדם את 'השקר המועיל'. כלומר לשקר לקהל כדי לקדם עמדות שלדעתו יועילו לחברה כולה. כך אותם פוליטיקאים אלא שסביר שלא תועלת החברה עומדת לנגד עיניהם אלא תועלתם האישית.

לעומת שפינוזה, הרמב"ם, על פי דעה מסוימת, ביקש ללמד את הציבור לחשוב[2]. הוא נטה להציג מסר בהיר, פשוט וברור, חף משיבושים, טעויות והטעיות. המענה שלו לפונים אליו לבש את השפה והדיאלקט המקומי, כדי שדבריו ייטמעו בקרב הקהל בלי קשיים מיוחדים. כחלק מגישה זו השיב לכל קהילה שפנתה אליו על פי רמתה, כדי לאפשר לחבריה כלים לחשיבה בהירה וללימוד עצמאי, שיובילו בסופו של דבר לפרשנות נכונה, לדעתו, של התורה. במילים אחרות, הרמב"ם חשב על העצמת הקהילה יותר מאשר על מניפולציה שלה[3].

בבחירות על-פי הרמב"ם ש"סניקים אולי היו מלמדים איזה רעיון 'רוחניקי' מעניין, במקום להלחם עד חורמה בחובשי הכיפה הסרוגה, ובליכוד היו מזמינים את הציבור לצפות ברשת בשיעור בפרשת השבוע שנתניהו מקיים בביתו.

אחרי הבחירות האלה אפשר להבין את מי שהצביע לפיד. גם לי התחשק קצת לפיד. רשימה נקייה, מחויכת, ספורטיבית עם נגיעה דתית. הבטחות בחירות ממילא אף אחד לא מקיים. אז לפחות שהסגנון יהיה נעים. בסופו של דבר, הסגנון גם משפיע ומעצב את התוכן.

 סמינר פסח! 

המרכז בהאדיטש
המרכז בהאדיטש

מתארגנת קבוצה לסמינר פסח בהאדיטש, על-יד ציונו של בעל התניא – פנסיון מלא – שמונה ימים.

התוכנית עמוסה ואטרקטיבית, ואני מעתיק כאן את המובטח בפלייר:

בתכנית: — ליל הסדר לאור הקבלה והחסידות — שמונה ימים עמוסי חוויות רוחניות — הרצאות וסדנאות — אטרקציות — טיולים — התוועדויות אל תוך הלילה — תפילות וניגונים — ביקור בחוות מרפא — סעודות משותפות ועוד.

נושאי ההרצאות: זוגיות; תורת הנפש; בטחון ואמונה; העצמה אישית, יציאת מצרים בימינו לאור התניא ועוד.

אני מנצל את ההזדמנות ומגיע עם המשפחה. פרטים בהמשך למעוניינים

[1] לטענת ירמיהו יובל זוהי המגמה המרכזית במאמר התיאולוגי מדיני לשפינוזה. ראה: ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, תל אביב, ספרית פועלים, 1994, עמ' 149, 150.

[2] מחלוקות רבות התקיימו לאורך השנים סביב מפעלו העצום של הרמב"ם בכלל ותפיסתו המשיחית בפרט, והשפיעו כמובן על תפיסת הגישה הרטורית של הרמב"ם. ליאו שטראוס, בניגוד למובא כאן, טוען כי הרמב"ם, כמו שפינוזה ממשיך דרכו במובן זה, השתמש במכוון בכתיבה אזוטרית ובכפל לשון כגורם של זהירות:

Leo Strauss, Persecution and the Art of Writing, Chicago, University of Chicago Press, 1988.

דב שוורץ מסכם רשימת מקורות הכוללת חוקרים שעסקו בחקר משנתו של הרמב"ם ובמחלוקות השונות סביב הגותו. ראה: שוורץ דב, הרעיון המשיחי בהגות ימי הביניים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1997, עמ' 70 הערה 56.

[3] ראו:

Ralph Lerner, Maimonides' Empire of Light – Popular Enlightment in an age of Belief, Chicago & London, The University of Chicago Press, 2000, p. 4-12.

עם זאת, לרנר מדגיש כי יש מקומות, כבאיגרת תימן, שבהם הרמב"ם מותיר דו-משמעות ומסרים כפולים, כפי שהוא למשל מציג את המציאות בתימן לעומת המצב שתואר במכתב הפנייה אליו (ראו עמ' 15).

עוד בקטגוריה זו:

תגובה אחת

Back to top button
דילוג לתוכן