הגראביצר של דניפרפטרובסק

“אתה רואה את גורדי השחקים מסביב? כמעט כל אחד מהם הוא בבעלות יהודית”, אמר לי ר’ משה ובר בשעת תצפית מגגו של אחד הבניינים המרשימים באוקראינה. נהר הדנייפר עובר למרגלות גורדי השחקים. הנוף המפעים בשעת דמדומי השקיעה מזכיר יותר את ניו-יורק מאשר את הכפרים האוקראיניים העניים.

למי שאינו בקיא במורשת היהודית ובמוראות השואה, המוזיאון היהודי במנורה, הוא בהחלט סיור חובה מרשים. המוזיאון מספק ראיה רחבה של קורות העם היהודי בתקופה המודרנית בעיקר במזרח אירופה, אך הוא לא מתמחה בהיבט מסוים.
למי שאינו בקיא במורשת היהודית ובמוראות השואה, המוזיאון היהודי במנורה, הוא בהחלט סיור חובה מרשים. המוזיאון מספק זווית רחבה של קורות העם היהודי בתקופה המודרנית בעיקר במזרח אירופה, אך הוא אינו מתמחה בהיבט מסוים.

‘איך תסביר זאת?’, שאלתי.

ובר ענה לי משהו בסגנון: ‘זו כנראה היוזמה היהודית. החריצות. הנכונות להתאים את עצמך למציאות. ואולי גם הצורך להוכיח את עצמך’.

בתחילת המאה הקודמת היו בדנייפרפטרובסק, המטרופולין השלישי בגודלו באוקראינה, שנקראה אז יקטרינוסלב, כ-70 אלף יהודים. רב העיר היה אביו של הרבי מלובביץ’, ר’ לוי יצחק. הוא הקים במקום מעין בית חב”ד מודרני הפתוח לכלל. ביקטרינוסלב פעלו תנועות יהודיות הדוגלות במגוון תפיסות עולם. היו בה בין היתר, יהודים ליברלים, משכילים, קומוניסטים וציוניים. בין כולם הוא נדרש לנווט ולהתגבר על התנגדויות.

השלטון הסטלניסטי המיט אסון על החיים היהודיים. רב העיר הוגלה ונפטר במהלך מלחמת העולם השנייה. באוגוסט 1941 העיר נכבשה על-ידי הנאצים שרצחו אלפים רבים, 55,432 ליתר דיוק, מתושביה היהודיים. כעבור קצת יותר משנתיים דנייפר שוחררה. תחת השלטון הקומוניסטי הקהילה היהודית הגדולה שנותרה, התרחקה עוד יותר מצביון חיים יהודי אמוני.

עם נפילת ברית המועצות, בשנת 1991, יצא הרב שמואל קמינצקי, כיום רבה של דנייפרפוטרובסק, כשליח חב”ד לעיר, ובהצלחה רבה הצליח לעורר מחדש את החיים היהודיים במקום.

באחרונה נפתח במקום מרכז מנורה, על גגו עמדנו. המרכז היהודי הגדול בעולם. מדובר בקומפלקס אדיר ממדים, המתפרס על פני מספר רחובות, ובו שבעה בניינים בגבהים שונים המזכירים יחד את צורת המנורה. הקומפלקס מכיל בתוכו מוזיאון יהודי, בית מלון מפואר עם למעלה ממאה סוויטות, מסעדות כשרות, אולם שמחות ענקי, בית כנסת, ספריה, מקוואות, חנויות ועוד ועוד. רוב המימון, עשרות מיליוני דולרים, זרם מכיסו של נשיא הקהילה היהודית באזור, צבי הירש (גינאדי) בוגולובוב, מעשירי אוקראינה.

המרכז, כחלק מתכנון מוקדם, ממוקם בצמוד לביתו של ר’ לוי יצחק שניאורסון. הבית ממנו נלקח ונשלח לגלות בקזאחסטן בשנת 1939. גלות שברטרוספקטיבה הצילה אותו ממכונת ההשמדה הנאצית.

עשרים דקות לפני שהגענו לדנייפרפטרובסק, התקשר ר’ מנחם מענדל טייכמן, השליח בהאדיטש, לובר. אחרי הסיור, הזמין ובר, תיכנסו לשתות, לאכול משהו. זה לא יהיה פשוט, ענה טייכמן. אנחנו למעלה מארבעים. אין בעיה ענה.

הסיור בקומפלקס המפואר פתח את התאבון. בפסח לא קל להשיג אוכל חם וכשר, בייחוד לא כשמתלווים לחב”דניקים הידועים כמהדרים בכשרות הפסח. צעדנו כמה רחובות מהמרכז עד שהגענו לשער כניסה לבניין מגורים. השומר פתח את השער ועלינו לקומה החמישית. כשעתיים מאז שהכרזנו על בואנו ציפתה לנו ארוחה כיד המלך. דגים ועופות, סלטים וכל טוב הקינוחים. והיין, יין צעיר, זרם לגביעים כיאה לימות חול המועד.

כל דובר בתורו הודה על האירוח הנדיב והבלתי צפוי. ר’ ובר ורעייתו הצטנעו. בשביל זה אנחנו פה. חשבנו לעבור לדירה קטנה יותר, אבל באים כל-כך הרבה אורחים. בליל הסדר הם אירחו עשרות מוזמנים. בכלל, עולה הרושם כי כל מי שרוצה להשתתף בהתוועדות חסידית אמיתית, ללגום קצת לחיים, להרגיש יידישקייט בלתי שיפוטי, מוצא את דרכו אל בית ובר.

חיים גראביצר  

פרופ' שניאורסון לא זכה בישראל להכרה האקדמית בה רצה. בהתכתבויות בינו לבין גרשום שולם הוא ייחס זאת להפלייה של המערביים את המזרחיים - יוצאי מזרח אירופה.
פרופ’ שניאורסון לא זכה בישראל להכרה האקדמית בה רצה. בהתכתבויות בינו לבין גרשום שולם הוא ייחס זאת להפלייה של המערביים את המזרחיים – יוצאי מזרח אירופה.

באחרונה החליטו בהוצאת ידיעות ספרים להוציא במהדורה מחודשת את ספרו של יהושע פישל שניאורסון, “חיים גראביצר – סיפורו של נופל”. הספר פורסם לראשונה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. בתחילה פורסם בעיתונות היידית בברלין ולאחר מכן כסיפור בהמשכים בעיתונות היידית בניו-יורק. הוא קובץ כספר רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וראה אור בעברית בשנת 1940. מתרגם הספר היה הסופר והמשורר אברהם שלונסקי, שלמד עם הרבי מלובביץ’ באותו החדר בדנייפרפוטרובסק ושמר עמו על קשרים הדוקים לאורך שנים ארוכות.

מה גרם להוצאת ידיעות אחרונות להוציא בהוצאה מחודשת ספר מקסים, שפורסם לפני 70-80 שנים? ספר, שכלשון הכריכה, “מקים לתחייה את העולם היהודי של העיירות בפולין במאה התשע-עשרה, ומתאר נאמנה את חיי היהודים באירופה שלפני מלחמות העולם”?

אינני יודע מה היו שיקולי ההוצאה אבל נדמה כי במידה רבה להבין מדוע ידיעות החליטו להוציא במהדורה מחודשת את ‘גראביצר’ זה קצת להבין את כוח ההתחדשות של הקהילות היהודיות בחלק מהתפוצות.

בעשורים הראשונים מאז קום המדינה הושקט הזיכרון של החיים היהודיים בנכר. בעשור האחרון הצמאון לזיכרון אותם חיים יהודיים מתעורר ובאופן לא מפתיע גם החיים היהודיים עצמם מתעוררים. הקהילות היהודיות שגוועות באירופה ובאמריקה הן אלה המתבוללות. הקהילות שמתכנסות סביב בית הכנסת חוות רנסאנס.

תוכנו של “הנופל” מספק את ההסבר. הספקתי לקרוא קצת פחות מחצי, ועד כה הספר מרגש. הוא מתאר להט אמוני, התלהבות, אש יוקדת. גראביצר הוא חסיד מעמיק ונערץ. כל קיומו הוא בחיפוש אחר הבורא. ‘אין עוד מלבדו’ הוא עבורו דרך חיים, תהליך חיפוש והתבוננות. העולם איננו קיים. הוא בטל לבורא, אין מציאות מלבד מציאות הבורא, הוא מאמין. כל ישותו אומרת השתוקקות. בעקבות מות בנו מגיעה הנפילה. משהו בהתלהבות, בתשוקה, בדבקות אבד. אולם גם כשהוא נופל הוא מנסה לקום.

גראביצר לא עוסק במעגל הצריכה, בקניונים ומסעדות. הוא עוסק במעגל הנפשי הרוחני של התעלות ונפילה. המתחים עליהם מיוסד הספר הם מתחים שונים מאלה שאנו רגילים להם בחיינו. מתחים של עבודה פנימית, נפשית. חלק גדול מהיהודים בקהילות כמו דנייפרפטרובסק אינם מרגישים את החוויה הרוחנית במדינת ישראל. הם תומכים בה, בעלי רגש ציוני מפותח ומעריכים את בני הארץ, אך לא חשים את ההנהגה הארצישראלית, את ההתעלות הרוחנית. ישראל, לצערנו, איננה מאירה מספיק. היא צריכה להאיר יותר ולא רק בהיי-טק, אלא בעיקר בתחום המוסרי-רוחני.

הצימאון לחיים קהילתיים תחת הניכור העירוני, לערבות הדדית שלעתים גולשת לכדי טרחנות וחדירה לחיים הפרטיים, הביקוש הגובר לתוכן יהודי מחייב אך לא כופה, העניין בעבודה העצמית לתיקון המידות, לצמיחה אישית – כל אלה הופכים את גראביצר לרלוונטי ומרתק היום אפילו יותר מאשר לפני 70 שנה. וכל אלה גורמים לכך שהמרכז היהודי הגדול בעולם נבנה דווקא בדנייפרפטרובסק ולא במדינת ישראל.

ישראל מתבוללת

חבר מילואים יקר ושף מהולל פרסם לפני ימים אחדים סטטוס בפייסבוק:

חזרתי מהחתונה של תומר והודא מוצף… וואלה התרגשתי

***

חתונה מעורבת, לא לא של דתיים וחילוניים, חתונה שאורחיה ערבים ויהודים – אנשים .
בני אדם שמה שמאחד אותם לערב אחד זו אהבה לבני הזוג בלתי רגילים שמצליחים עם הכשרון והאופי המיוחד שלהם לחיות חיים נורמליים ושמחים בסביבה משוגעת ולא טבעית.

***
כל הכבוד שהצלחתם ליצור איזון אפילו באירוע של כמה שעות , מוסיקה ערבית ולהיטי דאנס , די ג׳יי ישראלי ודי ג׳יי ערבי על קונוסולה משותפת, טקסים שורשיים מיוחדים בחלל חתונות ישראלי טיפוסי – אני הרגשתי בבית!

 מזל טוב !

התלבטתי אם להגיב. התיאור כל-כך יפה ונוגע, שלא משנה מה אכתוב, זה יראה רע. נמנעתי מלהיכנס לדיון. פייסבוק הוא לא זירת השכנוע לברור מה הערך בקיומו של העם היהודי. מערכת החינוך היא הזירה.

ישראל כבר אינה מוגנת מפני התבוללות. קשה לקבל את הטענה כי קהילות יהודיות צומחות מחדש באזורים שונים באירופה רק בגלל סיבות כלכליות. הסיבה השורשית יותר היא שכנראה כאן אנחנו לא מספקים את הסחורה. הצימאון קיים ואנחנו לא מרווים אותו כראוי.

ידיעות ספרים צדקו. ישראל של היום צריכה את גראביצר. את הלהט והאמונה של גראביצר.

יום עצמאות שמח!

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

תגובה אחת

  1. יחיאל יקר ,
    סיפורי הביקור האחרון שלך באוקראינה הם הם התעלות והתרוממות אמונית ! המשך לשתף אותנו וכמובן יישר כח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software