צחוק ויהדות

המופע של ג’קי לוי

מה הערך של הצחוק כמוטיב במחשבה היהודית? במופע, ‘צחוק עשה לי א-לוהים’, ש’רץ’ ברחבי הארץ כבר למעלה משנתיים, מתאמץ ג’קי לוי לענות על שאלה זו. לוי על הבמה למעלה משעתיים, במהלכן הוא מנסה כמובן לבדר את הקהל. אולם יותר משהוא משתדל להצחיק הוא מבקש לקדם מסר. המסר מחודד ובהיר – הצחוק הוא מרכיב יסודי ואינהרטי ביהדות. וכאן יש לדייק, ההומור, על-פי לוי, הוא לא רק חלק מהמסורת הגלותית שהתפתחה לאורך השנים. הצחוק הוא חלק מהותי מהלב הפועם של האמונה בבורא ומהווה נדבך יסודי בעיצוב מודל ההתנהגות היהודית האידיאלית.

הצחוק היהודי, מדגיש לוי, הוא בעל מאפיינים מגובשים למדי, הנבדלים בהיבטים רבים מסגנונות צחוק אחרים. הצחוק מכוון קודם כל פנימה, גדוש ביקורת עצמית אך ממעט בציניות. יתר על כן, הצחוק האנושי הוא במידה רבה חיקוי לצחוק האלוקי. האדם, לשון אדמה לעליון, נדרש להידמות לבוראו, מכאן, מדגיש לוי תוך הסתמכות על מקורות, גם הבורא צוחק. ולא זאת בלבד אלא שהצחוק האלוקי הוא במידה רבה המודל לצחוק האנושי ובמקרים רבים אף נגרם על-ידו. על-פי מודל זה הבורא צוחק, אך הוא אינו צוחק על ברואיו אלא עם ברואיו.

שחרור

ימי חופש אלה, שנדמה כאילו העולם שוקל בהם פחות, לצד זכרון המופע של לוי, ודאי מעוררים עניין לעמוד על ערך הצחוק במחשבת הקבלה והחסידות. אי אפשר להתווכח עם הסימוכין שמביא לוי למרכזיות הצחוק בארון הספרים היהודי. אולם ההישענות על ציטוטים שונים אינה פותרת את השאלה, עמה נותר הצופה – אם אכן הצחוק הוא מוטיב מרכזי במחשבה היהודית, מה הופך אותו לכזה? במה חשיבותו?

הצחוק, ואין הכוונה כאן ללעג, הוא בעיקרו ביטוי פיזי של שמחה. כדי לצחוק אנו צריכים להשתחרר, ולו באופן זמני, מכבלים מסוימים. הצחוק מבטא את היכולת שלנו להתעלות מעל הרגעי והחומרי. הוא מעיד על הצלחתנו להיחלץ ממצוקה ולחץ, בין אם אובייקטיבים ובין אם סובייקטיביים.

הצחוק הוא יסוד חשוב בעולמה של היהדות, משום שהוא ביטוי חיצוני לערך יהודי פנימי – הוא מעיד על הצלחת הצוחק להתעלות מבחינה רוחנית ולהתנער מכבלי ראיית המציאות בצורה דוגמטית. הצחוק מתיר לנו לזהות דבר מה אחר בשגרת יומנו. באמצעות הצחוק המציאות נצבעת בצבעים חדשים. הרע פתאום נתפס כבעל שורש חיובי. התפל זוכה בטעם. בשעמום מוחדרת חיות. כשאדם צוחק, הוא מגלה כי הוא לא קשור בעבותות לדברים גשמיים.

היחיד האחוז במידת הכעס אינו מצליח לצחוק. גם כשהוא עצוב הוא מבטא מידה טבעית, של כניעה לצד הבהמי, לתחושת האגו של מי שאינו זוכה מהמציאות למלוא ההכרה המגיעה לו. כשהוא צוחק הוא כבר משתחרר ומתגבר על הנטיות הטבעיות. צחוק במובן זה הוא לא דבר טבעי, כי אם התגברות על הטבע.

חיבור

בה במידה שהצחוק מעיד על שחרור ויכולת להתנתק קצת מה’אני’ הגשמי, הוא מבטא יכולת להתחבר לדברים[1]. הצחוק הוא רגש. רגשות כלפי דבר מסוים לא ניתן להפעיל מבלי שמתקשרים לאותו הדבר על-ידי התבוננות בו. ניגוני עומק חסידיים עשויים להישמע כמלנכוליים עבור מי שאינו מורגל בהם. התבוננות מוזיקלית מעמיקה, עשויה לעורר רגשות כלפי אותם ניגונים, ולאפשר הכרות של הניגונים מזוויות חדשות ובלתי צפויות. החיבור לניגונים הוא גם שחרור מדעות קדומות ומצרות אופקים.

ביטוי לכך שצחוק מגלם שחרור מהצורך להעמיד את ה’אני’ במרכז, מתפיסת האגו והישות לצד התחברות לזולת ולסביבה, הוא בכך שבדיחות מצחיקות אותנו רק כשאנו מבינים את הקונטקסט התרבותי, פוליטי וכלכלי בהן הן נאמרות. בדיחות שהקונטקסט המלווה אותן אינו מוכר לנו, אינן מעוררות בנו רגשות כלל. דרך אגב, בהבנה זאת עושה לוי שימוש כבר בתחילת המופע. הוא מספר בדיחה, שרק צופה שגדל בסביבה דתית עשוי להבין את משמעותה וממילא לצחוק ממנה. מקולות הצחוק בקהל, הוא מצליח להסיק את מאפייני הצופים.

המסקנה מהאמור היא כי כדי לצחוק, אנו זקוקים למידה טובה של יכולת התבוננות והעמקה. אנחנו צריכים להיות שייכים לדבר המצחיק. ההתבוננות מעוררת בנו רגשות. אולם בשלב הזה, אם אנו מביאים את האינטרס האישי שלנו לסיטואציה, סביר שלא נצחק ממנה. אך אם אנו משתחררים מאינטרסים רגעים, הצחוק מבטא התרוממות רוחנית שלנו. ההתרוממות היא רוחנית משום שהיא תוצאה של התנתקות מחומר ואינטרסים. כך לדוגמא, אפילו במופע עצמו, מי שטרדות היום מלוות אותו לשעות הערב, יוכל ליהנות פחות מזה המתיר לעצמו להשתחרר מטרדות השגרה.

שמחה ושינוי

הצחוק הוא בעל ערך רב במחשבה היהודית משום שהוא בעל משקל בתהליך העבודה העצמית והבדלת הטוב מהרע. שתי דרכים מאפשרות עשיית שינוי פנימי אמיתי. האחת היא על-ידי התבוננות ארוכת טווח במטרה להשפיע על המידות. הדרך השנייה היא השמחה, המתבטאת בין היתר על-ידי הצחוק, וקשורה להתבוננות קצרת טווח. טבע השמחה הוא ‘לפרוץ גדר’[2], להתעלות מעל ההגבלות הקיימות בנפש. הגדרות הנפשיים הן תוצאה של ההרגל. אלו מוגבלויות המונעות מאיתנו לצמוח משום שההרגל הופך לטבע שני[3], לדבר המוטבע בנו. השמחה פורצת את הגדרות שהפכו להיות חלק מטבע האדם, ומאפשרת לו להשיג שינוי פנימי מהקצה אל הקצה. על-ידי השמחה האדם מצליח לשנות את המידות שהוטבעו בו ולהתעלות מעל כל הרגל. למשל מי שהוא קמצן באופיו, בעת שמחה גדולה מתהפך לבבו והוא נעשה פזרן ונוטה חסד. הכוח העצום לשינוי הקיים בשמחה נעוץ בכך שלשמחה יש יכולת לחדור עד עצם הנפש, למעלה מהכוחות הגלויים של האדם. היא חושפת ביטחון נסתר לא ב’אני’ אלא בנקודת עצמות. העצם האלוקי של האדם[4].

חידוש

צחוק בדרך כלל קשור עם חידוש ושינוי. בדיחות מצחיקות אותנו כשהן מציגות תמונה חדשה של המציאות. יצחק, בנו של אברהם, זוכה בשמו על שום השמחה והתענוג שהוא מייצר, אולם גם על שום החידוש שבלידתו. הלידה מבטאת דבר פלאי, משהו חדש שלכאורה לא יכל להתרחש בדרך הטבע. שרה אומרת בלידת יצחק כי ‘צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי[5]‘ רש”י מפרש – יצחק לי – ישמח עלי. כל מי שישמע על לידת יצחק ישמח ויתפלא על הדבר הבלתי צפוי שהתרחש[6].

צחוק אלוקי דומה, הנובע משמחת החידוש, מוזכר גם בגמרא המפורסמת, שצוטטה גם על-ידי לוי, תנורו של עכנאי, בה אומר הקב”ה ‘נצחוני בני נצחוני’[7]. הקב”ה שמח בחידוש של העולם התחתון גם אם הוא מנוגד בכמה היבטים לכוונתו הראשונית. הצחוק, כשהוא לא וולגארי ובהמי, יוצר נחת רוח בעליונים, משום שהוא ביטוי לכפייה עצמית של הנטייה החומרית, ולנכונות להתחדשות על-ידי התבטלות[8].

צחוק וגאולה

מהסיבה שהצחוק מבטא התקשרות לשורש נסתר לצד שחרור מסוים מהיבטים גשמיים נאמר בתהילים כי לעתיד לבוא ‘ימלא שחוק פינו’[9]. השחוק העתידי הוא גילוי של הנסתר על-ידי ביטול היש, תחושת הישות, כלפי האין[10].

כפי שכבר הוזכר, שרה לאחר לידת בנה יצחק, מנמקת את השם באמירה ‘צחוק עשה לי אלוקים’. על-פי מחשבת הקבלה שלושת המידות הראשונות: חסד-גבורה-תפארת (חג”ת), מקבילות לשלושת האבות. יצחק מגלם את מידת הגבורה, קו השמאל, בעוד קו החסד, מידתו של אברהם היא קו ימין, על שום נתינתו ללא הבחנה וגבול. קו האמצע, המאופיין במידת המיצוע והרחמים, מקביל למידתו של יעקב.

בגלל שיעקב שייך למידת האמצע הוא נקרא גם בחיר האבות[11]. אולם לעתיד לבוא יתגלה כי יאמרו דוקא ליצחק ‘כי אבינו אתה’[12]. כלומר בעתיד, מידת הגבורה הקשורה בצחוק תתגלה כנעלית יותר. הסיבה לכך היא שמידת הגבורה, היראה, קרובה יותר לקב”ה ממידת החסד והאהבה, המבטאת גילוי של נקודת העצמות, ולכן גם התפשטות והתרחקות מהעצמות. שכן אהבה עניינה התפשטות והתרחבות ואילו יראה מבטאת התכווצות.

שרה אומרת צחוק עשה לי אלוקים, ולא משתמשת בשם אחר של הבורא משום שהשם אלוקים מבטא את הגבורה האלוקית, הצמצום של בחינה גבוהה יותר ונעלמת בבורא- שם י-ה-ו-ה. שם אלוקים הוא ההסתר של נוכחות הבורא בכל. הקב”ה כמו מעלים את עצמו, ומשפיע על העולם בצורה מוסתרת, באמצעות שם אלוקים.

במובן זה, הצחוק הוא כלי לחשיפה של דבר נסתר אך גם כלי המגן עלינו בהתמודדות עם אמיתות הקשות לנו לעיכול. ג’קי לוי, לכן, צודק. הצחוק הראוי הוא לא רק בריא ומשחרר, מגלה ומגן, הוא גם מאוד יהודי.

[1] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, ט’, חלק שלישי, ש”פ מטות מסעי, מבה”ח מנחם-אב, ה’תשי”ג, עמ’ 80. אחת הדוגמאות שמביא ג’קי לוי לתיאור השחוק האלוקי, הוא האמור במסכת עבודה זרה לפיו ‘י”ב שעות הוי היום: שלוש שעות ראשונות יושב הקב”ה ועוסק בתורה, שנית דן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב העולם כליה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שלישית יושב וזן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, רביעית משחק עם לויתן, שנאמר: ‘לויתן זה יצרת לשחק בו’ (עבודה זרה ג, ב). גמרא זו זוכה לביאורים רבים ומפורטים בתורת הקבלה והחסידות. כאן נציין רק כי בשלוש שעות האחרונות הקב”ה משחק עם לויתן. לויתן הוא מלשון ‘ילוה אישי’ (ויצא כט, לד), לשון חיבור וליווי. ראו למשל: תורת מנחם יא, חלק שני, ש”פ קדושים, מבה”ח אייר ה’תשי”ד, עמ’ 235.
[2] סה”מ תרנ”ז ס”ע רכג ואילך.
[3] שבילי אמונה נ”ד ש”ב. וראו שו”ת הרמ”ע מפאנו סל”ו. תניא פרק יד, טו ועוד.
[4] הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ד, ש”פ תצא, י”ג אלול ה’תשמ”א.
[5] וירא כא, ו
[6] וראה במפרשים שם. וראה פרש”י עה”פ (לך לך יז, יט) וקראת את שמו יצחק: על שם הצחוק. תו”א פרשתנו כא, ג. שם כב, ג. תולדות יז, ד ואילך. תו”ח פרשתנו כד, סע”ד ואילך. תולדות ה, ג. וראה גם שם יא, א. כהשמחה (צחוק) דלידת יצחק שהי’ דבר פלא – ראה רמב”ן עה”פ וירא שם, ז: כל השומע יצחק לי למלאות פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי. וברשב”ם עה”פ שם, ו: צחוק – שמחה של תמהון.
[7] ב”מ נט, ב מובא אצל הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ב, מוצאי ש”פ ויצא, ט’ כסלו, אור ליו”ד כסלו – בחדרו, ה’תשל”ח 29.
[8] הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ב, מוצאי ש”פ ויצא, ט’ כסלו, בחדרו, ה’תשל”ח, עמ’ 30.
[9] תהלים קכו, ב. ברכות לא, א.
[10] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם כז, חלק ראשון, ש”פ ויקהל-פקודי, ה’תש”כ 486.
[11] שכל טוב, בראשית, לג; ב”ר, ע”ו, א’

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

כללי היסוד הנפשיים-רוחניים לכל חוויה, אירוע וחג

בדיוק כפי שיש כללי עשה ואל תעשה מבחינה התנהגותית, כך לכל ארוע יש כללי עשה ואל תעשה נפשיים-רוחניים. כללים שחובה לאמץ כדי שהחוויה לא תהיה סתמית אלא בעלת ערך אמיתי.

2 comments

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ישר כח
    מאלף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software