תפילות ראש השנה בצפת

ראיתי אותם. בפעם הראשונה זה היה כשירדנו במדרגות התלולות למעיין נובע, הסמוך לבית העלמין העתיק בצפת. מזה זמן עשינו לנו מנהג של קבע. בכל פעם שמגיעים לצפת יורדים לטבול במקום לפני כל פעילות אחרת. בזווית העין השמאלית הבחנתי בשלוש דמויות. הן ניצבו תמירות, אחת ליד השנייה, במעין משולש הפוך, שניים למעלה ואחד למטה, כמטר וחצי מרחק ביניהם. פניהם היו שקועות באדמה. ממרחק נדמה לי שהשלושה ניצבו באזור הציון של שלושת גדולי הקבלה, הרמ”ק, האר”י ורבי שלמה אלקבץ. לכתחילה מה שמשך את תשומת לבי היה הטליתות הגדולות בהן הם היו עטופים. בצפת, ידוע, אפשר למצוא מנעד רחב של סגנונות ודרכים ייחודיות בעבודת הבורא. ובכל זאת, טלית בצהרים, שלוש שעות לפני כניסת החג, בבית עלמין שבו צריך להסתיר את הציציות, נראתה כדבר מה יוצא דופן.

העיר העתיקה סובלת מהזנחה, כנראה מבנייה בלתי חוקית, בחומרים זולים, מהעדר פיקוח ראוי. ולהוציא שניים שלושה רחובות מטופחים העוני ניכר בעיר. בשכונות החדשות המצב גרוע בהרבה. יש לי כל כך הרבה שאלות לאדריכל העיר, אם היה כזה. אפשר למצוא שם מוטציות שדומות להן נבנו רק ברוסיה הסובייטית. ובכל זאת, ולמרות ואולי בגלל אלה, העיר קסומה וחדורת אמונה וחיות. אולי בגלל - כי לפעמים האנרכיזם המסויים בעיר מוביל לחירות המחשבה והאמונה.
העיר העתיקה סובלת מהזנחה, כנראה מבנייה בלתי חוקית, בחומרים זולים ומהעדר פיקוח ראוי. להוציא שניים-שלושה רחובות מטופחים – העוני ניכר בעיר. בשכונות החדשות המצב גרוע בהרבה. יש לי כל כך הרבה שאלות לאדריכל העיר, אם היה כזה. אפשר למצוא שם מוטציות שדומות להן נבנו רק ברוסיה הסובייטית. ובכל זאת, ולמרות ואולי בגלל אלה, העיר קסומה וחדורת אמונה וחיות. אולי בגלל – כי לפעמים האנרכיזם המסויים בעיר מוביל לחירות המחשבה והאמונה.

במקווה האר”י, כך מכונה המעיין בפי כל, התנועה ערה בכל שעות היממה. תמיד יימצא מי שיכריז בפני חבריו כי כאן במקום הזה, יותר מבכל מקום אחר, הטבילה מעוררת ומזככת את הנשמה. איכשהו כשיוצאים מהמים מתפשטת הרגשה של רעננות יוצאת דופן. יכול להיות שזה קרירות המים. יכול גם להיות שיש משהו באמונה העממית שמשגרת המונים לטבילה במקום. ביציאה מהמבנה שהוקם סביב המעיין ראיתי אותם שוב. את הפנים העטויות טלית לא זיהיתי. הצעתי לעילי שנקפוץ לציון מקובליה הקדושים של צפת, כנהוג בערב ראש השנה. הוא הסכים מייד. כשהגענו, מרחק כמה עשרות מטרים מהמעיין, השלושה הסבו פניהם. הם לא הסתודדו זה עם זה ולא קראו תהילים. התנהגותם הייתה מוזרה. הם עמדו דוממים עטופים בטלית. התעלמו בהפגנתיות מנוכחותנו, ואנחנו  מצדנו שמנו עצמנו כמתעלמים מנוכחותם. קראנו מעט תהילים והמשכנו בהכנות לחג.

בערב התפצלנו. כל אחד מבני המשפחה בחר לו בית כנסת אחר להתפלל בו. ליוויתי את זוגתי לבית הכנסת בירב. כנראה בית הכנסת הידידותי ביותר לנשים בצפת. התלבטתי קצרות אם להישאר או להמשיך, והחלטתי שאבדוק את ההתרחשויות בישיבת ההסדר בראשות ר’ אייל יעקובוביץ’. במורד המדרגות לפני הכניסה לישיבה, זיהיתי את השלושה שעונים מימין על ספסל אבן. גם עתה הם היו עטופים טליתות, ואת פניהם אי אפשר היה לזהות. הבחנתי שנעליהם היו ישנות ומרופטות. הפטרתי שנה טובה, ולא זכיתי למענה.

בסיום תפילת המנחה, החל מישהו מתלמידי הישיבה בניגון שמחה. הקהל הצטרף. המעגל נרקם. הניגון הפך להתפרצות של שמחה ריקודים, קריאות וזעקות. 45 דקות של התלהבות מרקיעה שחקים, של בני עשרים חדורי אמונה, שבטוחים שהנה הקב”ה עומד להוריד אור חדש לעולם לקראת שנה חדשה. אור חדש ועמו קצבה חדשה ומבטיחה לכל אחד מהם, לכל עם ישראל ולעולם כולו.

שירת ניגון שמחה בתצורתו החב”דית:

ראש הישיבה הסתובב לקהל וסימן לנוכחים לעצור. הוא עצם את עיניו. פרש ידיו לצדדים. מאחוריו הגיח לפתע הצעיר מבין השלושה עטויי הטלית. קווי פניו עדיין היו מטושטשים, אך לפי זריזות תנועותיו ניכר שהוא הצעיר. ראש הישיבה לכאורה לא שם לבו אליו. הוא המשיך לעמוד דקות ארוכות, ידיו פרושות ועיניו עצומות כמי שמתאמץ להתרכז, בעוד הצעיר לוחש לאוזניו דברים. כשפתח פיו תיאר את הרצון שלנו בחיים כנובע מהרצון העליון, רצונו של הקב”ה בחיים שלנו. רצון שכל מהותו הוא שנוכל לשוב ולהמליך עלינו את המלך, בטקס הכתרה שתחילתו ברגעים אלה ממש.

הסיפורים של דרשנים בבתי הכנסת לעולם מקפלים בתוכם העדפות חברתיות ופוליטיות. בבירב, שיתפה רעייתי, סיפרו על שני אדמו”רים שהיו חברים טובים. לאט לאט הלשונות הרעות עוררו ריב בין החצרות ובין האדמו”רים. נדרשה פעולה יוצאת דופן, סיפור יוצא דופן של אחד שהיה חסיד של שני האדמו”רים בו זמנית, כדי להשלים ביניהם. המסר הוא ברור. בעוד כולם נוטים בקלות לשכוח את העיקר ולהיגרר לריב, להדגשת הייחודיות של כל חצר והטלת רפש בחצר השכנה, אנחנו, כאן, מקבלים את כולם. לא שופטים, אוהבים.

בחצרות החסידים לעומת זאת מספרים סיפורים על האדמו”ר וגדולתו. ר’ יעקובביץ’ בחר לדבר על הבורא והברואים. על עולם מוגבל בתוך ממד אינסופי ובלתי מוגבל, וכמו הגביה את אש הלהבה הרותחת ממילא בדמם של הצעירים. עכשיו, ברגעים אלה, הכל נקבע, והכל תלוי בתפילות שלנו, בניגונים שלנו, קבע. הוא לא פתח את עיניו ודיבר באיטיות מלאת עוצמה.

ניכר שלעטוי הטלית היה חלק באש שבערה על פניו של ראש הישיבה. ראש הישיבה כמו הניח למילותיו של הצעיר לחדור דרכו היישר אל השומעים. ההתלהבות, הסתבר, הייתה רק הקדמה להתפרצות של לבה רותחת, של תפילות מרקיעות שחקים, של עוצמות זעקה שמחה ושיברון שלא חוזים כל יום ובכל מקום, ושל אריכות תפילה בלתי רגילה.

למחרת נאספו מתפללי הישיבה בחמש ורבע לפנות בוקר, אחרי שהספיקו לטבול. הצעירים ישנו מעט וכבר היו מוכנים לחלק העיקרי בטקס ההכתרה. התפילה נמשכה עד אחת וחצי בצהריים. שמונה שעות רצופות. כמעט ללא הפסקה. הזמן עבר ביעף. בשיא התפילה, בזמן תפילת מוסף, היה נדמה לי ששלושת הדמויות מסתובבות בין המתפללים. לאחד לחשו על האוזן. לאחר הראו פסוקים בספר. את ידיו של שלישי החזיקו שלא ישמטו. אני כמעט משוכנע, אבל לא לגמרי בטוח, אולי בגלל מיעוט שעות השינה, אולי בגלל האנרגיות, ההתלהבות, האקסטזה ואולי בגלל שכולם היו עטופים בטלית.

בסעודת החג השני התארחנו אצל גילי שושן, חבר יקר ומוכשר. הפעם, למודי לקח מליל החג הראשון, בו התארחנו אצל הרב וילשאנסקי, ראש מוסדות חב”ד בצפת, ואיחרנו כהוגן, הקדמנו לטפס במעלה כנען לעבר בית הכנסת הגדול בשכונת חב”ד. בדרך שאלנו עוברים ושבים היכן ניתן לקיים את מנהג התשליך. הללו כיוונו אותנו לטבריה. תשליכו לכנרת אמרו. חשבנו שהם צוחקים. על צלע ההר, בסמוך לבית הכנסת הגדול, גילינו שזה אכן הנוהג המקומי. המונים פונים לנוף המרהיב ומשליכים את חטאיהם לכנרת, בטקס עתיק יומין. בפעם הבאה שאתם שוחים בכינרת כדאי לזכור שהימה מלאת חטאים.

למעלה, בסיום הטיפוס, מתנשפים וצמאים, ראיתי שוב את השלושה. מסתודדים בינם לבין עצמם. מבלי לומר דבר. ולאחר שהסתודדו התפצלו. הפעם הזיהוי היה ודאי. הם בלטו למרחוק בים הקהל החסידי. ראיתי אותם משתחלים בין ההמונים הקוראים ממחזורי התפילה את נוסח התשליך. נדמה היה לי כאילו הם בודקים את רצינות כוונותיהם. כיצד המתפללים מתייחסים למנהג הקבלי העתיק. באולם המרכזי, ראש הישיבה, הרב וילשאנסקי תפס את מקומו כחזן. מאות חסידים הצטופפו זה לצד זה. התפילה הייתה קצרה יחסית אך לאחר הכנה ארוכה שכללה לימוד והתבוננות. בדרך לסעודה הרגשתי כאילו עוקבים אחרינו. סובבתי ראשי לאחור, אך לא ראיתי דבר. התחושה הזאת ליוותה אותנו גם בדרך חזרה ממעלה כנען לעיר העתיקה.

הפעם הבאה שבה ראיתי את השלושה הייתה לפני התקיעות, בישיבה הקטנה של חסידי חב”ד. ההכנה לתקיעות כוללת ניגונים מרגשים של כל אדמו”רי החסידות. לכל אחד הניגון המיוחד לו, וכל אחד מהניגונים הללו נוגן על ידי החסידים הצעירים בתשומת לב מלאה. התחושה הייתה של חיל ורעדה. שמחה מהולה בהתעלות. הבנה של גודל הארוע לצד קטנות עצמית של הנוכחים. בזמן ניגון הבעל שם טוב נדהמתי כשזיהיתי את השלושה בפתח בית המדרש. הללו נעמדו בפינה למול החלון והתנענעו בעוצמה ובדבקות. בסיום סדר הניגונים הם פנו אל ר’ לוי, אחד ממנהלי הישיבה. לוי הסתודד עמהם קצרות, ואז פנה שוב לקהל וביקש לספר סיפור. אצל הבעל שם טוב אמר, חזנים נקראו טיפשים. לחזנים יש כוח לרומם את הקהל. התפקיד שלהם חשוב בכל השנה אך בימים הנוראים הוא חשוב ביותר. הם פורטים על נימי המתפללים ומסוגלים להביא לשבירת המחיצות. אולם הם טיפשים כי הטובים שבהם מגיעים כל כך גבוה. עד להיכל הנגינה. והיכל הנגינה, כידוע ליודעי ח”ן, קרוב להיכל התשובה. ועל כך אומרים לו לחזן, טיפש, הגעת כל כך גבוה. להיכל הנגינה, תתאמץ עוד קצת ותגיע גם להיכל התשובה.

הביקורת ברורה. לפעמים הניגונים, ההתלהבות, הלהט, הם חלק מחוויה רגעית. חוויה של התעלות. לא שונה בהרבה מהופעה מוצלחת של זמר רוק. התפילה חייבת להיות מורכבת משיברון הלב. מהתמודדות פנימית, ממאמץ שאין בו את החן של הניגון. האש של התפילה חייב גם לשרוף ולהותיר את רישומו הרבה אחרי שמסתיימת התפילה וחולף ראש השנה.

ר’ לוי עמד על כך שהצעירים יתבוננו. יחפשו. יתורו בלבם אחר התשובה.

למחרת, בשבת, הצעתי לעילי לטייל ולראות קצת מה קורה בבתי כנסת האחרים. עברנו אצל האר”י והמשכנו לאבוהב. שנינו ביקשנו להיזכר בפיוטים הספרדיים. בזמן תפילת העמידה של מנחה בבית הכנסת אבוהב, הרגשתי כאילו כוח דוחף אותי לאחור. ניסיתי לא לזוז. לא זזים כשעומדים לפני מלך מלכי המלכים. הצלחתי, אני חושב. לרגע הסטתי את ראשי וראיתי שאחד מהשלושה הוא שניסה לגרור אותי עמו. משראה שאני מתעקש ויתר ויצא מבית הכנסת העתיק.

הסעודות בראש השנה היו מרוממות. הילדים היו שמחים וטובי לב. כולם הקפידו על עין טובה, לא לריב ולא להתעצבן. כולם דבקו ברעיון שראש השנה הוא הראש של כל השנה. אם נתאפק בימים אלה, הם ישפיעו ויתנו תקווה גם לימים קשים יותר במהלך השנה.

את השלושה לא ראיתי עוד. חוץ מפעם אחת, שגם לגביה אני לא בטוח. בצאת השבת העמסתי את המטלטלין חזרה לרכב. על פני חלפו שלוש דמויות שנעו מטה, לכיוון בית העלמין הישן. אני לא בטוח שזה הם מאחר והם היו ללא טלית. לא ראיתי את פניהם, אך הם הזכירו בהליכותיהם את אותן שלוש דמויות בטליתות. רק שמעתי אותם אומרים אומרים זה לזה ברצינות רבה, “אולי השנה, אולי השנה זה יקרה”.

*כזכור, בשל תקלה טכנית רוב רשימות המנויים של התבוננות אבדו. אם לא קיבלתם התרעה על הרשימה במייל, כנראה נמחקתם ואודה לכם אם תרשמו שוב (למעלה מימין). אל דאגה, הפעם הופקו הלקחים לגבי גיבוי רשימות.

Print Friendly

תבדקו גם

ממה מורכב ביטחון לאומי

ראיתי שבכנס מפקדים למען ביטחון ישראל דיבר אהוד ברק על משיחיות מזה ועל ביטחון לאומי …

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software