שמונה השנים הקשות של שרון

הנשמה יודעת להתייסר. היא יודעת לכאוב. הכאב הגדול שלה הוא כשהיא חסרת אונים. כשהיא לא יכולה להגשים, לבטא, לממש עצמה במציאות. כמה זה כואב לעמוד חסר אונים כשהילד סובל. כשדברים מתרחשים ואי אפשר להשפיע על ההתרחשות.

על מתים חיים וחיים מתים

הירידה למקווה במצדה. - מחט שהיא נתונה על מעלת המערה - היה מוליך ומביא במים. כיון שעבר עליה הגל - טהורה. מוליך ומביא - על-פי רש"י מנענע המים בידיו. מוליך ומביא הוא גם רצוא ושוב, כדוגמת הגל והגלות.
הירידה למקווה במצדה. – מחט שהיא נתונה על מעלת המערה – היה מוליך ומביא במים. כיון שעבר עליה הגל – טהורה. מוליך ומביא – על-פי רש”י מנענע המים בידיו. מוליך ומביא הוא גם רצוא ושוב, כדוגמת הגל והגלות.

רבי חייא מלמד במסכת ברכות עד כמה חיים המתים. הוא מצביע על הקשר בין עולם החיים לעולם הנפטרים. באחד הביקורים שלו בבית העולמים הוא מעיר לרבי יונתן שיסתיר את ציציותיו. רבי חייא חושש שהמתים יראו את הציציות וייעלבו, יתביישו שהחיים יכולים לקיים מצוות מעשיות ואילו הם אינם. רבי יונתן הביע נימה של זלזול, ורבי חייא מיהר להעמידו על מקומו. הצדיקים במיתתן קרויים חיים ואילו הרשעים גם בחייהם קרויים מתים.

המתים והחיים הם לא כפי שאנו חושבים. אין מוות אבסולוטי. גם מי שמת הוא לא בהכרח מת. וגם מי שחי, הוא לא בהכרח חי. המוות הוא תוצאה של חסר. של העדר. או בניסוח קבלי – המוות הוא נפילה, נחיתה ממדרגה אחת לאחרת. מאן דנפל מדרגי’ איקרי מית[1].

ארבעה מרכיבים באדם. הגוף, הנפש הבהמית, הנפש השכלית והנפש האלוקית, וכל אחד מהם יכול לחוות מיתה.

מי שמאבד את הקדושה, את היכולת לצאת מעצמו, לא להעמיד את עצמו במרכז, את היכולת לתת ולא רק לקבל-  מתנתק מנפשו האלוקית. הוא מפסיק להתבונן במבנה הפנימי של העולם והורג את הצד האלוקי שבו.  מי שמפסיק לעיין, ללמוד ולבחון, מתיר לתאוות לשלוט על שכלו. המידות גוברות על השכל והשכל מת. מי שמתיר לנפשו הבהמית לנהוג בצורה משוחררת, לבסוף מוביל למיתתה.  ולבסוף, גם הגוף יכול למות. הוא מת כשהוא מתנתק מהנשמה, כשזאת לא יכולה לפעול בו עוד. ותקוותו האחרונה היא תחיית המתים.

להיות חי באמת זה להתחבר לתפקיד של כל ארבעת המרכיבים באדם. להיות מת זה לנתק את אחד או יותר מהמרכיבים הללו מהתפקיד המיועד לו. כלומר, על-פי הרעיונות הללו, הרבה אנשים שאנחנו פוגשים הם בעצם די מתים. חיים אבל מתים. מנותקים ממקור חיותם. ויש כנראה כמה מתים שלכאורה ממש מתים, אבל הם עדיין חיים ומשפיעים, לא פחות מאשר בזמן ששהו כאן בעולם הזה בתוך גוף גשמי.

המעבר

אי אפשר למות כך סתם. בכל מעבר ממדרגה אחת לאחרת יש את החלק המפחיד, החלק של הנפילה. השלב של המעבר. אדמו”ר הזקן, כפי שכתבנו ברשימה הקודמת, אמר לפני פטירתו שהכל תלוי במעביר. יש מעבירים שהופכים את המעבר ממדרגה אחת לאחרת לקליל. עוצמים עיניים, וזהו. הנשמה מתחילה בתהליך ההתנתקות מהגוף.

באזכרה, ביום הפטירה נוהגים לקרוא את מסכת מקוואות, בייחוד את פרק ז’, ולאחריו לומר קדיש. פרק ז’ מסתיים בסוגיה טכנית לכאורה. מה עושים כשרוצים לטבול מחט, כזו הדורשת טבילה. כיצד ניתן לטבול את המחט מבלי שזאת תיפול למימי המקווה. שהרי הטבילה כשרה כשאין חציצה בין הכלי הנטבל למים. היד חייבת לעזוב את המחט ולו לשבריר השנייה. אותו שבריר שבו המחט עשויה להעלם.

לכן קבעו חכמי המשנה שמספיק להניח את המחט על המדרגה המובילה למקווה ולערות עליה מים עם היד. לייצר מעין תנועה של גל על ידי שהמטביל “מוליך ומביא” את המים. Ariel_Sharon_2001

הקשר של המחט הנטבלת לאזכרה הוא סימבולי. המחט היא כמו הנשמה. תפקידה, כמו תפקיד הנשמה, לחבר, לתפור, את התחתון ביותר לעליון ביותר. איך הנשמה מצליחה לחבר את העליון עם התחתון? על ידי הטבילה. הטבילה בענייני העולם הזה, בקשיים, במצוקות. הגל העובר על המחט, על הנשמה, הוא כמו גלות. ורק כשהיא עוברת בתוך עולם של קושי, עולם שבו הרע גובר, היא מצליחה להשלים את משימתה.

לכל אורך הטבילה, כלומר לכל אורך החיים בתוך העולם, הנשמה משתוקקת להיפרד מהגוף ולחזור למקורה. הנשמה היא כמו להבת הנר, שתמיד תעדיף את העליון על-פי השהות בתחתון. תמיד תשאף להתנתק מהפתילה. אולם כל עוד היא מצליחה לפעול דרך הגוף בעולם היא שבעת רצון ממימוש תכליתה. היא מאירה.

הבעיה מתחילה כשהמעביר הוא “מהמתעללים”. הזמן למעלה הוא לא הזמן למטה. אולם מעביר ששמונה שנים מונע מהנשמה להתנתק מהגוף, הוא כנראה מהמתעללים. הנשמה, במהלך שמונה השנים הללו, מנסה לחבר את העליונים לתחתונים, אולם ללא הצלחה. למחט יש שני חלקים. הקוף והחוד. הקוף מחובר לעליונים והחוד לתחתונים. כדי לחבר בין שני חלקים המחט הדוקרת, מחפשת את הוריד המתאים לאינפוזיה, אך ללא הועיל. וכשהיא לא מצליחה היא ממשיכה לדקור ולדקור.

למה מעביר אחד הוא מתעלל ואחר מתחשב – זאת איננו יודעים. אולם אנחנו יודעים שהגוף רוצה כבר להתייצב על מדרגתו החדשה. להתנתק מהנשמה. לאפשר לה לפרוח חזרה לכור מחצבתה.

כחלק מתהליך הניתוק, הנשמה עוברת סדרה של תהליכים, ככף הקלע. הגוף עובר תהליכים כחיבוט הקבר. הנשמה לעולם לא מוענשת על דבר. היא רק עוברת תהליך של ניקוי. כמו חולצה שנכנסת למכונת הכביסה בגלל כתם. היא לא מוענשת, רק מטופלת. גם אם הטיפול לפעמים קשה ומייגע.

טיפול קשה הוא טיפול שבו הנשמה תלויה בין שמים לארץ. מסתכלת למטה בחוסר סיפוק ולמעלה בחוסר סיפוק. לא מצליחה להגשים את תכלית ירידתה לעולם ולא מצליחה לשוב למקורה.

שיסתיים כבר הסבל של הנשמה!

[1] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ב, קע. 

Print Friendly

תבדקו גם

מדוע צריך לנצח כל רגע מחדש? לא מייאש? סיזיפי?

מדוע צריך לנצח כל רגע מחדש? מייאש. ואפילו סיזיפי, לא? לא. הפוך. צריך לנצח בכל …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software