יום שבת , אפריל 29 2017

הרמב"ם היומי כתנאי לדיון ב'מהי יהדות'

מהי יהדות? –  דת? תרבות? פילוסופיה? ריטואלים פולחניים? מורשת? היסטוריה משותפת? דרך להודאה ודבקות בבורא?

אם תחפשו תמצאו אינספור תשובות. כמובן תלוי את מי שואלים. לרוב, התשובות נשענות על תפיסות פילוסופיות דדוקטיביות שהבעיה המרכזית שלהן היא שהן רחוקות מהטקסטים המכוננים של היהדות. כמה ממשתתפי הדיון על טיבה ומאפייניה של היהדות למדו את כל דפי הגמרא בעיון, שיננו מסכתות, קראו לעומק את המדרשים והאגדות?

הרמב"ם בקורדובה. בתחילת דרכה של תנועת ההשכלה, המשכילים היו בקיאים בארון הספרים היהודי. רובם יצאו מבתי המדרש. למדו, הכירו ובעטו. אצל מי שרואים עצמם כממשיכי תנועת ההשכלה בימינו נשארה רק הבעיטה, מבלי באמת לדעת במה.
הרמב"ם בקורדובה. בתחילת דרכה של תנועת ההשכלה, המשכילים היו בקיאים בארון הספרים היהודי. רובם יצאו מבתי המדרש. למדו, הכירו ובעטו. אצל מי שרואים עצמם כממשיכי תנועת ההשכלה בימינו נשארה רק הבעיטה, מבלי באמת לדעת במה. תמונה: Annesov

הדרישה לבקיאות בעולמה של היהדות היא תנאי הכרחי לדיון אמיתי אודות מהותה של היהדות ומאפייניה. אולם מדובר גם בתנאי כמעט בלתי אפשרי. בימינו, אם לא נולדתם להורים יראי שמיים, וישבתם במסגרת לימודית איכותית מגיל צעיר מאוד – אין כמעט סיכוי שתצליחו לרכוש את הבקיאות הנדרשת לטובת השתתפות בדיון.

הרמב"ם ביומרה כמעט בלתי נתפסת, נקרא לעזרה ואכן נענה לה. מפעלו החשוב והגדול ביותר, 'משנה תורה', שכתב בשנות השלושים לחייו, אך הגיה כל ימיו, מהווה במידה רבה תשתית נחוצה לדיון יהדות מהי. במפעל סידור וארגון אדיר ממדים הוא כינס לתוך ארבעה עשר פרקים את כל הטקסטים המפוזרים שהיו קיימים בזמנו במדף הספרים היהודי. לכל פרק נתן שם. ומכאן קבע שמספיק ללמוד בספרו כדי להכיר את עולמה של היהדות.

המפעל המונומנטלי של הרמב"ם לא מצטיין רק בסדר ובדיקנות. שכן עד לימיו היהדות הייתה מבולגנת וסבלה מחוסר סדר מובהק. כתביו ניחנים גם בבהירות ובכישרון ספרותי. כמובן עבור הרמב"ם היהדות אינה מנותקת מהמעשה. היהדות היא לא מקבץ רעיונות שהוא טרח לסדר. היהדות מורכבת בעיקר מהלכות הנוגעות לכל פרט בחיים.

עכשיו האתגר כבר אינו כה גדול. שנה אחת. שלושה פרקים ביום. בערך חצי שעה. קצת פחות למי שמכיר את הטרמינולוגיה בה עושים שימוש חכמים. קצת יותר למי שלא.

כלומר זהו תנאי מקדים. מי שרוצה להשתתף בדיון בנוגע ל"מהי יהדות" – חייב לכל הפחות לרכוש בקיאות מסוימת במשנה תורה של הרמב"ם. בקיאות שתאפשר לבחון לעומק כיצד התהוותה היהדות עד לזמנו של הרמב"ם, מהם היסודות המרכיבים אותה, על-פי איזו חוקיות פנימית היא מתנהלת ועוד כהנה וכהנה תשובות לשאלות הקשורות לגופי הידע המרכזיים ביהדות.

מתיקות

לא ערכתי סקר ואני לא יודע אם יהיה מי שיסכים איתי, אבל מבחינתי הדבר המאפיין ביותר את הלימוד היומי ברמב"ם הוא מתיקות. ממה נובעת המתיקות? אולי מהפשטות והנחרצות שבה מציג הרמב"ם את הרעיונות וההלכות. אולי מהעוצמה הפנימית העולה מבין השורות. אולי מההנאה להישען על גב חזק המניח תשתית להתמודדות עם התלבטויות וספקות. קשה לשים את האצבע.

לצד המתיקות הזאת הרמב"ם היומי מעלה אינספור שאלות – לעתים קשות, לעתים כואבות, לעתים מעוררות מחלוקת ולעתים גם תמימות. בחצי שעה של לימוד אין זמן לענות על השאלות. אבל הן נשארות שם. תלויות באוויר. ממתינות להתיישב באקראי תוך כדי לימוד אחר.

בלא תכנון ארוך טווח, התחלתי לפני כמה שבועות להעלות לפייסבוק נקודות מתוקות כאלה מהלימוד היומי. יש אינסוף, אבל החלטתי לבחור אחת ולהציג אותה בצורה קצרה עד כמה שאפשר. מין פינת רמב"ם יומית. פינה שכמובן לא נועדה להחליף את הלימוד בשום דרך או צורה. אלא תפקידה ליצור עניין, לאתגר, לעורר סקרנות ודיון.

הפייסבוק עיקר במשהו את הבלוגים והבלוגרים. בלוג צריך להיות הרבה יותר ארוך, מושקע ורציני כדי שתהיה לו זכות קיום. אחרת מקומו בעולם הסטטוסים. ובכל זאת, מאחר ולא כולם בפייסבוק, אני מעלה כאן כמה מהסטטוסים האחרונים של פינת הרמב"ם היומי, שלא על-פי סדר פרסומם. המטרה כאן היא אותה מטרה – לעניין, לאתגר, לעורר סקרנות ודיון. ומי שרוצה להמשיך איתנו בפינה – מוזמן לעקוב בפייסבוק:

– קופירייטינג. שמות קצרים וקולעים. ארבעה עשר שמות בהירים המסכמים את כל עולמה של היהדות: מדע, אהבה, זמנים, נשים, קדושה, הפלאה, זרעים, עבודה, קורבנות, טהרה, נזיקין, קנין, משפטים, שופטים.
בי"ד החזקה הרמב"ם לא רק קטלג את כל הספרות היהודית עד לזמנו תחת ארבעה עשר השמות הללו. עד לזמנו היהדות הייתה מבולגנת, חסרת סדר, עמוסת פרטים ומרובת מקורות. הרמב"ם לראשונה ניסה והצליח לסדר את היהדות בצורה שיטתית. היומרה שלו הייתה כמעט בלתי נתפסת. וכפי שהוא עצמו ניסח אותה – תקראו בתורה, תקראו בספרו, משנה תורה, וזהו, אינכם צריכים לקרוא עוד שום ספר באמצע.
הסדר עליו החליט והמניעים לבחירת השמות מרתקים. קחו למשל את נושא הנישואים והגירושים. כיצד הייתם מכנים תחום זה בחייכם? הרמב"ם בחר לקרוא לכל הנכלל תחת נושא זה – ספר נשים. למה בחר דווקא בשם זה? ומה לדעתכם שיבץ בספר אהבה?

****

– מצא את הבדלים. סוקרטס סרב לברוח וקיבל על עצמו את הדין. המדינה וחוקיה, קלוקלת עד כמה שתהיה, דורשת כפיפות מוחלטת לציוויה.
ברמב"ם היומי מובא כי אם אדם חטא, נידון למלקות, נכפת לעמוד והצליח לכרות את המיתרים – הוא פטור מהעונש. כלומר, אם תופסים אותו לא קושרים אותו מחדש.
למה? זו רק השערה, אבל אולי אם מישהו לא מוכן לקבל את מערכת ההלכה היהודית, לא מקבל באהבה את העונש ואף כל-כך נרתע ממנו, הענישה לא תעזור במקרה זה, ואין טעם להתעקש עליה. תשובות אחרות?

****

– כולם בשביל אחד.

סיפורו של הרב מייזליש מפורסם. בערב ראש השנה באושוויץ ניגש אליו יהודי שומר מצוות וביקש ממנו להכריע הלכתית: האם הוא רשאי להציל את בנו, בזמן שהוא יודע שאם יינצל ייקחו ילד אחר במקומו. הרב מייזליש היה נרעש מהשאלה. הוא לא ידע מה לענות ואותו יהודי הסיק שעליו להקריב את בנו.
אצל הרמב"ם הדילמה הרבה יותר פשוטה. אם יאמרו לנו תנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולכם – הלכתית עדיף שייהרגו כולם ולא נמסור נפש אחת. עד כדי כך המעלה של נפש אחת והאחדות של הנשמות זו בזו.
מצד שני לא כל יום אושוויץ. על כל המצוות בתורה, להוציא שלוש, נאמר יעבור ואל ייהרג. המצוות, ברובן, נועדו שהאדם יחיה בהן ולא ימות בהן. אם אנסו אותו לעבור על מצווה מסוימת והוא החליט להקריב את חייו ולא לעבור על אותה מצווה – הוא לא רק חוטא להלכה. למרות שימות הוא עדיין מתחייב בנפשו.

****

– לאהוב את הבורא זו מצווה. כדי לאהוב מישהו חייבים ללמוד אודותיו, להכיר אותו. ממש כמו ביחסים הזוגיים, בלי מעורבות של בני הזוג בחיי היומיום, בלי עניין עמוק של זה בזו וזו בזה – האהבה דועכת ונוצר ריחוק. בכך פותח הרמב"ם את הפרק הראשון ואולי החשוב ביותר בספרו, משנה תורה.
כמובן גם משה רבינו ביקש להכיר את הבורא. "הראני נא את כבודך". אלא שהרמב"ם קובע שדווקא בבקשה זו טמון יסוד הפרוד מהבורא. כדי לדעת טוב יותר את הבורא משה השתוקק להכירו באופן נפרד מהמציאות, משאר הברואים. הוא רצה לדעת את הבורא המנותק מהעולם, ולכן בקשתו הבלתי אפשרית נדחתה.

למעוניינים, לא תתקשו למצוא ברשת את תכני הרמב"ם היומי
למעוניינים, לא תתקשו למצוא ברשת את תכני הרמב"ם היומי

****

– בתוך מסעות הצלב ורדיפות היהודים, הרמב"ם מתבונן בשתי האמונות המונותאיסטיות הגדולות שצמחו בתוך פחות מאלף שנים. מתבונן ומוצא גם את החיובי – האמונות הללו, הנצרות והאיסלאם נועדו כדי "ליישר דרך למלך המשיח". למה? כי סוף השקר ליפול והאמת תתגלה. דרך אגב, על הפרק הזה ברמב"ם, סוף הלכות מלכים ומלחמותיהם, מיוסד נדבך גדול ומרכזי מתורת החסידות.
האם אפשר להשליך את דברי הרמב"ם גם על ההתפתחויות של המאתיים השנים האחרונות בתוך העם היהודי? התפתחויות של זרמים וקבוצות, שכדברי הרמב"ם, מבטלות חלק מהמצוות והמנהגים בתואנה שכבר בטלו בזמן הזה?

****

– לדעת הקהל יש מקום במינויים ציבורים. אם מועמד למלוכה עבד כספר או כבלן או כמעבד עורות, אפילו יום אחד בחייו – הוא לא יוכל להתמנות כמלך. למה? לא בגלל שהעבודה פסולה חס ושלום. אלא בגלל שיש נטייה בדעת הקהל של ההמון לזלזל בבעלי מלאכה אלו. כלומר אין בעיה שהנציגים שלנו ילכלכו ידיהם בשפיר ושליה, בעבודות קשות, כל עוד אותן עבודות לא זוכות לזלזול מצד הקהל.
ועוד בעניין הכוח של העם – אולי יהיה זה מפליא לגלות כי אין מקום לשושלות ביהדות למעט בתנאים מאוד מסוימים. בן מלך לא יכול להימשח כמלך. שכן כל מלך צריך להיבחר בזכות עצמו (שלמה, יואש ויהואחז עמדו בתנאים המסוימים).

****

– אשה יכולה להיאנס, זה ברור. אבל האם אפשר לאנוס גבר לבוא על ערוה?
אחד המרכיבים המשמעותיים בחוק היהודי הוא הדעת. היכן הייתה נתונה דעתו של האדם, והאם זאת השתתפה בעברה. על-פי הרמב"ם אי אפשר לאנוס גבר לבוא על ערוה כי "אין קישוי אלא לדעת."
האדם נמצא במידה רבה היכן שדעתו נמצאת. רוברטו בניני מציג זאת ב"חיים יפים" בצורה קיצונית.

****

– עוד הבדל בין עשירים לעניים.
אין מספידים ילד קטן או ילדה קטנה. מיהו קטן? בדרך כלל אנו מוצאים שההגדרה משתנה ותלויה במספר גורמים, כמו התפתחות פיזית, מנטאלית או שכלית. אולם לעניין ההספד גיל הקטן קבוע מראש. בן עניים או בן זקנים יהיה ראוי להספד כבר בגיל חמש. לעומת זאת בן עשירים יהיה ראוי להספד רק מגיל שש.
מה ההבדל בין בן עניים לבן עשירים? מדוע לראשון מגיע הספד מגיל חמש ולשני מגיע הספד מגיל שש? יכול להיות שבגלל שבן העשירים מפונק יותר הוא מתפתח לאט יותר?

****

– הקשר בין תודעה ומציאות.
קרוב יקר נפטר. הידיעה הפציעה לתוך חיי האבל רק לאחר שלושה שבועות – למרות שכל המשפחה כבר ישבה שבעה, הוא חייב לעצור הכל ולנהוג שבעת ימי אבלות מיום שהגיעה השמועה. עבורו יום השמועה הוא כיום הקבורה. אם השמועה הגיעה אליו לאחר שלושים יום. הוא כבר לא יישב שבעה. מדוע?
אולי מפני שהתודעה חשובה לא פחות מהמציאות האובייקטיבית, אך היא לא יכולה להיות רחוקה ממנה יתר על המידה. הזיקה חייבת להישמר. שלושים מבטא משך זמן הכולל קשר בין דברים. אחרי שלושים – הקשר מתרופף (מתחילים ללמוד הלכות המועד שלושים יום קודם למועד, אסתר המלכה מתגוננת שמזה שלושים יום לא באה אל המלך, אם פוגשים חבר שלא ראינו למעלה משלושים יום מברכים ועוד)

****

– וריאציה של סוציאליזם יהודי.
זה לא משנה אם אתה נשיא בישראל, רב חשוב ומוערך, גביר גדול או כוכב בידור. בקבורה נוהגים בכולם בדרך דומה: סוגרים עיניים ופה, פוקקין נקבים, מנקים, מספרים, סכין ומבשמים – ולבסוף מלבישים בתכריכים של פשתן. ואת כולם מלבישים באותם תכריכים – כדי שלא לבייש את העניים. גם אם ירצה איש חשוב ו/או עשיר להיקבר בתכריכים של משי או בבגדים יוקרתיים – לא יתירו לו. זאת מכמה סיבות – מפני שזו גסות רוח, והשחתה ומעשה גויים.
ברור מדוע מדובר בהשחתה ומעשה גויים . אך מדוע יש בכך גסות רוח? ובכלל, למה צריך לעמול על ניקיון גוף שהנשמה עוזבת אותו ובעוד רגע יירקב באדמה?

****

– שמישהו יסביר איך זה אפשרי. איך אפשר לשנות כל-כך מהר את זווית הראיה.
מצד אחד כשנכנסים שני בעלי דין אל השופט הוא צריך להביט בהם כאילו כל אחד מהם טוען שקר. קצת כמו עקרון ההפרכה אצל קרל פופר. עליו לחפש כיצד להפריך את טענותיהם.
מצד שני, כשהם יוצאים מבית המשפט, השניים "יהיו בעיניו כצדיקים", ועל השופט לדון כל אחד מהם לכף זכות.
אולי בגלל יכולת נשיאת ההפכים הזאת של השופט, שופט הדן דין אמת, אפילו לשעה אחת בלבד, כאילו תיקן את העולם כולו והשכין שכינה בישראל.

אצל מי שההתעורר בחשק, בדיוק מחר בפינת הרמב"ם היומי על הקשר בין נבואה, ט"ו בשבט ועבודת המידות.

תמונה: CC BY-SA 3.0

Print Friendly

תבדקו גם

דרך אחת להפחית את מינון המחשבות הזרות והטורדניות

מדוע מחשבות זרות נקראות גם צרת נפש, ומה מציע המלך שלמה כדי להיפטר מהן

2 comments

  1. יוזמה ברוכה. ישר כוח. ברכה והצלחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *