מקומן של נשים בבית הכנסת

לפני מספר שבועות פרסמו אצלנו במייל היישובי את הקריאה הבאה:

"הזמנה לקחת חלק בעיצוב אופיו של בית הכנסת: 

בחודשים האחרונים קיים מתח סביב אופיו ואופן התנהלותו של בית הכנסת שלנו. מתוך הבנה שבית הכנסת הינו מקום משמעותי בקהילה החליט הועד לייצר תהליך שבסופו נוכל להגדיר את ערכי הליבה של בית הכנסת ואת הקווים המנחים להתנהלותו.

בשלב ראשון נעשתה חשיבה עם חבורה מצומצמת של חברים בקהילה על מנת להגדיר את הנקודות בהם יש מחלוקות ועל מנת להגדיר את התהליך שיש לקיים.

היועץ האלמותי שלנו, הסכים לסייע לנו לצלוח את התהליך ולהוביל את השיח היישובי.

ועכשיו הגענו לשלב המשמעותי של פתיחת השיח לציבור ולקיים מספר דיונים שבסופם נגיע בע"ה למטרה.

בתהליך המקדים איתרנו 4 צירים של מחלוקת שעליהם נקיים את השיח:

1.      ציר אווירת בית הכנסת: בית הכנסת כמקום של תפילה ויראת קודש או כמקום כינוס קהילתי

2.      ציר אורתודוקסיה מול רפורמה: הנחת הבסיס של התהליך היא שבשלב בו אנו נמצאים בית הכנסת חייב להיות אורתודוקסי – אבל עד איפה מושכים את הגבולות.

3.      ציר מקום הנשים בבית הכנסת: מהו המקום שאנו רוצים שיהיה לנשים בתפילה

4.      ציר השמרנות מול המהפכנות: כיצד קובעים את כללי ההתנהלות בבית הכנסת וכיצד עושים שינויים

 כבר בראשית הדרך אנו מבינים כי לא ניתן יהיה להגדיר משהו שיכיל את כולם, אבל המטרה שלנו היא להגדיר כללים ברורים ולתת צביון ברור לבית הכנסת כך שיכיל את רוב הקהילה הקיימת ויהיה ברור לאלה שמעוניינים להצטרף אלינו. התהליך יכלול שלושה מפגשים קהילתיים…".

****

שני הדיונים הראשונים התקיימו זה מכבר. אני, למען הגילוי הנאות, לא השתתפתי באף אחד מהם. אני לא סבור שכיום הדיונים המתקיימים אצלנו ביישוב הם מיקרוקוסמוס למתרחש בחברה הישראלית. אך נדמה שזו צועדת בצעדי ענק למקום שבו הדיונים הללו ייהפכו יותר ויותר אקטואליים. מצד אחד באמת ישנו רצון אמיתי וכן של נשים להיות שותפות יותר ולא לחוש מנותקות מהתפילה. מצד שני המאמצים הכבירים והתקציבים הגדולים שהתנועה הרפורמית וזאת הקונסרבטיבית משקיעים בארץ מניבים תוצרים (מישהו יכול להבהיר אלו הבדלים משמעותיים עוד נותרו בין התנועות?). והתוצרים הללו ניכרים (כאן עיתון הארץ מדווח כי המדינה התחילה לממן משכורות לרבנים רפורמיים). מכאן נדמה שאפשר למצוא עניין בדיון ולכן החלטתי לשתף בפרוטוקול האחרון העוסק במקומן של נשים בבית הכנסת. את השמות כמובן החלפתי בבדויים.

לפני ציטוט הדיון כדאי לחדד את השאלה העומדת במרכזו. השאלה היא לא האם התנועה הרפורמית יכולה להקים בית כנסת שבו נשים יובילו את התפילה, אלא האם יכול להתקיים בית כנסת משותף המאפשר לזרמים השונים לשתף בו פעולה. או מכיוון אחר, מהן גבולות ההלכה והפתיחות האפשרית בבתי כנסת בכל הנוגע לנשים. הנה הדיון:

****

 "להצעת היועץ מעלים קודם את הסוגיות שרוצים לדון לגביהן: הספרים שנכנסים לבית הכנסת; בנות שרות אנעים זמירות; שיתוף נשים בתפילות; מחיצה ועזרת ישראל מעורבת לנשים וגברים; מיקום הבמה; העברת ספר תורה בעזרת נשים; עלייה לתורה של אנשים שאינם שומרי שבת; טקסי בת-מצווה בבית הכנסת; שירת נשים – כיצד יכולות לקחת חלק בתפילה, האם כחזניות או מובילות קטעים; מי הסמכות הקובעת מה ההלכה; אמירת קדיש של נשים.

יניב: אדם רפורמי יכול לשבת בבית כנסת אורתודוקסי, ההיפך לא יכול לקרות ובראייה קהילתית אנחנו צריכים לזכור את זה כי בית הכנסת קיים בשביל הקהילה. עצוב שאנשים לא מגיעים יותר לבית הכנסת בגלל הנושא הזה.

ענבל: החלטת האסיפה על מניין אורתודוכסי הייתה משמעותית ובהסתמך עליה התקיימה החלטה לקנות מגרש ולגור ביישוב. המודל של שירה חדשה בירושלים היה מאוד נעים עבורי.

ירון: בכלל לא ברור מה זה "אורותודוכסי" ולכל אחד יש הגדרה אחרת לגבי המשמעות שלו.

איילה: יש מניינים שוויוניים רבים ברחבי הארץ. אני הרבה זמן לא הולכת לבית הכנסת ביישוב, אין לי שום תחושת שייכות אליו כי הוא מובנה סביב הגברים. אני נחשפתי לבתי כנסת אחרים וכבר לא יכולה להסתדר עם המצב שקיים אצלנו. אני לא רואה שום דבר. זו לא בעיה של הנשים זו בעיה של הקהילה. כמו שעושים מאמץ להחזיר גברים שפרשו, צריך לעשות מאמץ להחזיר את הנשים לבית הכנסת. יש דיסוננס בין החיים השוויוניים שלנו ובין איך שבית הכנסת מתנהל.

ענבר: אחרי שחווים אפשרות לבית כנסת אחר זה משפיל לחזור לקונצנזוס. כאמא לבנות אי אפשר לחנך אותן בכזה דיסוננס. הקול שלי והנוכחות שלי לא מחללים את הקודש.

שרון: אין מה לדבר על רפורמי או קונסרבטיבי, זה סתם מרתיע אנשים. הדיון הוא על גבולות האורתודוכסיה. הדיון אינו הלכתי אלא רגשי. מעולם לא למדנו את ההיבט ההלכתי של הסוגיה. אין ספק שבתוך האורתודוכסיה יש ספקטרום רחב. כולם היו יכולים להיפגע ולהחרים את בית הכנסת וגם אני נפגעתי ובכל זאת אני ממשיכה לקחת חלק למרות שהרבה פעמים גרמו לי להרגיש לא נוח. אי אפשר לקבוע את סדר היום על פי אלה שבוחרים לא לקחת חלק. לעניין הספרים – לא כל ספר צריך להתאים לכולם וכמו שיש בבית הכנסת היום ספרים שלא מתאימים לי ככה אחרים היו צריכים להיות סבלניים כלפי ספרים שאני מעדיפה וגורמים להם לחוסר נוחות.

סמדר: לא נוח לי בבית הכנסת הנוכחי וזה נושא שעולה בבית. הייתי רוצה לראות כאן בית כנסת שוויוני אבל אני יודעת שזה לא אפשרי. רוצה לראות משהו בקריאת התורה, במה מקדימה ולא מאחורה. מבינה שנשים לא יקראו כאן בתורה. אבל חייבים לעשות צעד כי בית הכנסת נכון להיום לא מכבד אותי.

שגית: זה לא הוגן לומר לנשים קודם לבוא ורק אחר נתחשב בצרכים שלכן. הייתי רוצה לבוא אם הייתי מרגישה שלנוכחות שלי יש משמעות. העברת ספר תורה בעזרת נשים חשובה לי ואני רוצה להרגיש חלק.

בן: ביחס לציונות הדתית, המניינים השוויוניים הם קיצוניים, שוליים. הקיצוניות קיימת במקומות שיש בהם אלטרנטיבה מסורתית/שמרנית ולאנשים יש בחירה. בית כנסת אחד קהילתי לא יכול להיות קיצוני אלא הוא צריך להכיל כמה שיותר מחברי הקהילה. זעקת הנשים צריכה לקבל מענה. אנחנו חייבים סמכות הלכתית אחת שעל פיה הולכים, מישהו מהאגף היותר מתון של הציונות הדתית.

יובל: לא נכון לשים את יהבנו על גורם חיצוני שיגיד לנו איך לנהוג. גם לימוד הלכתי של הסוגיות לא בהכרח יביא אותנו לפתרון. צריך ללכת בכיוון אחר – גם אם אני לא מבין את האחר אפשר להגיע לפתרון שמצמצם כמה שיותר את הפגיעה בו. כדאי להבין מה כל אחד רוצה ולנסות למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר. חתירה להכלה בהיבט קהילתי.

ענבר: אנחנו לא קהילה רגילה ולכן זה לא משנה שרוב המניינים בארץ הם אחרים. בית הכנסת צריך להלום את האנשים שחיים בו.

דורון: אני לא מעוניין למצוא דווקא את הממוצע ביננו אלא לרדת לעומקם של דברים ולהבין מה דעת תורה בנושא עבודת ה' של נשים. זה דורש לימוד והתעמקות. לי יהיה קשה להיפתח לשינויים וחידושים אם זה יכול להגיע לכל מקום. אם לא יהיה מניין גברים בגלל שמנסים להכיל את כל הקהילה אז מבחינתי אין בית כנסת.

רחל: סליחות הילדים היו במרחב משפחתי, שוויוני טבעי ונעים. לעומתן סליחות מבוגרים היו לעומת זאת פחות נעימות ברמת תחושת השייכות. דווקא למניינים שוויוניים הרגשתי פחות שייכת. נוח לי שאני מחויבת פחות להגיע. הייתי שמחה שיהיה ייצוג גם לתפילות הספרדיות.

עמיחי: קצת מתבייש כגבר לשמוע את הדברים שנאמרו פה. יש תוקפנות שמלווה את הדיון הזה, משני הצדדים. חשוב מאוד שנדע איך לקבל את ההחלטות, ושיהיה דיון מכבד ולא תוקפני. צריך להכיר גם ב'גרסא דינקותא' ובזה שהדיון מורכב ואנשים גדלו והתחנכו באופן מסוים. צריך להבין שאין לנו אלטרנטיבות ובית הכנסת צריך להכיל את כולם.

איילה: מגיל צעיר אומרים לי לחכות למימוש הדברים האלה ואי אפשר להמשיך לחכות. אנשים מדברים מכאב ליבם ואי אפשר בגלל כמה תוקפנים לבטל את הלגיטימיות של הדעה. אני רוצה לראות איפה אתם הולכים לקראתי.

יניב: אני מפחד שאם נלך רחוק מידי אנשים שבית הכנסת הוא צורך קיומי עבורם לא יוכלו להגיע.

חיים: בעבר הצלחנו להגיע להבנות בנושאים האלה גם כשהם לא התאימו לכולם וזה היה מתוך שיח.

יועץ: כקהילה, מה היה הצעד הראשון שהייתם עושים (מבין אלה שהוזכרו בתחילת הדיון) כדי לקדם את הדיון הזה?

בן: הזזת הבימה למרכז וקדמת בית הכנסת כך שכולם יוכלו לראות..

נילי: מחיצה בשלושה גוונים: אטום / תחרה / שקוף וכל אחד יוכל לשבת היכן שירצה.

יובל: שיתוף באחד הטקסים.

מירה: בנות יכולות לומר אנעים זמירות.

 שי: הקשבה.

אילנית: הוספת עזרת משפחה מעורבת.

ענבר: משהו שכולל השמעת קול של נשים. שנשים תגדנה קבלת שבת.

לאה: לא מפריע לי איך שבית הכנסת היום ולא הייתי משנה בו כלום.

רחל: פורום של לימוד לקטנים ולגדולים.

חיים: שיתוף ילדות והרחבה לגדולים אחר כך.

איילה: בפן ההצהרתי שכולנו נהיה מוטרדים מזה.

ירון: לא מבין את המחיצה; שהנשים תבענה אמון ותגענה לתפילה.

יניב: שהצד השמרן יותר יקיים דיון מה בכל זאת אפשר לעשות בגבולות ההלכה.

דורון: רב.

הילה: עלי המחיצה דווקא מגינה והוא מאוד חשובה לי. למצוא דמות נשית פתוחה, עובדת ה' בגבולות ההלכה שתשמש דוגמא. לעבור למבנה מכובד, גדול, רחב, עם שירותים וכו' (אולי זה של מרשם).

שרון: מקווה שלא נסתפק בשוויוניות בתפילת ילדים.

שי: להוריד את המחיצה או שתהיה פחות אטומה".

 ****

אם בא לכם לצעוק גוואלד, אתם לא לבד. כחוזר בתשובה, ביישוב שבו הרוב עשו את הדרך ההפוכה, הדיון הזה מעלה בי שאלות פרקטיות ותיאורטיות כאחד. כיצד צריך לנהוג? להדיר רגליים מבית הכנסת, למרות שאין חלופה אחרת? להיכנס רק לשמיעת קריאת התורה? היכן מדובר בדרישה לגיטימית שניתן להתגמש ולקבלה? האם להיות קשוב לקולות השונים מתוך כוונה להשפיע על השיח ועל המשתתפים בו?

הדילמה של המתדיינים ברורה. מצד אחד חלק מהנוכחות מבקשות להתאים את בית הכנסת לרוח הרפורמה. מצד שני, קיים החשש הרגיל שיתר פתיחות תבריח את המתפללים שומרי תורה ומצוות שנשארו, ואז לא יהיה ממש מי שינהל את התפילה או יהיה מחויב לה. מצד שלישי, באמת ישנו רצון כן ואמיתי של נשים להיות שותפות למתרחש בבית הכנסת.

הכלל שאימצתי עד כה הוא כי צריך לקרב אנשים לתורה ולא את התורה לאנשים. לכן מבחינתי אין מקום לפשרות במסגרת השולחן ערוך ולכן גם בית כנסת שבו לא עומדים בכללים ההלכתיים, הוא לא אופציה. מצד שני, ניכר כי נושא מעמד האישה בבית הכנסת ובכלל בעולם היהודי דורש תשומת לב מרבית ומחשבה רגישה, מבינה ומקדמת. אין להתפלא כי האישה שמנהלת חיים מודרניים מלאים עשויה לא לחוש בנוחות בבית כנסת שאינו מזמין.

____

בעבר כתבתי על הדרת נשים ו"פמיניזם" יהודי ואילו כאן מצאתי דוגמה מעניינת להתייחסות שכזו. הרבי מליובאוויטש מציג התייחסות למקום הישיבה של נשים. במכתב משנת 1951 הרבי מדגיש כי עדיף שהמחיצה תהיה מהצד ולא מאחור. כלומר שנשים לא יישבו מאחור ונשים מלפנים. כך בוודאי "יותר טוב ומנומס"…

נכתבו על הנושא כבר ספרים ומאמרים, אבל כדאי להזכיר כי הרבי מליובאוויטש היה חלוץ בהבנה כי ברגע שנשים ירגישו לא נוח בחיים הדתיים בכלל ובבית הכנסת בפרט הן גם יתרחקו.

הוא עודד לאפשר לנשים מקום משלהן, מכובד ונוח, להתפלל בו, ובמקרה הצורך אף להתאסף בבית הכנסת הגברי לאחר או לפני תפילת הגברים[1]. אולם העדיפות, ציין, שהאב והאם יתפללו באותו מקום באותה שעה, כדי שגם הילדים יבואו. יחד עם זאת הכלל היסודי בקידום נשים שחייב להישמר הוא ההפרדה בין גברים לנשים בשעת התפילה.

__

כאן וכאן כתבתי על הבית החדש ביישוב החדש, שהגרעין שלו פעיל מזה שמונה שנים.