שפת הלב

בירידה לציון. אין כמעט מי שנכנס לציון ולא מזיל דמעות, ואין כמעט מי שמגיע פעם אחת ולא חוזר שוב
בירידה לציון. אין כמעט מי שנכנס לציון ולא מזיל דמעות, ואין כמעט מי שמגיע פעם אחת ולא חוזר שוב

הוא נשען על הקיר. את פניו הליט בכפות ידיו. עיניו דמעו. הוא העז מידי פעם בפעם להעיף מבט מטה, אל "האוהל".

כך עמד שעות. הוא לא למד ולא התפלל. לא אמר פרקי תהילים ולא שינן משניות. בודדים שמו לב אליו. הוא השתדל להימנע מלמשוך תשומת לב. המונים נכנסו דרך בית הכנסת הקטנטן, המרוהט ברוב הדר, נקשו בדלת, ירדו שלוש מדרגות ותפסו מקומם ב"אוהל". הם התפללו וקראו פרקי תהילים, ורק הוא נותר עם עצמו. כמו חשש מלהיכנס.

לא יכולתי להתיק מבטי ממנו. אני משוכנע שהוא לא שם לב אלי. מדי פעם ירדתי לבדוק האם הוא עוד שם. הוא היה שם. השעות נקפו. השבת עמדה להיכנס, והוא עדיין היה שם. דומע. מהופנט. רוצה להיכנס וחושש.

זקנו היה ארוך. ידיו היו גסות ועורן מבוקע. לא ידיים של בן ישיבה. לבו דפק בעוצמה. אני הרגשתי את הדפיקות ממרחק כמה מטרים. דפיקות פראיות של מישהו שמתרגש. מאוד מתרגש.

הייתי מלא סקרנות. במה הוא מתבונן שעד כדי כך מתעורר לבו. על מה הוא מזיל דמעות. זה בטח עניין אישי. על עצמו? על גורלו? גורל חברים? משפחה? בריאות? פרנסה? ואולי הוא מסתכל על העולם בזווית רחבה יותר. מתבונן בגלות. בהסתר. בחיי הצדיק ובתפקידו בעולם. בוחן את חייו הדלים שמתוכם בוקע צמאון וכיסופים אל בוראו.

בחוץ היה קר. הציון ממוקם בתוך היער, מעל לנהר הקפוא. הירידה אליו מרגשת. מיסטית כמעט. עצים כרותים מלווים את היורדים, זכר לסופת השלגים האחרונה. המרחק מהבית אינו נותן את אותותיו. התחושה היא של עוצמה נפשית. של ביטחון. לא ביטחון פיזי. ביטחון רוחני.

הקהל שבחר לקבל את השבת בבית הכנסת סמוך לציון החל לרדת. הפנים רציניות. ר' דוד היה היחיד שהעז לשבור את הקרח. הוא החל מזמר ורוקד סמוך למפתן הכניסה. מדי שנה תורם ר' דוד כמה עשרות אלפי דולרים. בשנה שעברה זה היה ארבעים. בעבר ניהל את המקום השליח המצוין מנדל טייכמן, שעורר את הפעילות. כיום מנהל את האתר במסירות "שו-שו". חסיד צעיר ומוכשר שהתאהב במקום ומגיע לכאן מספר שבועות בשנה. את הכסף המתקבל מדוד הוא הופך לסעודות מפנקות עבור האורחים המגיעים ליום ההילולא של הצדיק.

דוד לא מסתפק בתרומה. אף אחד לא "משנורר" אותו. הוא בא לכאן כי הוא רוצה. הוא מתעקש לשמח את הקהל. מחדיר תחושת אחדות. מפשיר את הקרח בין האורחים המגיעים מכל קצוות העולם. הוא מאמין שלשבת הזאת יש כוח רוחני שעתיד להתפזר לאורך כל השנה.

בחיי, הייתי מעז לשאול אותו. זו לא בושה. הייתי שואל אותו במה הוא מתבונן שגורם לו להתרגש כל-כך. כבר עמדתי לגשת, אלא שתשומת לבי הועתקה. בכניסה למבנה נתקלתי בבחור אחר. לא פחות מיוחד. התפלאתי לראות אותו ללא כיפה. מגולח. לבוש ג'ינס וחולצה משובצת. אופנתית.

"מה אתה עושה כאן," שאלתי.

"גם אני אינני יודע," ספק ענה ספק רטן.

"מה זאת אומרת," התפלאתי. "אף אחד לא מגיע לכאן, להאדיטש, מרחק ארבע שעות מקייב, עיירה אפרורית שלא דרים בה יהודים, ללא סיבה. אם מישהו כבר בא עד לכאן, בימים המיוחדים הללו, זה כנראה בשביל האדמו"ר הזקן."

"תתפלא. אין לי מושג אפילו במי מדובר, ענה. חבר שכנע אותי לטייל איתו, ואיכשהו התגלגלנו. חשבתי שיש כאן מה לעשות. אבל זה לא נראה כך. אתה יודע איך יוצאים מכאן?"

"נמשיך אחר כך," קטעתי את השיחה שהתפתחה. הוא מצדו רצה לדבר. להדגיש עד כמה הוא לא שייך. "מתחילים קבלת שבת. אולי תיתן צ'אנס. עוד כמה שעות. סעודת ליל שבת אמורה להיות מיוחדת."

"יש לי ברירה? רק שכולם נראים כאן כל כך שונים."

"דוסים כאלה," שאלתי.

"דוסים" ענה. "זה מרגיש לי כל-כך זר."

"עזוב. זה רק החיצונית. בפנים כולם מחפשים את אותו הדבר."

הוא עוד הספיק לשאול מה זה הדבר שכולם מחפשים אבל כבר לא יכולתי לענות. הוא גם לא חיכה וחמק לו החוצה.

עליתי באיחור ניכר לסעודת השבת. מאתיים וחמישים איש ישבו סביב שולחנות ערוכים. היין נמזג כמים. הניגונים הרקיעו שחקים. הספקתי לאכול ממש מעט, להשיב את נפשי מהתפילה הארוכה, כשבזווית העין הבחנתי בהתקהלות. קבוצה של עשרים חסידים ממגוון חסידיות, קרלין, ויזניץ' גור וכמובן חב"ד, ישבו סביב השולחן. מעליהם רכנו עוד כעשרים סקרנים. כולם היו לבושי שחורים. חלקם חבושי שטריימלים.

המראה היה מסקרן. בדרך כלל כשיש התאספות שכזו זה אומר שדובר מעניין פצח בדברים.

ויתרתי על הדג. עוד רציתי לשאול את עצמי איך אני עצמי הגעתי לכאן. מה לי ולכל חובשי השטריימל. בהחלטה מודעת העדפתי לדחוק את התהיות ולנצל את הרגע. אחרי מאמץ הצלחתי להשתחל בין החסידים.

תמונה של המבנה המפואר (מאוד) שנבנה לפני כשלוש שנים מעל הציון, באדיבות משפחת רוהר.
תמונה של המבנה המפואר (מאוד) שנבנה לפני כשלוש שנים מעל הציון, באדיבות משפחת רוהר.

המחזה שנגלה לעיני היה מפתיע. הבחור הצעיר ישב שם במרכז. עדיין בלי כיפה. למולו ישב אותו חסיד מיוחד שריתק אותי. הם דיברו ביניהם "והעולם" רכן לשמוע. הצלחתי לתפוס רק מעט מהדברים. הם לא דיברו שם לא על פוליטיקה ולא על יוקר המחייה. הם דיברו על אהבה ושמחה ואחדות והרגש פנימי ודבקות והתרוממות. הם הישירו מבט זה לעיניו של זה, וכאילו אף אחד אחר לא היה קיים.

"מעניין," הפטרתי לבחור שעמד לצדי. "איך זה קרה?"

"לא יודע, אבל כאן זה לא מפתיע. כאן מדברים בשפה של בעל התניא, שפת הלב. זוהי שפה שמסירה מחיצות."

"אבל חשבתי שלבעל התניא קראו הליטאי, ושהוא היה שכלתן."

"אל תטעה. ענה. בעל התניא דיבר לשכל, אבל בשירה. שירה שבקעה מלב חי. כשמתחברים למקצב של השירה הזאת, העולם החיצוני כבר נראה אחרת לגמרי"

אחרי שעה ארוכה הדבוקה התפרקה. דוד המשיך להשקות ולשמח.

בבוקר השבת, לפני התפילה פתחתי את ספר התניא. ניסיתי לקרוא אותו אחרת. לתפוס את מקצב השירה.

***

כאן כתבתי על סמינר פסח שערכנו בהאדיטש לפני כשנתיים.

Print Friendly

תבדקו גם

מה גובר בעולם, הטוב או הרע?

החכם אלראזי: מציאות הרע בעולם מרובה ממציאות הטוב. "וכאשר תשווה את מנוחתו של האדם והנאתו …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *