יום שבת , מרץ 25 2017

עיקרון החירות אצל הרבי מליובאוויטש

גם אתם הפסקתם להתרגש? לא מהפריחה והאביב, לא מהילדים, לא מהישגים אינטלקטואלים, לא משיחה טובה. התפילות הפכו חסרות חיות. מלמול. אדייק. גם אתם לא מתרגשים מדברים שברוח. מבינים שצריך אבל לא מצליחים להתעורר. התובנות השכליות קרות. אבל גם אתם בהחלט כן מתעוררים מדברים המשרתים איזה עניין גשמי, יצר או תאווה. כדי ללמוד כיצד לשחרר את הסתימה המפריעה לנו להתרגש זכינו בליל הסדר.

מזל טוב. חג החירות הוא יום ההולדת של עם ישראל. היציאה לחרות מהשעבוד גילתה בנו משהו חדש. היינו אומה, עם שחי בקרבו של עם אחר. הייתה לנו שפה מיוחדת ותלבושת שונה מזאת של המצרים. הייתה לנו ברית גורל משותפת, במושגי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. היציאה לחרות גילתה לנו את ייעודנו המשותף. הפכנו לעם המגלה את ייחודו הפנימי ותפקידו בעולם.

מזל טוב. היום לפני 113 נולד הרבי מליובאוויטש. הביוגרפיה של הרבי "סודו של הרבי" חוגגת כמעט שנתיים. אם לא הספקתם לקרוא ואתם רוצים להכיר את הרבי ותורתו טוב יותר אתם מוזמנים לנצל את היום ולרכוש את הספר כאן באתר או בחנויות הספרים
מזל טוב. היום לפני 113 נולד הרבי מליובאוויטש. גם הביוגרפיה "סודו של הרבי" חוגגת כמעט שנתיים. אם לא הספקתם לקרוא זו הזדמנות טובה.

מהי אותה חירות בה זכינו ביציאת מצרים? ברור לכל כי אף אחד אינו חוגג בליל הסדר את השחרור מעבדות מצרים רק כאירוע היסטורי. מגוחך לחשוב כך. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." אנחנו שמחים שנפטרנו מעול הלבנים, אבל בליל הסדר אנחנו מציינים פוטנציאל פנימי ועמוק יותר של חירות.

חירות כזכות וחירות קיומית

לעקרון החירות הגדרות ומובנים מגוונים. חלקם, כמו זה של ג'ון סטוארט מיל, מוקדשים ליחס בין חירות הפרט לבין כוח הכפייה החברתי. מיל מפתח את עקרון חירות הפרט ומגביל את התערבות החברה, באמצעות חקיקה, בחיי הפרט.

הזרם הקיומי ביקש לגלות צד נוסף במושג החירות. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וכחודשיים לאחר שחרור פריז, בשנת תש"ד, 1944, כתב ז'אן פול סארטר את המסה – "הרהורים בשאלה היהודית", שפורסמה שנתיים מאוחר יותר כספר.[i] בחיבור, שהוא יותר חשבון נפש מאשר עבודה בעלת יומרה מדעית, הוא עוסק במפגש בין האנטישמי ליהודי. הפרק השלישי במסה דן בתגובות היהודיות לאנטישמיות. השאלה הנדרשת על רקע הדיון היא האם גם ליהודים הניצבים מול האנטישמיות יש את חופש הבחירה, את החירות. התשובה של סארטר מורכבת. ליהודי יש חירות שונה, כזאת שקשורה למידת האותנטיות שלו.

לדידו של סארטר האנטישמי הוא "הזולת" של היהודי. לעומתו ליהודי יש אפשרות להתגלות כאותנטי או כיהודי בלתי אותנטי. היהודי נעדר האותנטיות, על-פי סארטר, מסרב להיות נידון כיהודי ותובע את ההכרה בו רק כבן אדם. הוא נצמד לדגמי מחשבה רציונליסטיים כדי שיכירו בו כאדם, וכאדם בלבד, ויזנחו את אותם היבטים בקיומו ובחייו שהם היבטים יהודיים. אולם אליה וקוץ בה. על-פי סארטר, אם היהודי יבחר לא להיות יהודי, "אם יצהיר כי אין יהודים בעולם, בכוח ובייאוש יכפור בצביונו היהודי – דווקא על-ידי כך ייעשה ליהודי."[ii]

השאלות שהעלה סארטר הן מעניינות לא רק למי שמביט על היהדות מבחוץ. סוגיית החירות מציבה מספר שאלות רלוונטיות הנוגעות לעיקרי האמונה היהודית. איזו בחירה פנימית יש ליהודי ביהדותו? מהי חירותו של היהודי?

החופש להרגיש 

ר' אסי שפיגל העלה סיפור מעניין. ההגדה של הרבי מתחילה בסיפור הבא: פעם אמר לי אדוני אבי מורי ורבי, יוסף יצחק: צריך לחשוב (-במשך הסדר-) להיות "בן אדם" ואז הקדוש ברוך הוא יעזור. במיוחד בעת פתיחת הדלת. אל תבקש גשמיות בקש רוחניות.
ר' אסי שפיגל העלה סיפור מעניין השופך אור על תפיסת החירות של הרבי. ההגדה של הרבי מתחילה בסיפור הבא: פעם אמר לי אדוני אבי מורי ורבי, יוסף יצחק: צריך לחשוב (-במשך הסדר-) להיות "בן אדם" ואז הקדוש ברוך הוא יעזור. במיוחד בעת פתיחת הדלת. אל תבקש גשמיות בקש רוחניות.

אפשר לדון במושג החירות בהגותו של הרבי מכיוונים שונים. בשיחה שנשא בליל חג שני של פסח תשכ"ח, 1968, כשנה לאחר הניצחון הסוחף של מלחמת ששת הימים, בזמן ששרתה תחושה של התעלות ועוצמה בקרב יהודים בארץ ובעולם, שבמקרים רבים תורגמה לתחושת כוחי ועוצם ידי, הרבי בחר להדגיש היבט אחד של אותה חירות.

אם לנסח בצורה כללית את עיקרון החירות שהדגיש הרבי על בסיס תורת האר"י, אזי חירות אמיתית היא החופש של המידות להרגיש את העולה מהתובנות אותן מפיק השכל.

גלות מצרים, על-פי האר"י, היא כשישנו הפסק בין המוח ללב.[iii] השכל אינו אטום, הוא מבין דברים מסוימים. כאלה הקשורים לתכלית הבריאה ולתפקיד האדם בתוכה. אולם האדם אינו מצליח לתרגם את מה שמבין השכל לרגשות אמיתים. מדוע זה קורה? בגלל "ענין התאות בכלל ותאות האכילה ושתיה בפרט".[iv]

בואו נדבר בדוגמאות, המתרחקות מהמקור אך ממחישות במה מדובר. נשיא או רב גדול שנופל בעצת היצר אינו יודע שעשה דברים אסורים? בוודאי שהוא יודע, אלא שהתאווה מפקיעה ממנו את חירותו. את החירות של הרגש להזדהות עם השכל.

החירות האמיתית במובן זה היא לא להיות משועבד לתאוות ויצרים בלתי מוכוונים. להיות מסוגל להשתחרר מהן ולאפשר לשכל להאיר בתוך המציאות. החירות כרוכה בהגברת הצורה על החומר, הרוח על הגשם והנפש על הגוף.

ביציאת מצרים, על-פי הרבי, זה מה שקרה. השכל נמשך בלב, התלבש ברגש, ללא מפסקים ומיצרים. ומאז בכל שנה חוזר הפוטנציאל הזה. ליל הסדר הוא  ערב מיוחד שממנו לומדים כיצד לשחרר חסימות רגשיות. ערב שכל פרט בו נועד לטובת זה הדבר. את ערכם של הפרטים השונים הוא מסביר במאמר ארוך שנועד להדריך כיצד ללמוד להתרגש ולהתחבר מהתובנות העולות בשכל.

אחד האתגרים שלנו בקיום מצוות מצה, שתיית ארבעת הכוסות ודיון בתכני הסדר היא לא רק להבין שהילדים הם חשובים אלא גם להיות מסוגלים לא לנפנף אותם כשאנחנו חוזרים מהעבודה. ללמוד להתרגש גם מהתפילה, משיחת רעים טובה, מלימוד ומהצלחות קטנות. לא רק להכיר בחשיבות כל אלה, אלא גם להרגיש עד כמה הם חשובים.

שכל טבעי ושכל א-לוהי 

כאן מתחייבת הערה לגבי ההשגות השכליות. על-פי התניא לאדם יש שני שכלים. השכל הראשון הוא השכל הטבעי שאינו יכול להיפרד מהאינטרס הגשמי. הוא עוסק בלוגיקה ורציונליות אך מתוך מחשבה אינטרסנטית. עבורו גם השבעת הסקרנות האינטלקטואלית היא אינטרס. הוא עסוק בחכמת העולם והטבע במטרה שאלה ישרתו את האדם. לעומת השכל הטבעי, השכל השני, הא-לוהי, רותם את חכמת הטבע לא לשרות עצמו. השכל הא-לוהי מבטא ביטול עצמי של האדם והתחברות לנשגב ממנו. באמצעות השכל הא-לוהי האדם לא מבקש להגשים את הרצון הפרטי שלו, אלא הוא מזהה רצון נעלה ממנו.

קצת רמזים שמביא הרבי במאמר: שלוש המצות מכוונות לשלושת האבות ולמוחין דאבא - לכוח החכמה. ארבעת כוסות היין, כמו ארבעת האמהות, הן כוח הבינה. בתמונה, ליל הסדר הגדול בעולם בנפאל.
קצת רמזים שמביא הרבי במאמר: שלוש המצות מכוונות לשלושת האבות ולמוחין דאבא – לכוח החכמה. ארבעת כוסות היין, כמו ארבעת האמהות, מכוונות לכוח הבינה. החכמה והבינה אמורות להשפיע על המידות בסופו של דבר על-פי סדר והדרגה
בתמונה, ליל הסדר הגדול בעולם בנפאל.

האדם המשתמש בשכל הא-לוהי מכיר בכוח הבורא בתוך הבריאה. ולא רק בבריאה, אלא גם בו עצמו. הוא מכיר את מקורו הנשגב ומבקש להתחבר אליו. ההשגה של הקיום הא-לוהי שבאדם אמורה לרומם אותו, להחדיר בו שמחה ללא מצרים. תחושת התעלות ואהבה לסביבה. תחושה של חום ואופטימיות. התובנה השכלית חודרת ומתלבשת ברגש. משכך אין מקום לעצבות, דכדוך, חוסר מיקוד, גניבת זמן, היעלבויות מיותרות.

יציאת מצרים בניסוח חופשי היא סוג של פתיחת צנרת. פתיחת "מיצר הגרון" המפריע ללב להתרגש ממה שהמוח מבין.

בפסח לא נידונה השאלה כיצד לההתמודד עם מי שאינו מכיר ביהדותו. אלא כיצד על היהודי המכיר ביהדותו וייחודו להתרגש מכך ולהחדיר התרגשות זאת לתוך חייו.

אם תרצו זוהי גם חירות המביאה לידי התרגשות לא מכוחי ומעוצם ידי שעשה לי את הנס הזה, הנס של הניצחון וההצלחה. אלא התרגשות גם מכך שכוח הבורא מתגלה במציאות.

חג חירות מלא רגשות נשגבים ומשמחים לכולנו.

[i] ז'אן פול סארטר, הרהורים בשאלה היהודית, תרגום ואחרית דבר, מנחם ברינקר, ספריית פועלים, תל אביב, 1978; [ii] ראו אצל זאב לוי, שפינוזה ומושג היהדות: תפיסה וגלגוליה, רעננה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 135; [iii]  על מצר הגרון ראו פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ב. סידור האר"י כוונות סדר פסח; [iv]  ראו הוספות לתורה אור קב, ד ואילך.

Print Friendly

תבדקו גם

שמחה בלתי מותנית

האם ניתן להגיע לשמחה בלתי מותנית ובלתי תלויה במאורעות החיצוניים? מה ניתן ללמוד מהמאפיינים הפסיכולוגיים של מרדכי מזה והמן מזה על העבודה הפנימית שלנו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *