על תשובה, מועד ב’ ופסח שני

מה גורם לאנשים לחזור בתשובה?

מן הסתם לשאלה זו תשובות רבות. חום אנושי, השתייכות לקהילה, התעוררות כוח האמונה, משבר פנימי או חיצוני, גילוי רצון לשימור מורשת אבות וכן הלאה.

יותר מאלה, נדמה לי שהסיבה הנפוצה ביותר היא שהתשובה מגלמת את הצורך בעדכון המערכת הפרשנית למציאות ולחוויות הבסיסיות שאנו חווים במהלך חיינו. לכל אדם יש משקפיים, מסוג מסוים, דרכם הוא מתבונן במציאות. ולא רק מתבונן אלא גם מפרש ומפענח אותה. מרקסיסט רואה את העולם כמאבק מתמיד בין מעמדות. הפמיניסט מאמין, או לרוב מאמינה, שההיסטוריה האנושית היא ההיסטוריה של המאבק בין המינים. הביולוג עשוי לראות בכל דבר חי רצף ייחודי של גנים. המציאות האמיתית שהוא רואה כשהוא מביט בבני אדם היא הגנים שהם נושאים. על-פי אותו ניתוח מציאות הוא מעבד את תפיסתו כלפי החיים. הכימאי, לעומת הביולוג יתפוס את העולם כאסופה של תרכובות מולקולאריות, ועל-פיהן הוא ינתח את מראה עיניו. הפיזיקאי, בשונה מעמיתיו, יתבונן במתרחש סביבו כמאבק מתמיד בין כוחות, וקטורים פיזיקאליים בעלי כיוון.

באמור אינני מתכוון לחלק מהתיאוריות הרווחות לגבי הבניית המציאות, אלא לזווית הראייה של המציאות שבאמצעותה יוצקים תוכן ומשמעות לחיים. המרקסיסט והפמיניסטית, הביולוג, הכימאי והפיזיקאי, כולם שותים קפה בבוקר וקוראים לו קפה ולא רצף של גנים או תרכובת מולקולארית או פרי קולוניאליזם וניצול מעמדי.

המחשבה היהודית, כמערכת של ידע על הבורא והנבראים, משמשת גם היא כמעין משקפיים, דרכם האני, הסובייקט, מתבונן במציאות החיצונית ובזו הפנימית, ומעניק לה פירוש. משקפיים אלה הן כה רחבות, שהן כוללות כל פרט ותג בחייו של המתבונן דרכם.

בדרך כלל הצורך בהחלפת סוג משקפיים עולה כשהעדשות נשרטות או כשמרכיב המשקפיים זיהה בחנות משקף המתאים יותר עבורו. גם במציאות, אנחנו מחליפים את זווית הראייה שלנו, את עולם המושגים באמצעותו אנו מפרשים את העולם ואת מערכת הערכים שלנו בעקבות שבר פנימי, אירוע יוצא דופן, כמו קריסה או צמיחה כלכלית מהירים. לחלופין התבוננות מעמיקה עשויה גם היא לגרום לנו להמיר את המסגרת באמצעותה אנו בוחנים את המציאות. אולי מיותר לציין, שכבד ראייה, כמונו בני האדם, אינו יכול לשרוד ולו לרגע אחד ללא משקפיים. על מנת להבין את עצמנו ואת חיינו, אנו זקוקים תמיד לעולם מושגים ומערכת פרשנית מוסכמת שתעזור לנו בכך. כלומר אין ואקום בהתבוננות שלנו על המציאות. גם אם אנו לא בוחרים במודע כיצד לפרש את האירועים השונים, מבלי שנשים לב מייד תתאקלם תפיסה חלופית. במילים אחרות, אם אינך בוחר במשקפיים היהודיות לבחינת מסלול החיים, את או אתה ודאי בוחרים, במודע או שלא, במשקפיים אחרות.

בעל התשובה מחליט, ואין זה משנה בעקבות מה, להרכיב משקפיים חדשות. דרכם הוא מעבד את חוויותיו האישיות והקולקטיביות ומעניק להן משמעות. אולם תהליך התשובה, המביע במהותו רצון בסיסי להתקרב ולבורא ולגלותו, זקוק לטיפול ועדכון מתמיד של עדשות המשקפיים. לאחר השינוי הראשון, החוויה הבסיסית המגלה שאפשר להסתכל על המציאות אחרת ולזהות בה פעימות אלוקיות, בעל התשובה נזקק ליגיעה כמעט אינסופית, שבמהלכה הוא מעבד נתונים חדשים, אירועים נוספים, ובודקם כל פעם מחדש ביחס למסגרת הפרשנית למציאות שאימץ לעצמו.

פסח שני: הזדמנות שנייה

ההקדמה הארוכה הזאת היא במידה מסוימת הקבלה לאופן שבו ניתן לפרש את פסח שני. שכן אם פסח מסמן בהיסטוריה של העם היהודי מעבר אישי וכללי מטומאה, שבר, קושי, עבדות, לעבר זיהוי מציאות חדשה, חירות פנימית והתרוממות, אזי אפשר ללמוד על שלבים מתקדמים מהתהליך הזה מעצם קיומו של פסח שני.

פסח שני הוא בפשטות הזדמנות נוספת שניתנה למי שלא הקריבו את קורבן הפסח בפסח הראשון, בין אם באשמתם ובין שלא באשמתם, להקריב אותו בפסח השני[1]. המועד שנקבע כאפשרות להקרבת פסח שני הוא חודש לאחר הפסח הראשון, ביום י”ד באייר, והפעם, מותר למקריבי הקורבן לאכול את קורבן הפסח יחד עם חמץ[2]. בימינו לא נוהגים להקריב את פסח שני (וגם לא את הראשון), אבל נוהגים לאכול מצות ביום הזה.

אז מה הקשר בין פסח שני לתהליך התשובה?[3]

בהיבט אחד נהוג לראות בפסח שני כהזדמנות שניה. סוג של סימן שאין להתייאש, ואין לחשוב שהמצב אבוד, מאחר ותמיד תהיה הזדמנות נוספת. אין זה משנה עד כמה עמוק הבור בו האדם נמצא, עד כמה הוא טימא את עצמו וחי חיים של ייאוש ודיכאון, ולא משנה עד כמה הוא רחוק בדרכו, יש לו אפשרות להתרומם לדרגה גבוהה יותר של התקרבות לבורא. כך מי שלא הצליח לחוות את חווית הקורבן, יש לו הזדמנות נוספת להודות לבורא ולהתקרב אליו על ידי הקרבה מעצמו, הקרבה של הבהמה שבו. יציאת מצרים היא הארוע, השבר במציאות, הקושי, שהביא למפגש אמיתי עם הקב”ה, וממנו לשינוי בזווית הראיה דרכה מפרשים את המציאות.

מסופר על ר’ ישראל מסלנט, מראשי תנועת המוסר, שפעם אחת צעד בשעת לילה מאוחרת מביתו לעבר בית המדרש. בדרך הבחין באור נר מהבהב מחלון חדרו של הסנדלר המקומי. בסקרנות רבה התקרב ר’ ישראל לעבר הדלת ומצאה פתוחה. משכך, החליט להיכנס ולבדוק מדוע האור דולק בשעה כה מאוחרת. לתדהמתו מצא את הסנדלר יושב ומתקן נעליים לאור הנר. ברכו ר’ ישראל לשלום ושאלו מדוע הוא עובד בקדחתנות שכזו בשעה כה מאוחרת. הסנדלר השיב לו את המשפט המפורסם, ‘כי כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן’.

תהליך

אולם ישנה גם השקפה נוספת. השקפה לפיה פסח שני הוא לא רק הזדמנות שנייה למי שלא הספיק אלא חלק מתהליך יציאת מצרים, ומבטא גם את עניינו של חודש אייר. פסח שני מלמד על עלייה מהדרגה הראשונה והנחותה ביותר של יציאת מצרים. מדרגה שבה האדם פושט ידיו ומבקש עזרה, לתחילת עבודה בכוחות עצמו.

יציאת מצרים הייתה בדרך של בריחה למרות שפרעה, מכופף מעשרת המכות, היה נכנע לכל בקשה של משה. בני ישראל ברחו לא מפני שחששו מהמצרים. חששם היה מהמשיכה הפנימית לרע, לשבי הארצי, שנותר בהם בתוקפו.

ביציאה ממצרים האדם אינו עובר הכנה פנימית. הוא זוכה לעזרה חיצונית מהעליונים ללא קשר לעבודתו העצמית. זאת למרות שבנפשו הוא חפץ להיגאל, להשתחרר מהלחצים המופעלים עליו, מהמחויבויות דלות הטעם ומגבילות החרות.

השלב הבא לאחר יציאת מצרים, לאחר שסר מהרע, היא שהאדם נדרש לעשות טוב.

בעבודה הפנימית פסח ראשון הוא כמו אתכפייא. תהליך ההתגברות, ההכנעה[4], הוא תהליך של כפיית האני, שהוא מעצם מהותו מרוחק והופכי לקדושה. לכן מכונה ה’אני’ בשפת הקבלה סטרא אחרא – הצד האחר לקדושה[5]. אתכפיא לסטרא אחרא, כפיית הצדדים הגשמיים אינה מספיקה כאן בעולם הגשמי, אלא יש גם לרותמן ולהפכן לטוב, היינו אתהפכא חשוכא לנהורא, להפוך את החושך לאור.

מהסיבה שהפסח הראשון הוא הכפייה העצמית והפסח השני הוא הפיכת הרע לטוב בפסח הראשון חמץ אסור בבל יראה ובל ימצא, ואילו בפסח שני החמץ והמצה נאכלים יחד[6]. בפסח הראשון חייבים להשתמש באמצעים קיצוניים, של ביעור החמץ, הרומז על הרע שבי, השאור שבעיסה, הגאווה ותחושת הישות. ואילו בפסח שני הופכים את החמץ לקדושה[7].

על פי ביאור זה, פסח שני הוא הזדמנות ודרישה מזה המרכיב משקפיים יהודיות לנקות את הזגוגיות. לאחר יציאת מצרים, שהיא בבסיסה עזרה של האלוקי, האדם נדרש לעבודה בכוחות עצמו. הוא נדרש לרענן, לעדכן, לשפר ולהרחיב את עולם המושגים באמצעותו הוא מברר את המציאות. הוא נדרש להיות במגמה מתמדת של התקדמות ועבודה עצמית, שאחרת הוא יתגלגל חזרה למקום בו היה מצוי לפני יציאת מצרים.

[1] במדבר פרק ט פסוקים ו-ז
[2] הרמב”ם הלכות קרבן פסח י, טו
[3] על התשובה, פסח שני ופרשת קדושים ראו למשל: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ל, חלק שני, ש”פ אחרי קדושים י”ג אייר ה’תשכ”א, עמ’ 296.
[4] לגבי הדגשת הרעיון ש’אין אבוד’, ראו ב’יום יום’ לפסח שני, מדברי הרבי הריי”צ. הבעש”ט מלמד על שלושת שלבי העבודה העצמית, ובהם הכנעה, הבדלה והמתקה או חש מל מל. ראו: כתר שם טוב, פרק כח.
[5] ‘היא הסטרא אחרא שהיא היא האדם עצמו’, תניא, ליקוטי אמרים, פרק לו.
[6] פסחים צה, רע”א (במשנה). רש”י פרשתנו ט, י.
[7] בחג השבועות, שתי הלחם, הקורבן הופך לגמרי לקדושה והוא נהפך קורבן לבורא. אמור כג, יז.
18) ראה לקו”ש חל”ב ע’ 136.
Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

תגובה אחת

  1. יפה מאוד התיאור של היהדות כמשקפיים למציאות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software