סטיב קר או לברון ג'יימס. משחק או מלחמה – המא'צ-אפ האמיתי של שתי גישות פסיכולוגיות בגמר ה-NBA

גמר ה-NBA. סדרה בת שבעה משחקים. סטיב קר מאמן גולדן סטייט מבקש להפחית עומס. לנטרל לחצים מיותרים. זה משחק. הדרך לנצח במשחק היא פשוט ליהנות, הוא אומר לחניכיו. להשתחרר. זכינו במסע הזה. ולכן כל רגע צריך להיות מהנה.

Let it fly…Have fun

נכתב על הלוח. זה המסר העיקרי העובר לשחקנים.

רגע לפני פתיחת המשחק הראשון לברון ג'ימס אוסף את חברי הקבוצה שלו. האווירה אחרת. אפילו המוזיקה בסרטונים של קליבלנד דרמטיים. אנחנו במלחמה. אי אפשר שלא לחשוב על אימגי'ם מהסרט 300. היינו אנדרדוג עד כה וצלחנו יחד את כל המהמורות אומר המנהיג. עובדה שהגענו לגמר. אל תסמכו על אף אחד. תתנו את כל מה שיש לכם. הוא תובע. אבל תדעו שיש לכם גב.

ג'ימס רוצה את המסירות, ההקרבה, את אימוץ החושים, את ההתעלות. אל תאבדו רגע של מודעות, מדגיש בלאט, המאמן, ברוח לברון, לשחקנים בפסק הזמן. אם תאבדו לרגע שליטה, תשומת לב, תענשו במקום.

סטיב קר מאמין בדרך אחרת להצלחה. הלחץ מעורר כוחות רדומים אך גם מנטרל איכויות. זווית הראייה משתבשת. אווירת המלחמה יכולה לפעול כבומרנג.

כמה דקות לאחר פתיחת משחק חלשה הוא ממשיך באותה מגמה ומרגיע. ציפיתי שכך יהיה. כך זה בדרך כלל. מתרגשים מעט. לא קרה כלום. תשחקו את המשחק שלכם ויהיה בסדר. (לינק לסרטון קצר של המשחק הראשון והציטוטים המוזכרים)

מי תנצח?  

כולם נגדנו ואנחנו חייבים לנצח, או קחו את המשחק בפרופורציה, תהנו, הלחץ לא יוסיף לאיכויות הכדורסל שלכם. שתי גישות פסיכולוגיות מנוגדות עולות על מגרש הכדורסל בימים אלה. איזו גישה יפה יותר לצפייה? קבוצה משוחררת או קבוצה נלחמת כחיה פצועה? כנראה זה עניין של טעם הנקבע כתוצאה מהמקום בו נמצא הצופה.

איזו גישה תעבוד בגמר? נחכה ונראה.

השאלה החשובה יותר היא איזו גישה עובדת בחיים?

מובן שהספורט הוא רק ביטוי בהיר, ואפילו לא בהכרח מוקצן, של שתי הגישות הרווחות. בבואה של לברון ג'יימס נמצאת בתוכנו. קדימה. הכל וכולם נגדנו. חייבים לנצח. להתעלות. החיים הם מאבק. אנחנו שורדים כנגד הסיכויים, אך זו הדרך היחידה שלנו לשרוד ולהתקדם. אל תאמינו לאף אחד. אל תסמכו על אף אחד. החיים הם זירת קרב.

הגישה הזו יכולה לעבוד, אך היא גם יכולה לרוקן אותנו מאנרגיות. לגרום לנו להגיע להארכה ללא כוחות.

ואולי אפשר לראות את החיים בדרך אחרת. יש קרב בחיים. אבל הקרב הוא אמיתי ולא אמיתי בו זמנית. המאבקים המתנהלים בתוכנו הם משחק. הדרך לנצח את הטרדות, את הקשיים, את הפחדים והחששות היא על-ידי חיוך, הנאה. השמחה מגרשת את הפחד וממילא תניב תוצאות מיידיות.

רוצים ניבוי איזו גישה עדיפה (גם כשהכוכבים שלך לא פצועים)? החסידות הולכת עם סטיב קר.

כך קובע אדמו"ר הזקן:

ברם כגון דא צריך לאודעי (כגון זה צריך להודיע) כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בניצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. (תניא, לקוטי אמרים, פרק כו)

כשהאדם שמח הוא דוחה מעליו טרדות העשויות להסיח את דעתו. הוא ממוקד באתגר שלפניו. השמחה מגלה בו איכויות נסתרות ומונעת ממנו מללקות באובדן אנרגיה. כך הוא גם נמנע מלחיות על-פי דעתם של אחרים. הוא לא צריך לרצות את הסביבה או להיאבק כנגדה.

את העיקרון הזה מבין מאמן גולדן סטייט. תשחקו שמחים הוא דורש. גם אם אתם קצת לחוצים, זה טבעי.

בספר התניא בעל התניא מודע לכך שהחיים מלאי קשיים. המאבקים אינם קלים. רגעים רבים בחיים מאתגרים לפחות כמו גמר ה-NBA , רק שהם חסרי תהילה וקהל. המאבקים הם פנימיים.

בעל התניא אכן תובע מאיתנו את המודעות למאבק. אולם למרות מודעות זאת הוא לא מפתח אמפטיה לקושי. הוא לא רוצה שנתמכר לגישה קפוצה. רק פעם אחת בכל התניא הוא מודה "באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה…", אבל אין רע בלהיות לוחם. החיים הם מלחמה, משחק אחד גדול ולכן:

"ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא."

אל תפחדו מהקרבות. הם קשים ומתישים, אבל הדרך לנצח בהם היא על ידי ניגון שמחה והתעלות.

זה גם המסר ללברון ג'ימס. אל תעלה למשחק עם פרצוף דרמטי וקודר. צבאות אמיתיים עולים לקרב עם מארש ניצחון. אתה רוצה לנצח? תחייך. תנגן ניגון שמח. תסחוב את חבריך למאבק מתוך רוממות ולא מתוך אווירת מצוקה. לכידות של שמחה חזקה יותר מלכידות של אנדרדוג.