תניא וקבלה

הקבלה, עד כמה שאפשר לנסחה במשפטים ספורים, היא אסופה של כתבים רבים, העוסקים ברבדים העמוקים והנסתרים של האדם והבריאה על-פי היהדות. מטרת כתבי הקבלה היא להביא להכרת הנוכחות האלוקית במסגרת הקיום האנושי, ובניסוח אחר להקביל בין הסופי והמוכר לאינסופי והנשגב, בין העולם התחתון והגלוי לעולמות העליונים, המכוסים ונסתרים. כתבי הקבלה קשורים קשר הדוק לכל מרחבי התורה, ובכלל כך התורה שבכתב, התורה שבעל-פה, מדרשים ואגדות.

במידה רבה ניתן לומר כי החסידות מהווה התפתחות והתקדמות של הביאור הקבלי והפיכתו כלי שימושי בחיי היום-יום של האדם. בעוד הקבלה מכונה 'רזין דאורייתא', כלומר סודות התורה, ספר התניא, שנכתב לפני כמאתיים שנה על-ידי רבי שניאור זלמן מלאדי, חושף את 'רזין דרזין דאורייתא', סודי הסודות של התורה, ומשכלל את שיטת ההתבוננות והגברת המודעות לנוכחות האלוקית בעולם.

להחדיר חיות ביומיום

אדם הלומד קבלה רוכש בקיאות במגוון מושגים, ובהם עולמות, ספירות, עיגולים, קוים וכן הלאה.

לעומתו, המעמיק בספר התניא ובפירושיו לומד כיצד לעשות שימוש במושגים השונים במסלול חייו.

התניא מספק ליחיד בחברה המודרנית ארגז כלים משוכלל להתמודדות עם מצבים שונים. בין אם המדובר ברגעים של קושי ומשבר ובין אם המדובר בזמנים של התרוממות רוח, ספר התניא מאפשר לכל אדם לא רק להשיג איזון נפשי וצמיחה רוחנית, אלא גם ובעיקר להחדיר חיות ותחושת תענוג בחיי היומיום. הכרת התענוג בחיים נובעת מהמשכת האינסופי לתוך הסופי, הנצחי לתוך המוגבל והזמני. על-ידי הלימוד האדם בורא משמעות לחייו ומחדירו בכל רגע חולף. בתהליך הענקת תוכן לצורה, הוא הופך שותף למעשה הבריאה, המתרחש כל העת.

ספר התניא חושף את הנקודה הרוחנית העצמית הגבוהה שבכל אדם, ומפנה דרך עבור גילוי הארת אותה נקודה עצמית. לשון אחר, פנימיות התורה מסייעת לאדם להתחבר לעצמיותו, להתגבר על הנורמות השליטות, דעת הקהל, הלחצים החברתיים, ולממש את דרכו הייחודית.

הרבי מליובאוויטש מסביר, בניסוחו את עניינה של תורת החסידות, כי העצמיות חורגת מגדרי זמן ומקום. היא אינה מוגבלת במושגי ההכרה השכלית או הרגשות האנושיים. היא נקודה גבוהה יותר מהכלים המוגדרים שהאדם מכיר, אך אם האדם מאזין לה או מתיר לה לבקוע מתוכו, הוא מתחיל לחיות את חיי החיים. חיים שבהם העצמיות חודרת לכל האברים ומעניקה להם כוח.

עוצמת השכל בתהליך הצמיחה

התניא מפשט את תורת הסוד כמו גם את פשט התורה, בסדרה של כלים, ובהם אמצעים שכליים, משלים ודימויים, כך שכל אדם יוכל להכיר כיצד האמור בתורה נוגע לחייו ולסביבתו הקרובה. העיון השכלי הוא מהכלים החשובים הנתונים בידי האדם, באמצעותם הוא מסוגל לפלס לו דרך לעבר עולם רוחני. מסיבה זו, חלק מהעוסקים בגילויי התניא מכונים כשייכים ל"חב"ד", ראשי תיבות חכמה, בינה ודעת, שהם שלושת הכוחות המרכיבים יחדיו את השכל.

המעשה הוא העיקר

ככל שהלימוד נוגע בדברים הפשוטים יותר שבחיי היומיום כך מעלתו של אותו לימוד גבוהה יותר. חכמים מסבירים כי יתרונותיו של הלימוד נעוצים גם בזכות יכולתו להביא לידי מעשה גדול. המקום בו לימוד פנימיות התורה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר הוא במסגרת הזוגית, ביחס האדם אל הסביבה, ביכולת להיות ממוקד ולהסיח את הדעת ממחשבות טורדניות. מעלת הגדולות ניכרת ביותר בקטנות. דווקא על ידי עבודה עצמית בפועל קולטים גם את הרעיונות בצורה הטובה ביותר.

על כך אמרו חכמים כי 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין'. ייחוד לימוד תורת הקבלה והחסידות הוא ביכולת לתבל את היצר. להפוך את המר למתוק, את החושך לאור, את העצבות הטבעית לשמחה הפורצת מתוך יגיעה.

המימוש של פנימיות התורה מביא לידי הפצת המעיינות מחוץ לאדם. אדם שלומד ולימודו אינו ניכר בו, מעיד שהנלמד אינו תורת חיים, כי אם חומר אינפורמטיבי סתמי. כל זמן שהאדם לומד ושומר את לימודו בתוכו מבלי להפיצו, להעביר את מה שלמד לאחרים, הוא כעץ שאינו מניב פרי. גם מי שחייו קשים ורבים בהם המהמורות והנפילות, הלימוד מוביל אותו לכיוונים חיוביים. זהו, בלשון החסידות, יתרון האור הבא מהחושך.