יום שבת , אוגוסט 19 2017

האם בעל התניא השפיע על פרויד בעיצוב הגותו?

כמעט בכל רשימה שתרכיבו, זיגמונד פרויד (1856-1939) יתפוס מקום של כבוד כאחד המשפיעים החשובים על ההגות המערבית במאה העשרים. מגמתו, להעתיק את תורת הנפש לתחום המדעי ורוחב היריעה של עבודתו, מציבים אותו במרכז של כמעט כל דיון בתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה במאה האחרונה. גם מבקריו הקשים ביותר של פרויד אינם מתכחשים לתרומתו.

הבעל שם טוב מציע זמן רב לפני פרויד ריפוי בדיבור. ריפוי על ידי שיח. אלא שישנו הבדל גדול על-פי פרופ' פדיה. "פרויד מציע את הקשב לדיבור של החולה... ואילו המרפא היהודי מציע שדווקא הרופא הוא שידבר אל החולה". מזווית אחרת, המרפא אמור לשנות את זווית הראייה של המטופל ובוודאי לא לחזק בקרבו ראייה מעוותת של הארועים.
הבעל שם טוב מציע זמן רב לפני פרויד ריפוי בדיבור. ריפוי על ידי שיח. אלא שישנו הבדל גדול על-פי פרופ’ פדיה. “פרויד מציע את הקשב לדיבור של החולה… ואילו המרפא היהודי מציע שדווקא הרופא הוא שידבר אל החולה”. מזווית אחרת, המרפא אמור לשנות את זווית הראייה של המטופל ובוודאי לא לחזק בקרבו ראייה מעוותת של הארועים.

אחת הטענות המעניינות בספרה החדש והמרתק של פרופ’ חביבה פדיה, “קבלה ופסיכואנליזה”, היא שפרויד הושפע באופן עמוק ומהותי, אם כי לא בהכרח בצורה מודעת, מתורת הנפש של בעל התניא.

פרופ’ פדיה, חוקרת בינתחומית מוערכת, אבל גם סופרת, משוררת ומנהיגה רוחנית רבת השפעה, אינה בודקת את זיקותיו והשפעותיו של פרויד אך ורק לפי האזכורים בהם הוא משתמש. המתודולוגיה שלה רחבה יותר.  לטעמה יש לבחון גם השפעות “מודחקות” על פרויד. אותן השפעות מודחקות הן חלק מהמטען היהודי-חסידי “שריחף באוויר ובאטמוספרה של הסבים של פרויד, והיה נגיש וזמין לו – גם אם באופן לא מודע – בהמשגותיו הראשונות”.[1]

על-פי פרופ’ פדיה, המבנים התיאורטיים שמעלה פרויד ותפיסת הדואליזם, או “אוריינטציית החיצוי” המונחת ביסוד משנתו, תואמים להפליא תפיסות יסוד שמציע רבי שניאור-זלמן בספרו.

עם כל הפערים המתבקשים בין תמונת עולם דתית למחולנת – ישנו ללא ספק דמיון עקרוני בין סכמה טופוגרפית זו שמציע פרויד בשלבים המוקדמים יחסית של הגותו, לבין תורת הנפש של רבי שניאור זלמן כפי שניסח אותה בראשית המאה התשע-עשרה. (עמ’ 103)

בהכללה רחבה התפיסה הבסיסית של רבי שניאור-זלמן המוצגת בספר התניא היא של מאבק נפשי, דואליזם קוטבי בין שתי נפשות הנאבקות ביניהן כל העת. הסגולה לבריאות נפשית, המצב הנפשי הרצוי, הוא ניצחון של נפש אחת על אחרת. הנפש האלוקית, הכמהה ליוצרה, צריכה לגבור על הנפש האגוצנטרית המונעת ממניעים אינטרסנטיים. שם, בניצחון הזמני הזמני הזה של נפש אחת על רעותה מקופל האושר האמיתי והגשמת תכלית האדם. את הניצחון הזה אפשר להשיג בעיקר על ידי התבוננות ודחיקת המחשבות הזרות. פרופ’ פדיה מקבילה בין שני המושגים הללו, התבוננות ומחשבות זרות, למושג הרפלקסיה ול”אבחון האסוציאציות החופשיות” אצל פרויד.

אם נרחיב את המשתמע מטיעונה של פרופ’ פדיה, אזי אפשר לומר כי אם נחפש נוכל למצוא עקבות של השפעת תפיסת תורת הנפש הייחודית של בעל התניא על אופני הטיפול וההבנה של הנפש בעולם המערבי. השפעות נוספות של בעל התניא עליהן הייתי מצביע הן למשל ניסוחו של מרטין בובר באמצעות תורת הנפשות את היחסים הבין-אישיים, ואת הגותו של פרופ’ שלמה גיורא שוהם, זוכה פרס ישראל, שהוסיף לאותם יחסים קומה שלמה וניתח באמצעות תיאוריית הדואליזם מאפייני חברות ותרבויות שונות.

מחקר משתתף

ספרה החדש של פדיה הוא ספר מרתק ומעורר מחשבה. זהו אינו ספר מחקרי קלאסי. ב”קבלה ופסיכואנליזה” היא מצליחה להפיק תובנות משמעותיות, ובמקרים רבים פרקטיות, הקשורות לתורת הנפש, מהגותם של גדולי הקבלה והחסידות, ובהם האר”י, הבעל-שם-טוב, בעל התניא ורבי נחמן.

לצד האמור עד כה חשוב לציין כי התרומה שלה להבנת הגותו של בעל התניא רחבה בהרבה מהאמירה המעניינת לגבי מידת השפעתו על כתיבתו של פרויד וממילא על המחשבה המערבית. היא עושה משהו שלא נתקלתי בו מחוץ לעולם החסידות. פרופ’ פדיה מציעה סדרה של שמונה “אימוני התבוננות” מעשיים, “פרקטיקות תודעתיות”, שנועדו לעזור לאדם לנצח מצוקות נפשיות ולרומם אותו לחיים בעלי משמעות.

את אותן התבוננויות היא לא מנתחת רק כמהלכים רציונליים, שאמורים על-ידי תהליכים שכליים והסקות לוגיות להכווין את הרגשות, כפי שמקובל בחסידות, אלא כסוג של אוטוסוגסטיה. אימון עצמי שנועד להביא לנקודת מפנה ביחס של האדם אל עצמו ואל סביבתו. לרוב ההתבוננויות היא מוסיפה טקסטים מעובדים שהופכים להיות שיח עצמי מכוון.

פרופ' פדיה עושה כל-כך הרבה דברים מעניינים, אבל לא פחות חשוב בעיני הוא בחירתה לגור בבאר שבע
פרופ’ פדיה עושה כל-כך הרבה דברים מעניינים, אבל לא פחות חשוב בעיני הוא בחירתה לגור בבאר שבע

נוית בראל עורכת הספר ורועי הורן העורך המלווה עשו עבודה נהדרת בלהפוך את הטקסט לקריא וזורם. אני אמנם משוחד, אך אם אני הייתי העורך, הייתי מתעקש להרחיב את שמונת ההתבוננויות הללו, המכונסים סך הכל בעשרים עמודים, לכדי ספר שלם. שכן כל אחת מההתבוננויות הללו, הנבנות קומה על קומה, עשויות להוות בשורה אמיתית בנוגע למסד הטיפולי של בעל התניא, שרק בחלקו ובצורה עקיפה הגיע לעולם המחשבה המערבי.

אחד ממרכיבי ההצלחה של פרופ’ פדיה הוא יכולתה להלך בין העולמות מבלי להתנגש עם אף אחד מהם. היא בוודאי איננה חוקרת ביקורתית הנאבקת עם מושאי מחקרה במטרה להפיק רווחים פוליטיים מיידיים. מאידך, היא גם נזהרת, בלשונו של פרופ’ יורם בילו, מהממליצים על הספר, מ”ליפול בפחים היקושים של פסיכולוגיזציה חד ממדית מזה והאדרה גורפת של החוויה המיסטית מזה.” יתרה מכך, נדמה לי שהיא עצמה לא קוראת את הכתבים הקבליים-חסידיים רק כחוקרת או כמנהיגה רוחנית. היא קודם כל קוראת את כתבי הקבלה והחסידות כאמצעי לריפוי עצמי. ניכר שהיא עברה או עוברת תהליכים עם הטקסט. ומתוך הקריאה הזאת עולים גם ההישגים המעשיים. כך בלשונה, בהקדמה לספרה:

מה שקלטתי מסבי, שאול פתיה, שהיה מכונה “חכם” בקרב בני עדתו – קלטתי בעיקר מהתנהגותו, וכן מתוך שיעורי קבלה או שיחות על קבלה ששמעתי מפיו ומהפעמים שהייתי עדה לפרוש החלום שנתן… אולם אחר כך עברו כל היסודות הפנימיים המסורתיים שקיבלתי מסע ארוך; הם נמסרו לי בצמצום שאכילם כיכולת ילדה, נתרעשו בתהליך של שבירה אחרי שפגשו במערכות הידע האקדמי, אחר כך החלו לשאוף לתיקון: שבתי וצרפתי את הדרך בזיקה למערכות הכתובות הרחבות של הקבלה והחסידות, ובחרתי בחלק מיסודות אלה מחדש מתוך ניסיוני, מלימודי ומתהליך התפתחותי והכרתי במהלך הוראה, מריפוי עצמי ומייעוץ לאחרים..

***

אני מקווה שהרשימה הקצרה הזאת עוררה בכם עניין. שכן לשמחתי פרופ’ פדיה הסכימה לבוא ולדבר על השיטה הטיפולית של בעל התניא, על-פי זווית ראותה, בערב ההשקה לספרי החדש – לנצח כל רגע מחדש, אודות בעל התניא ושיטתו. הספר ממש יצא מבית הדפוס השבוע ויהיה בחנויות החל מסוף השבוע הבא.

כאן ניתן עדיין להרשם לערבי ההשקה, שיתקיימו בבנייני האומה. הכניסה אינה כרוכה בתשלום, אך יש לשריין מקום, ואלה אוזלים במהרה.

להתראות!!

ערב השקה הררי

[1]  קבלה ופסיכואנליזה, יהלומי הדעת המתנוצצים בכתר המחשבה, עמ’ 102

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

קול דודי דופק – ההזדמנות שעדיין קיימת

זמן קצר אחרי נאומו המפורסם של הרב סולובייצ'יק "קול דודי דופק", הרבי מליובאוויטש נשא שיחה שבה הוא מדגיש את ההזדמנות שעדיין לא הוחמצה וקיימת גם כיום

תגובה אחת

  1. בס”ד

    שלום לד”ר הררי

    ראשית ישר כח על הבלוג המעניין והאיכותי שלך.

    קטונתי בלעסוק במושכלות כאלו כמו של פרופ’ פדיה אבל בנוגע למה שאתה כותב כאן ששיטת בעל התניא היא להתגבר כל רגע מחדש על הנפש הבהמית שבזה טמון האושר האמיתי. האם אינך חושב שחיים כאלה בצורה של התמודדויות ומאבקים אינם יוצרים חיכוך המעייף את הנפש ? הרי כשאתה עסוק כל הזמן במלחמה אתה מתעייף. החשש שמא הנפש הבהמית תגבר בצורה כל שהיא על זאת האלוקית,אם במעשה או במחשבה קיים כל הזמן. החשש הזה מוליד באיזשהו מקום גם מתח. ולא רק מתח אלא מעין חוסר אמון של האדם בעצמו שכן מועד הוא לחטוא כל רגע.כי אפילו בעניין העלאת המידות אין אדמוה”ז סומך על הבינוני אלא אף מכנה את העוסק בזה שוטה. מה שמצטייר בסופו של דבר הוא הבינוני שלא חי במרחב אלוקי מוחלט אלא בעולם רחוק ממנו המעורב בכחות חיוביים ושליליים.אני דווקא הייתי מוצא את האושר בדמותו של התם מסיפור “החכם והתם” של רבי נחמן שהגם שנכשל או לא מצליח בעבודתו הגשמית (וגם הרוחנית,ואת זה השאיר רבי נחמן לקורא שיבין מדעתו) הוא תמיד שמח ומאושר עם כל מה שמתרחש לטוב ולמוטב. כי בערך המוחלט אין לאדם שום בחירה אמיתית כידוע. הייתי אף מפליג למחוזות רדיקליים יותר כדוגמת איז’ביצא ור’ צדוק הכהן ומגלה שאף מי ששוכן בחלל השמאלי של הלב לא זר לאלוקות כלל, וד”ל. ודווקא בתודעה זו של אקזיסטנציאליות לכאורה בנאלית, אני מזהה שהיא מיסטית לגמרי.ומכאן הפתח לאושר אמיתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software