ספירת העומר והספירות

בימי ספירת העומר יוצא לי להיתקל ביחס אמביוולנטי כלפי העניין. יש הרואים במצווה של ספירת הימים מעשה מגוחך למדי. מה בדיוק הערך של לציין ימים, יום אחר יום, ועוד ליחס לכך חשיבות רבה כל כך. מנגד, נתקלתי באחרים המקפידים במצווה באופן מהודר בהרבה מרוב המצוות אחרות. הם אפילו מגיעים לתפילות ערבית בימי העומר, באופן חריג לשאר ימות השנה, במיוחד בשביל הספירה. גם נדמה שנפוץ הערבוב בין ‘ספירת העומר’ כמצווה לספור את הימים ממוצאי היום הראשון של פסח ועד לחג מתן תורה, לבין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, ולכן מתו במגפה (ויש דעה שלפחות חלקם מצאו את מותם בקרבות נגד הרומאים).

ייתכן שמבחינה טכנית המצווה קלה לביצוע ומחייבת בעיקר סוג של אחריות יומיומית ולכן מעוררת תגובות קוטביות כל כך. לספירת העומר כמה רובדי משמעות וטעמים פנימיים, שננסה להזכיר בתמצית, תוך התעכבות על אחד הטעמים המגלה קשר הדוק בין הספירה לבין עשרת הספירות, אותם כוחות המיוחסים לבורא.

ציפייה

טעם אחד לספירת העומר הוא הפגנת ציפייה. כשמחכים למשהו חשוב סופרים את הימים עד שיגיע. הספירה מבטאת מידה של השתוקקות למאורע המרגש של קבלת התורה.

יוקר הזמן

טעם שני לספירה הוא הדגשת חשיבות הזמן. הזמן ביהדות הוא דבר חי. הספירה שלו היא חלק מהתחייבות להפניית תשומת לב לכל רגע ורגע. הספירה היא כעין הכרזה אקזיסטנציאליסטית שהרגע הנוכחי הוא יחיד ומיוחד במינו, ולא יחזור עוד, משום שכל רגע נברא מחדש, ולכן צריך לייקר רגע זה על ידי הדגשתו. זהו מהלך של זיכרון המפתח מודעות כלפי המוגבלות האנושית, הניכרת יותר מכל בקצבת החיים המוגבלת שיש לכל אדם. יום שחלף מבלי שמוצה עד תום הוא יום שלא יחזור עוד. בפרשנות אחת, על אברהם נאמר שהוא ‘זקן בא בימים’, משום שיכל להצביע על כל יום מחייו ולומר מה עשה בו וכיצד החדיר בו תוכן ומשמעות.

עבודת מאסף

שלישית, ספירת העומר מזכירה שהיציאה ממיצר לצמיחה היא תהליך מתמיד שבו בכל יום ובכל רגע משיגים הישג נוסף. הקרבות כנגד הצד הבהמי באדם לעולם אינם יכולים להיות מוכרעים בנוק אאוט. הם דורשים עבודת מאסף וגיבוש הלקחים שהפקנו והניסיון שצברנו. לכן הספירה היא של ימים שעברו ולא של הימים שנותרו. כל יום שעבר מצטרף ליום שלפניו ויחד הם מהווים מגדל של עוצמה לקראת ההתמודדויות ביום הבא.

זיכוך עצמי

הטעם הרביעי הוא הרלוונטי ביותר לעניין הספירות. התקופה בין יציאת מצרים לחג השבועות מוקדשת לזיכוך עצמי, שיפור האישיות ועבודה על המידות, כחלק מתהליך ההכנה לקראת המעמד הגדול. האדם נדרש בכל יום לעבד ולהתעמק בהיבט אחר של מידותיו ורק אז הוא מוכן לזמן מתן תורה.

כאן אנחנו מגיעים להיבט של הספירות. ישנם פירושים רבים לשם ספירות, אולם בהכללה אפשר לומר כי הספירות הם כמו אברי גופו של הקב”ה, שבאמצעות הלימוד אודותם מתאפשר לנו, שוכני בתי חומר, להתגבר חלקית על בעיית האנשת הבורא.

הספירות הן מעין תבניות שבאמצעותן מנהיג הקב”ה את העולמות ומתקשר איתם. הספירות הן לא נבראים או נאצלים, אלא מערכת המגשרת בין האין סוף לממד הסופי. מסיבה זאת הספירות נקראות גם רזה דמהימנותא, סוד האמונה. הן מבליעות בתוכן את סוד הקשר בין העולם הגלוי לעולם הנסתר, בין קיום המציאות להעדרה.

מתוך עשרת הספירות, שבע נקראות מידות. ספירות אלה נקראות מידות משום שהן מגלות את המאפיינים האלוקיים ביחס לעולם. הגילוי הוא כמובן רק ביחס לנבראים ולא ביחס לבורא. ניתן לדמות את האמור לנער המשתכשך במים רדודים כשהים פתאום סוחף אותו, ואנו קוראים לו לצאת החוצה כי הים אכזר. תופעה טבעית פשוטה של גאות וסחף הופכת עבורנו את הים לאכזר. תופעה אחרת היא כשהאדמה פורייה אנו קוראים לה אדמה טובה. האדמה עצמה היא לא באמת טובה או רעה. אין לה חלוקה מוסרית, אך בעבורנו, מנקודת המבט החקלאית, היא זוכה לאפיון. כך מידות הקב”ה אינן מודדות אותו, אלא הן המידות שבהן אנו נמדדים, ובהן נעשים הדברים בתוך המציאות שלנו.

התכללות

מכאן, הספירות, הכלים שבאמצעותם הבורא מתקשר עם העולם, מצויות גם באדם. באדם, המדומה לבוראו, המידות לעולם אינן נמצאות בטהרתן. הן בכמה היבטים מתכללות זו בזו. חסד למשל, חייב להיות מוגבל ומצומצם. כשממלא טופס לוטו זוכה בפרס הגדול, הדבר עשוי לגרום לו לאבד שליטה על חייו ולהתדרדר לסחרור מסוכן. ומהיבט אחר, אב שאוהב את ילדיו חייב להיות מסוגל להציב להם גבולות. האהבה והחסד לעולם כלולים בהגבלה, צמצום, שהיא מידה הופכית לאהבה. כך, מאחר וכל מידה כלולה מאחרת, במהלך הימים בין יציאת מצרים לשבועות סופרים 49 יום שהם שבע מידות כפול שבע. כל מידה כוללת גם את כל אחת מהמידות האחרות.

עוברים למן

בפסח שני, שחל היום, מתחילים לספור את מידת ההוד. ביום זה כלתה החררה[1], כלומר נגמר הבצק שלקחו איתם בני ישראל בעת צאתם ממצרים, ומיום למחרת התחיל לרדת המן. סיום תקופת הזמן שבה נותר לבני ישראל מהבצק, מלמדת כי זיכרון הנס הגדול, קריעת ים סוף, מתחיל להתעמעם, גילויי החסד נשכחים, בני ישראל מפתחים חרדות וחוסר בטחון, והגיע הזמן לעבודה פנימית שתזכיר את אירועי יציאת מצרים ואת קיום הבורא.

עבודה פנימית זו באה לידי ביטוי במידת ההוד. מידת ההוד מבטאת את הצורך בזיכרון הנס האלוקי. ספירת ההוד היא הספירה המזוהה ביותר עם האדם היהודי. זוהי ספירה הדורשת הודאה בקיום הבורא, למעלה מטעם ודעת, וידיעה כי ללא שלמות ואהבת הזולת, לא ניתן יהיה לעמוד כשלמים מול הבורא.

פגיעה במידת ההוד, בקבלת המציאות כמציאות טובה בכל היבטיה, היא פגיעה במהות היהודית[2]. מידת ההוד, דורשת מאיתנו הכרה שכל המציאות היא מציאות של חסד אלוקי, גם ברבדיה הנעלמים והקשים ביותר[3]. הכרה כזאת היא תנאי מקדים וחלק מההכשרה לקראת חג מתן תורה.

טכני: אתר התבוננות ‘נפל’ למספר ימים ועתה הכל שב על מקומו בשלום. עמכם הסליחה.

[1] רש”י בא יב, לט.

[2] כשיעקב נלחם בשרו של עשו, הוא אמנם ניצח וזכה בשם ישראל, אך גם נפגע בגיד הנשה. על פי ההקבלה של שס”ה גידים ל-365 ימים בשנה, גיד הנשה שברגל שמאל מקביל לט’ באב, יום חורבן בית המקדש הראשון והשני.

[3] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א, ה’תשי”ת, שיחת מוצאי פסח שני, עמ’ 47.

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software