הלימוד יתקיים הערב בזום 21:30. להצטרפות

מקורות

1. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:…וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים… וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה)

2. "אמר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל – מְגַלְלִין לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה" (יומא, נד.).

3. "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א:ח): 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערות ה'.

4. כתובות יז ע"א:
"תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה?
בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא.
ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.
אמרו להן ב”ש לב”ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?
והתורה אמרה “מדבר שקר תרחק”! (שמות כג, ז)
אמרו להם ב”ה לב”ש: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?
הוי אומר ישבחנו בעיניו!
מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות."

5. רש"ש:
גמרא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם כו' מן השוק כו
יש לדקדק על תיבת לדבריכם שנראה כמיותר כי כן לא הוזכרה באמירת ב"ש לב"ה. וכן תיבות מן השוק נראין מיותרים. ושמעתי בזה דבר נכון והוא דמי שלוקח מקח מן החנות ומראהו לתגר או לקרובו ודאי דאם רואה בו איזה חסרון מצוה או חובה עליו לגלות לו בכדי שיחזירנו להחנווני.
משא"כ כשלוקח מן השוק שאינו מכירו להשיבנו לו אם נתאנה מה לו לחבירו לגלות לו מומיו להדאיבו באין תועלת. וזה שאמרו לדבריכם ר"ל בשלהי גיטין דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ אין לו תקנה כמו שלוקח מן השוק ישבחנו כו'. וש"י:

6. החיד"א, חיים דוד אזולאי – מרוקו – מראית העין על כתובות י״ז א
מכאן אמרו חכמים לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות. יש לדקדק דהול"ל מכאן אמרו חכמים יהא אדם מעורב עם הבריות ואמאי אמרו דעתו מעורבת. ויראה דהשמיענו שמה שעושה לא יהיה לפנים מפני הרואים ולבו לא כן יחשוב. רק עיקר הדבר דמה שעושה יהיה בכל לב ובכל נפש ולבו שוין ודעתו לעשות נחת רוח לבני אדם וכל מעשיו יהיה לשם שמים באמת ובתמים ולזה אמרו דעתו מעורבת כי דעתו ולבו ומעשיו שוו בשעוריהם:

7. נתיבות עולם – המהר"ל מפראג רבי יהודה ליווא בן בצלאל:

"פירוש כי אין נקרא זה דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו."

8. רשב״א על כתובות י״ז א

כלה כמות שהיא. כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הלוי זצ"ל.

כתר שם טוב, חלק ראשון, קעט: אתם לא קוראים נכון את השיחה.
השכינה נקראת כלה… ובזה יובן כיצד מרקדין לפני הכלה, רוצה לומר שמתמיה כיצד מרקדין בזמן הזה בגלות השכינה שהוא לפני וקודם שנקראת כלה, כי הריקוד הוא להעלות ניצוצין ומדריגה תחתונה להעלותה אל העליונה, כמו ריקוד קדוש כו', ואין זה עולה יפה בזמן הגלות, כי מי יוכל לעשותה על צד השלימות,
לכך אמרו בית שמאי כלה כמות שהיא, על דרך שכתב בזוהר סוד נודע בשערים בעלה לפי מה שמשער כל אחד בדעתו ויכולתו, אף בדרך כלל אם אינו יכול בדרך פרט לייחד השכינה ולקשטה, מכל מקום ישער כלה כמות שהיא כו'. ובית הלל סבירא ליה כלה נאה וחסודה, שצריך לידע בפרט איך להסיר בגדים צואים וליכלוך מהניצוצין ולקשטה בפרט, שתהיה השכינה כלה נאה וחסודה וכו', ודפח"ח (דברי פי חכם חן."

9. אדמו"ר הזקן והרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, כו, תשי"ט

"ויש לבאר תחילה פלוגתת ב"ש וב"ה "כיצד מרקדין לפני הכלה". צריך להבין את המחלוקת.
(אדמו"ר הזקן) כדי שיוכל להיות השידוך בין נשמת איש ישראל (כלה) להקב"ה, שהנשמה תוכל למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, יש צורך בנתינת כח מלמעלה – שזהו הענין ד"מרקדין לפני הכלה", וכפי שנמשך גם
בענין נישואי איש ואשה כפשוטם, ש"מרקדין לפני הכלה" הו"ע המשכת השמחה בהכלה.
(צריך שיעזרו לנו מלמעלה. שיהיה פוש. איך זה עובד?)
ובענין זה יש ב' שיטות:
א) "ב"ש אומרים כלה כמות שהיא" – כמבואר בלקו"ת ש"בית שמאי שרשם מבחי' הגבורות עליונות, ע"כ נק' שמאי, כענין שארז"ל ע"פ ושם דרך כו', כל השם אורחותיו, דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא . . וזהו כלה כמות שהיא, כלומר, כמו שהיא העלי' מלמטה . . אם רב ואם מעט", היינו, שלפי ערך עבודת הנשמה באתערותא דלתתא, הנה באופן כזה נמשך הסיוע והשפעת האור מלמעלה, שזהו"ע "מרקדין לפני הכלה".
(נותנים לאדם כוחות לפי ערך המאמץ שלו. שוקלים את השקעתו ונותנים לו)
כלומר: הן אמת שהסיוע מלמעלה שנמשך בברכתו של הקב"ה הוא גדול יותר מהכלים שמכינים מלמטה, וכדברי הגמרא במסכת יומא
אמנם "אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה", אבל אעפ"כ, הרי זה בערך העבודה, והיינו, שהסיוע "הרבה . . מלמעלה" תלוי בהקידוש "מעט . . מלמטה" (שלכן כאשר חסר הקידוש מעט מלמטה אזי לא נמשך כלל הסיוע מלמעלה), ובמילא, ככל שיגדל הקידוש "מעט מלמטה", כך תהי' המשכת הסיוע "הרבה מלמעלה" באופן נעלה יותר.
ומזה מובן, שכאשר הכלה היא "חיגרת או סומא", אזי אי אפשר שתהי' ההמשכה מלמעלה באופן נעלה ביותר, כי אם, "כלה כמות שהיא".
ב) "וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה", אפילו אם "היתה חיגרת או סומא" – כמבואר בלקו"ת60 ש"ב"ה שרשו מבחי' החסדים, חולק על ב"ש, שלא יהי' המשכה לפי ההעלאה, אלא אדרבה, תחלה יהי' המשכה מלמעלה למטה, ויהי' אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה' המה . . וזהו פי' כלה נאה וחסודה, חסודה הוא לשון נפעל . . דהיינו שנעשית חסודה ע"י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלקות אזי ממילא יפול הרע, ויהי' בחי' . . כלה נאה . . ואפילו (אם היתה תחילה) חיגרת אפילו סומא".
וע"ד שמצינו במדרש איכה רבה64, על הפסוק65 "השיבנו ה' אליך ונשובה", "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, שלך הוא, השיבנו."

10. הרש"ב, המשך תער"ב, חלק שלישי, א'רלא:

בלי עבודת המידות זה לא אפשרי. לכל אחד מידה שלו. אז איך מתקנים את המידות? לשנות את עצם המידות. שורש המחלוקת היא איך מתקנים מידות ומה הנטייה הנפשית.

צריך לפעול בשני קווים, כך שהמידות יתכללו. מתעלה לשורש המידות. זה הויכוח.

"וכמו ב"ש וב"ה שהיו מבחי' חו"ג הרי גם בתורה ובכל דרכי עבודתם היו בבחי' חו"ג דב"ש אוסרים וב"ה מתירין כו', וכידוע בענין כיצד מרקדין דהפלוגתא שלהם באופן העבודה כו' וכמ"ש במ"א, הרי דמגודל ועוצם ההשגה הגדולה שלהם בתורה ועבודה לא הי' השינוי בעצם המדות רק שהי' במעלה ובמדרי' גבוה מאד כו'. והב' דבכללות אינם יוצאים מלבוש ההטבעה, והיינו שבגדלות ההשגה אינו יוצא מענין ההטבעה ויש לו שייכות אל ענין הטבע כו', וכמו בהגילוים מלמעלה יש נסים נסתרים ונסים נגלים, דנסים נסתרים הוא המלובשים בדרכי הטבע הרי בזה ג"כ הטבע בטל כו',

11. איכה רבה ד, ג:

והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיתה סָפק בידו למחות ולא מיחה… ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס, שרָפה את ההיכל.

12. שיטה מקובצת על בבא קמא קיז, ב (בצלאל אשכנזי או אספת זקנים).

"ויראה לי שאם ראוהו משתדל להכביד המלכות על הצבור מותר להרגו ממה שאמרו בפרק חמישי של גיטין"

13. גיטין נו א: "סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח; סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג; אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו"

14. מסילת ישרים כ: "והוא ענין עקרי מאד מאד, ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות.

ג ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: הכוונה – לעשות נחת רוח; עיון גדול; משליך יהבו על ה'.
ז אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול דהיינו או אם הכונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעיין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול.
ח אך אם שלשתם ישמור כראוי, תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע.
ט והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד.
י הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז"ל (נדה ס"א): על הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה.
יא והבית השני גם הוא חרב ע"י חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ"ו א): סבור רבנן לקרוביה, א"ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למקטליה א"ל רזב"א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג,
יב בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר"י על זה: ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו.
יג הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה."

The post סוד נשיאת ההפכים | לימודי התבוננות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post שפת הלב – בין משבר לצמיחה ואהבה | מרכז מורשת בגין צפון – קרית אתא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

חודש כסלו בחסידות. יחיאל הררי מתראיין אצל ריקלין from התבוננות – ד"ר יחיאל הררי on Vimeo.

The post המשמעות של חודש כסלו. יחיאל הררי מתראיין בערוץ 20 אצל ריקלין ושות' appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

ולכן: חודש תשרי, שצירוף אותיותיו הוא בסדר הפוך, ת' ש' ר' – הוא זמן של דינים וגבורות, ולכן זמן של תשובה.
ואילו חודש ניסן, שנקרא גם "חודש האביב", שהצירוף של אותיותיו אל"ף בי"ת הוא כסדרו – הוא זמן של גילוי חסדים וגילויים.*

The post בואו ותיטלו. ראש חודש שהוא הזדמנות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

זה נכון שכל מחשבה קשורה עם רגש. כבר אמרנו וחזרנו כמה פעמים בשם גדולי החסידות, שמי שמגדיר את המחשבות שלו הוא גם בעל הבית על המצב הרגשי שלו. ומי שהמחשבות משתוללות אצלו ללא הבחנה ישלם מחירים רגשיים.

אבל את המחשבות שלפני השינה ממש חשוב להגדיר ולכוון. ומדוע? כי השכל מתנתק בשעת השינה ומה שנשאר זה המחשבות האחרונות שחשבנו. והן אלה שישפיעו על איכות ומצב השינה שלנו. או בלשון החסידות על המעמד שלנו בזמן השינה.

The post השפעת ההכנה לקראת השינה על המצב הרגשי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

העיקרון מובן. הזמן הוא אחד ההסתרים המשמעותיים על אור הבורא. הדיוק בזמן, המודעות לזמן, גילוי האור המיוחד של כל רגע ורגע, הוא אחד מעיקרי היהדות ויסוד בעבודת הבורא.

תארו לכם שהיינו חוגגים את חג הפסח יום אחד מוקדם יותר או יום אחד מאוחר יותר? לכאורה היינו מפקיעים את הערך הרוחני של חג הפסח. הפסח עתה לא היה חל ביום שבו באמת יצאו בני ישראל ממצרים.

הנחת היסוד של ביאורי ספרות הקבלה והחסידות היא שבכל שנה חוזרת הארה מיוחדת ובה המאפיינים של אותו חג, מועד או אפילו יום-הולדת. כשאנו חוגגים חג אנחנו לא רק מזכירים את התכנים הרלוונטים לו. אנחנו מעוררים מחדש את אותן השפעות ייחודיות לזמן או את התכונות הייחודיות של אותו הזמן. יום הולדת הוא ראש השנה שלנו לצמיחה רוחנית. בפסח אנחנו יוצאים לחירות פנימית. בראש חודש אב ממעטים בשמחה. משנכנס אדר מרבים. ביום הכיפורים נמחלים עוונותינו.

על כן מפתיעה כל-כך פסיקת הרמב"ם בסיכום הפרק השני בהלכות קידום החודש.

רקע קצר – "לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחילת כל חודש וחודש" הם מצוות עשה. כדי לקבוע מתי הוא ראש חודש היו מגיעים עדים לבית הדין הגדול. תפקיד העדים היה להעיד כי ראו את הלבנה מתחדשת. מקביעת ראש החודש נגזר גם הזמן שבו יחולו המועדים. בגלל החשיבות העצומה של הדיוק בקידוש החודש, הרמב"ם מפרט באריכות מיהם העדים הכשרים ועד כמה חשוב לברר היטב שעדותם מתקבלת. כשרבו המינים, אלה שניסו לתעתע ולהעיד עדות לא נכונה, עברו לקידוש החודש על-פי הלוח שהתקין הלל נשיאה.

ועכשיו ההפתעה.

"בית דין שקדשו את החודש – בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין – הרי זה מקודש, וחייבים הכל לתקן המועדות על יום שקידשו בו".

כלומר גם אם בית דין יודע שהוא טועה או הוטעה בקידוש החודש, עדיין חייבים הכל ללכת אחר קידוש מוטעה זה. מדוע שלא יתקנו את השגגה או האונס?

"אף על פי שזה ידע שטעו (בית דין), חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם. ומי שציוה לשמור המועדות, הוא ציוה לסמוך עליהם…"

על-פי הרמב"ם התשובה לשאלה טמונה במקור הכוח של בית הדין שבארץ ישראל. הם קיבלו את הסמכות לקבוע מתי יומשך האור המיוחד של כל ראש חודש וכל מועד לעולם. עם הסמכות מגיעים גם הכוחות. גם אם טעו כנראה האור המיוחד של אותו זמן יירד לעולם על-פי קביעתם. לכן צריך לתקן את המועדות על-פי היום שקבעו. מבחינתנו, כמה מאות שנים לאחר שהפסיקו לקדש את החודש על-פי עדות, הפסיקה הזאת מעידה על הכוח העצום שמעניק הבורא למאמיניו. הכוח לקדש את הזמן.

The post לא רק תנורו של עכנאי – הכוח לקדש את הזמן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בכל פעם שפרופ' צחור, מפאיניק ותיק ורב הישגים, אמר איזה משפט חשוב על סבלנות וסובלנות, על קבלת האחר, על הערך של חברה דמוקרטית וכהנה, הוא נעץ דווקא בי, המרצה בכיתה, מבט פדגוגי שכזה.

באותם רגעים חשתי שאם לא אני רצחתי את רבין, אז אני לכל הפחות אמור לייצג את כל עולם הציונות הדתית לגווניה השונים, ואפילו את כל העולם הדתי, ולשאת עלי את האשמה וההבטחה לתיקון.

בתור היחיד בכיתה עם כיפה, זה לא היה משנה שרק כמה ימים קודם לכן אזרתי עוז והנחתי באופן קבוע את הכיפה על ראשי. שרק עד לא מזמן עבדתי עם חברי כנסת מטעם מפלגת העבודה, ושאשתי בכלל היתה בעברה פעילה בשלום עכשיו והשתתפה בהפגנה בה נרצח רבין. יכול להיות שטעיתי במבטים, שחשבתי שאינם משתמעים לשני פנים, ולכן יכול להיות שזה היה "שלי" ולא שלו.
***
לפני שלוש שנים לערך, כשפרסמתי את הספר "טרדות הפרנסה", שלחה אלי מישהי איימיל חריף. לטענתה לא יכול להיות שמישהו שאין לו זקן ילמד קבלה וחסידות, ועוד יורה משהו בתחום הפרנסה. שכן ידוע שהפרנסה תלויה בזקן. כך לדבריה.

רציתי להסביר, לתרץ, להצטדק, לספר על הדיונים אצלנו בבית. אבל וויתרתי. מה זה משנה אם השקעתי שנה של מאמץ בלהתמודד עם הסוגיות ולהבין את הרעיונות הכרוכים בשגרה, בטרדות הפרנסה ובהתמודדות עמם. מבחינתה לא הייתי ראוי.
***
אתמול זיפזפתי בפייסבוק. ראיתי שם שמישהי כתבה "אם אתה בנהיגה… וכל כך רוצה להיות בפייסבוק.. תן לאשתך לנהוג…היא כבר תדאג שתיכנס ישר לקיר". התחשק לי להגיב, אז כתבתי: "ניחא האלימות, אבל למה שוביניזם". מייד התקבלה תגובה שכנגד: "המעניין הוא שזה מגיע מצדך".

לא יעזור שכעבודה מחקרית לתואר השני כתבתי על זרמים פמיניסטיים ותוקף מדעי, ולא שרעייתי לא הייתה מוכנה להתחתן מבלי שאתחייב לעיקרי היסוד השוויוניים, וששיננתי שוב ושוב שאני לא "עוזר" בבית, אני שותף, ואחסוך מכם את רשימת המטלות הביתיות השבועית שלי. אם דתי אז אני שובניסט ואי אפשר אחרת.

גשטלט

טוב נראה לי שהכוונה כבר ברורה.

זו נטייה טבעית שלנו, מעין גשטלט שמכוון את התנהגותנו ואת האופן שבו אנחנו מבינים אנשים ומצבים. אנחנו קולטים היבט אחד שאנחנו מכירים ומיד משלימים את התמונה לבד.

אם האדם שלפנינו הוא עם כיפה סרוגה אז הוא ימני, מתנחל, שונא ערבים. ואם הוא עם כיפה שחורה אז הוא לא עובד, בוודאי נגד המדינה ומהווה נטל על החברה.

אנחנו חושבים בתבניות קבועות המקלות עלינו לפרש את המציאות. אנחנו לא יכולים בלי התבניות הללו, אך הבעיה היא שלעתים הן מכשילות אותנו. הן מונעות מאיתנו לראות את הזולת בדרך חדשנית, לזהות שינויים במציאות, להבין את הדברים אחרת.

הקטלוג הולך טוב עם שיפוטיות. ושניהם מסתדרים היטב עם שמרנות, ניכור, והעדר חדשנות, ושניהם גם יוצרים קירות מלבנים או מזכוכית בין אנשים.

הרב ג'יקובסון סיפר שפעם התפרסמה כתבה על הרבי מליובאוויטש, אם אינני טועה בניו יורק טיימס. המראיינת שאלה את הרבי, שבהחלט נראה כמו רבי, האם הוא קונסרבטיבי, כלומר מסורתי. הרבי ענה לה משהו בסגנון שהוא בהחלט לא קונסרבטיבי, כי היהדות לא יכולה להיות תורה מסורתית המשמרת חכמה היסטורית וריטואלים דתיים בלבד. התורה היא דבר חי, שמתחדש כל העת, בעל זוויות והיבטים רבים, ושמשמשת מסגרת להבנת המציאות ולצמיחה בתוכה ולא לבריחה ממנה ולהסתגרות מפניה.

הקיטלוג והשיפוטיות גם לא מותירים מקום לשינוי, להודות בטעות, להתפתחות, להבנת המורכבות האנושית והמורכבות היהודית. להבנת התנועות הנפשיות השונות. מורכבות אנושית סגורה בפני תופעת הקיטלוג הקיימת אצל כולנו.

תמוז

עבודת ההיחלצות מסטיגמות וההימנעות משיפוטיות היא בכמה היבטים גם העבודה של חודש תמוז. תמוז הוא שם של עבודה זרה. שני מאפיינים עיקריים לחודש זה. הראשון הוא שהשמש מאירה בו במלוא תוקפה, והשני הוא שהחודש עמוס, מבחינה היסטורית, באירועים קשים, שהקשה שבהם הוא בקיעת חומות העיר ירושלים, שלושה שבועות לפני חורבן בית המקדש.

דווקא בחודש זה, שבדרך כלל מתחבר בזיכרון היהודי הקולקטיבי כחודש של חורבן הרס והתהום אליה העם היהודי יכול להתדרדר, מזכיר לנו הרבי מליובאוויטש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו. את התקווה הטמונה בקושי, במשבר. יותר מזה, הוא מזכיר לנו שברגעי הקושי אור הבורא מאיר חזק יותר.

אם נקטלג את ההוויה הרעה היא תיוותר ככזו. המציאות תתחלק עבורנו לזמנים חיוביים, שמחים, זמנים של התרוממות וצמיחה, ומנגד זמנים של נפילה, חרדות התמודדויות, משברים וכניעה לצדדים אפלים. אולם אם נראה גם את העולם החומרי כפוטנציאל, ובמצבים החשוכים כהזדמנות, כמקור של חום שממנו נוכל לצמוח, ניצור לעצמנו מציאות חיים אחרת.

חמימות וקרירות

הקב"ה מומשל לשמש[1]. החום העז של חודש תמוז הוא גם גילוי הבורא בצורה בהירה יותר מאשר בחודשי החורף. החום מלמד אותנו כי יחס רגשי תמיד עדיף מאשר קרירות. חמימות, ולא משנה מה יהיו ביטוייה, מעידה על התייחסות, על קשר מסוים, לעומת קרירות המבטאת ניתוק. לכן כשנחש מתקרב לרגלו של אדם בשעת התפילה, הוא מחויב להמשיך בתפילתו, ואילו כשעקרב, המבטא קרירות, קרב אליו, הוא רשאי לנוע ולנוס[2].

אחד המסרים של חודש תמוז הוא שהקור יוצר חומות, קירות בינינו לבין הסביבה. הוא מוביל לניכור ודורש התמודדות מיוחדת. הקרירות קשורה גם לסטיגמות כי היא מלמדת שאין לנו ממש כוח או מוטיבציה להכיר לעומק את הזולת, לגלות את האחר, להכיר בייחודיותו, להבין אותו, וממילא אם אין לנו רצון ללמוד אודות הזולת אין לנו גם רצון להכיר את הבורא של אותו הזולת. החמימות, על כל גילוייה, מבטאת קרבה. היא עלולה לעתים להתפרץ בצורה שלילית, אך גם בהיבטיה השליליים ביותר היא מבטאת פוטנציאל, פוטנציאל לגילוי מציאות אמיתית יותר, ולא כזאת שאנחנו משלימים על-פי הערכותינו.

מסיבה זאת, כשרבי עקיבא ראה עם חבריו שועל יוצא מקודש הקודשים החרב, הוא שחק[3]. הוא הבין שמהקושי והמשבר עתידה לצמוח הגאולה העתידה. מההתייחסות החיובית למציאות העכשווית הכואבת ומייסרת גם ישתנה העתיד לבוא. באמצעות הירידה תתגלה גם העלייה.

וכאן על 'נחש הנחושת' – המופיע בפרשת חקת

[1] בספר תהלים נאמר 'כי שמש ומגן י-ה-ו-ה א-לוהים' (פד, יב). בפרוש תורת החסידות, הקב"ה, לפי האמור, הוא כמאור, כמו שמש, וזוכה בתפקידו זה לשם הויה (י-ה-ו-ה). ראו בהרחבה בשער הייחוד והאמונה.
[2] ברכות ל, ב (במשנה). שם לג, א. וראה לקו"ש שם ע' 375. "רשימות" ח"ז ע' 54 ואילך.
[3] סוף מסכת מכות.

The post סובלים מסטיגמות? לחודש תמוז התשובות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בתמימות אין הכוונה למי שהוא שוטה, אינו ערמומי ונטול יכולת תחכום. בתמימות הכוונה להשלמה היוצרת שלמות. ליכולת להכיל דברים נפרדים. תמים הוא מי שמצד אחד פועל על פי שכלו כמיטב יכולתו, ומצד שני מסוגל לקבל עול, למעלה מטעם ודעת[1]. התמים אינו נכנע לפיתויי האינטרס הצר, פשוט משום שהוא אינו מעמיד את עצמו במרכז, אלא את העניין שלפניו. לכן הוא גם הרבה פחות פגיע מהציני העוטף עצמו בשריון. תמיד הדבר בו הוא עוסק הוא החשוב, ולא איך הוא נתפס בעיני אחרים.

בעוד הציניות היא סוג של לבוש המגן מפני הסביבה ומונע מהאדם להיחשף ולהיכוות, התמימות מבטאת מהלך מסוג שונה. מהלך של התמקדות, ריכוז בדבר אחד והתעלות מעל הריבוי. מהלך המונע תחושת חסך ופניות רגשית ויוצר השלמה עצמית. המיקוד מסייע בידי התמים להתגבר על חסרון גסותו הראשונית.

במובן זה התמימות היא סוד ההצלחה של הבינוני, האדם הקיומי, האקזיסטנציאליסט, זה שמצליח לחיות כאן ועכשיו. הבינוני יכול להתגבר על המאבק הפנימי המתחולל בתוכו רק כשהוא מרוכז בדבר אחד, בעיסוק אחד, שהוא איננו הוא. כל פעם שהוא משיב את עצמו למרכז, הוא עשוי למעוד ממעלתו כבינוני ולאפשר את המשך המאבק בין צדדיו הבהמיים לבין כמיהתו אל האמת הנשגבת ממנו.

שלמות כהוספה

התמימות, שניתן ללמוד משנת עיבור, איננה השלמת חיסרון אלא הוספה. היא שלמות של דבר גם אם איננו חסר ביסודו[2].

דוגמא טובה לכך היא למשל מצוות הצדקה כלפי עשיר שנפל מנכסיו, המחייבת הרבה יותר מאשר מצוות הצדקה לעני, שמעולם לא הורגל בחיי יוקרה ומותרות.

על הפסוק 'די מחסורו אשר יחסר לו'[3] מפורש כי למרות שאין האדם מצווה להפוך את רעהו העני לעשיר, הוא צריך לדאוג למלא את כל מחסורו כפי שהורגל בעברו. ומפרטת הגמרא, 'אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו'[4]. כשאדם שידע טעם של עושר ושפע דחוק כלכלית, הוא מתדרדר למצב קשה. נורא עבורו להיות עני. העוני אינו מתבטא רק באובדן הכספי אלא מבטא גם תחושת כישלון אישי, לפחות בעיני אותו אדם. הבושה מפני תפיסת הסביבה את מפלתו מכפילה את קשיי ההתמודדות עם המציאות החיצונית שנוצרה.

השלמות בדאגה לאותו עשיר היא לא רק לצרכיו הפיזיים המיידיים. אלא גם למלא עבורו חסך נפשי עמוק יותר.

הבנת צרכיו של הזולת הם בעלי ערך כה רב, עד כי מסופר על הלל הזקן, ראש הסנהדרין כמאה שנה לפני חורבן בית המקדש השני, שפעם אחת חיפש עבד לרוץ לפני סוסו של אדם שנפל מנכסיו. משלא מצא עבד, רץ הוא, הלל הזקן, נשיא ישראל בכבודו, לפני סוסו של האיש למרחק של שלושה מלין[5].

התמימות המדוברת כאן היא של נותן הצדקה, שאינו אומר לעצמו, 'תראו את העשיר הזה שנפל מנכסיו, הגיע הזמן שילמד להסתדר עם קצת פחות'. הוא תמים בהערכתו את הזולת ומבקש לתת לו כפי צרכיו הסובייקטיביים. הוא אינו בא בטרוניא עם המציאות הסובבת אותו. הוא מתמודד עמה בתמימות, הנובעת מקבלתו את עול בורא עולם והשגחתו.

שנת לבנה ושנת חמה

שנה בת 12 חודשים, למרות שלא חסר בה דבר, אינה נקראת שנה מלאה, תמימה. רק שנה מעוברת נקראת כך[6]. כדי להבין מדוע, צריך לברר קודם לכן את המשמעות של שנה מעוברת.

החודש העברי כידוע אינו חלק אחד מ-12 חודשי השנה, אלא תלוי במחזור הלבנה[7]. לכן לוח השנה העברי נקבע על-פי מחזורי ירח.

חודש הלבנה הוא בן 29 יום וחצי לערך[8]. שנת החמה היא 365 יום ורבע לערך[9]. כלומר שנת החמה ארוכה ב-11 ימים לערך מ-12 חודשי לבנה. על-מנת לסגור את הפער, מקיימים, על פי הלוח שתיקן הלל הנשיא (מדובר בהלל אחר ומאוחר יותר מזה שהוזכר קודם), שנת עיבור כל שנתיים שלוש, או ליתר דיוק 7 שנים בכל מחזור של 19 שנה.

שנת עיבור היא כמו הריון של השנה. הולד הוא חודש נוסף, חודש אדר, שנועד על מנת להשוות את השנים שלפני שנת העיבור והשנים שאחרי שנת העיבור, למחזור השנתי שעל-פי החמה.

המטרה לשמה מעברים את השנה לשמור על הקשר ההדוק בין מועדי השנה לבין עונות השנה, ובעיקר לוודא שנחגוג את ליל הסדר תמיד באביב[10].

'כל יומא ויומא עביד עבידתיה'

העיבור, המשווה את שנת החמה עם שנת הלבנה, מצביע גם על הקשר בין הלבנה והחמה. אור השמש מלמד על שגרה והעדר שינוי. חסד מתמיד של הקב"ה לעולם. אור הלבנה עניינו שינוי וחידוש, עד שאין יום אחד דומה לחברו. בני ישראל נמשלים ללבנה[11] משום שהם עתידים להתחדש כמותה.

ישנם כמה וכמה מסרים העולים משנת העיבור ומיחסי השמש והלבנה. אחד מהם הוא כי צריך ללמוד לשלב בחיינו את שני הממדים הללו, השגרה והעדר השינוי יחד עם החדשנות. השגרה, כסדרת פעולות קבועה החוזרת על עצמה מתקשרת אצלנו עם העדר אנרגיה, אובדן משמעות, עייפות, ריקנות ותסכול. שינוי וחידוש בדרך כלל מלווים בחיות והתלהבות.

שנת העיבור נועדה להשוות את השגרה, המיילדת פעמים רבות ציניות וקרירות, עם הרעננות והחדשנות, ועל ידי כך להמריץ כל יום ויום לעבודה מחודשת מלאת חיות וכוחות.

על-פי הזוהר, 'כל יומא ויומא עביד עבידתיה', לכל יום יש כוח משלו ואת העבודה שלו. העבודה על-פי רש"י אמורה להיתפס בעינינו כדבר חדש שאליו אנחנו רצים ולא כדבר משעמם החוזר על עצמו[12]. הרעיון של העיבור הוא שמעלת ההתלהבות בעבודה החדשה, הנובעת בדרך כלל מגישה תמימה שבכוחנו לשנות את המציאות, תחדור גם בעבודה הקבועה[13]. ללא תמימות, המתבטאת בעיבור, קשה להשיג את החדשנות והרעננות הנחוצים כדי לראות בכל יום ובעצם בכל אירוע והתרחשות, דבר חדש וייחודי.

חטא הקנאה

האיחוד בין מחזור השמש למחזור הירח מבטא מהלך של תיקון אנושי. החיבור בין השמש, המסמלת את הגורם המשפיע, והירח, המגלם את הגורם המקבל, הוא חלק מהכוח הניתן בידי בני האדם לממש את תכליתם.

שני המאורות הגדולים נבראו שווים[14]. אלא שהלבנה נתמעטה משום שקטרגה, קינאה בשמש[15]. הלבנה התמעטה ואפשרה עולם פגום, עולם שיש בו שינויים ותמורות. זאת במטרה שתהיה עבודה של האדם בכוחות עצמו של האדם. העיבור מסמל עבודה זו. הוא מסמל את הכוח שניתן בידי בית דין לקדש חודשים ולהשפיע על קדושת הזמן[16]. כלומר עבודת התחתונים, הכוללת שינויים ותמורות, משפיעה גם על המהלך הקבוע של הזמן. ואת ההשפעה הזאת של הזמן מבקשים להחדיר בחיי השגרה היומיומיים שלנו.

[1] 'תמים תהיה עם הוי' אלוקיך' (דברים יח, יב). נושא התמימות נדון בהרחבה אצל הרמב"ם, הרמב"ן רש"י והחסידות. לסיכום הגישות השונות כלפי התמימות ראו בספרו של הרב יצחק גינזבורג, תום ודעת, בעריכת הרב ישראל אריאל, הוצאת 'גל עיני', ה'תשס"ד.

[2] על הרעיון והדוגמה ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם י, ה'תשי"ד, עמ' 121, וגם: לקוטי שיחות ל לך לך, שיחה ב' עמ' 46.

[3] דברים, פרשת ראו טו, ח.

[4] 'יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו', כתובות סז, ב.

[5] כתובות סז, ב.

[6] בהר כה, ל. ראו: ערכין לא, א (במשנה)

[7] ראה "בפירוש" לרמב"ם הל' קדה"ח בתחלתו. וראה ראב"ע בא שם. ובכמה מקומות.

[8] רמב"ם הל' ברכות פ"ו ה"ג

[9] שם רפ"י.

[10] ר"ה כא, א. סנהדרין יג, ב. רמב"ם שם רפ"ד.

[11] ישראל מונין ללבנה: סוכה כט, א. וראה גם ב"ר פ"ו, ג.

[12] ואתחנן ו, ו.

[13] כדברי הגמרא: אהנאי לתמידין, זבחים צא, א. וראו אצל הרבי מליובאוויטש שיחת שבת פרשת תרומה, ב' דראש חודש אדר ראשון ה'תשד"מ.

[14] בראשית א, טז.

[15] פרש"י עה"פ. 'אפשר לשני מלכים בכתר אחד?' (חולין ס' ע"ב)

[16] תורת מנחם ב, חלק ראשון, ה'תשי"א, עמ' 239.

The post שנת עיבור appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

רמז נוסף לקשר בין חלומות לחודש כסלו ולערך הגלום בחלומות, אנו מוצאים באבן התשיעית שבחושן הכהן הגדול, הנקראת 'אחלמה' (אבן אמטיסט), ומקבילה לחודש התשיעי, חודש כסלו, כשסופרים מחודש ניסן, הוא החודש הראשון למניין חודשי השנה. החושן היה שזור מחוטי זהב, צמר ופשתן. בתוך משבצות הזהב היו מונחים שנים עשר אבנים יקרות ונוצצות בשלל גוונים. האבנים היו תרומת נשיאי ישראל בעת הקמת המשכן במדבר סיני. כל אבן בחושן מקבילה לאחד מ-12 החודשים בשנה. האבן התשיעית בחושן, 'אחלמה', מרמזת גם על התוכן של חודש כסלו.

חלום ואחלמה

במסגרת השינה החלום נושא בתפקיד חשוב. השרש ח-ל-ם מרמז גם על החלמה, ולכן האבן התשיעית בחושן נקראת אחלמה. מסכת ברכות מונה את החלימה כאחד מששה דברים שהם סימן לאדם חולה שהוא על מסלול ההחלמה. בהיבט מסוים, החלום הוא סוג של הפרשה מהגוף[1].

כשאדם מתרגש או מתאמץ הוא מזיע. החלום הוא כמו הזיעה שמהווה תגובה לפחד או לחרדה. הזיעה בדימוי זה היא כפסולת של הגוף המהווה סימן להחלמתו, ליכולת של גופו להתאמץ ולהתנקות. ההפרשה מהנקבים, הם סימן להחלמה לא רק בהפרשות פיזיות מהגוף, אלא גם בהפרשות מהמחשבה, כמו בחלום. באם היבטים מסוימים בחלום הם ביטוי למאוויים כמוסים ומודחקים, הנפש כמו מיטהרת מהם במהלך החלום, ומאפשרת לאדם לזרוק מעליו פסולת, כך שיוכל לעטות לבושי נפש חיוביים ונקיים.

בשנתו ובערותו, האדם נזקק לחלום. החלום הוא מעין פנטזיה המלכדת אותו עם סביבתו. פנטזיה שלעתים היא משוללת בחינה רציונאלית אך מניעה אותו בחייו ומעידה על חיותו, כדברי ההודאה של חזקיה המלך לקב"ה בספר ישעיה: 'ותחלימני ותחייני'[2]. החיות כאן היא לא מעלה של הנפש כי אם ציון להיוותרותה בגוף.

היותו של חודש כסלו חודש החלומות מלמדת על התוכן של החודש, הנקרא בשפת החסידות גם חודש מתן פנימיות התורה, המקביל לחודש סיון, שבו ניתנה התורה הגלויה. בחודש כסלו חלים כמה אירועים שהחשוב בהם הוא חג החנוכה. בהכללה, המועדים השונים, כמו החלומות, מלמדים על השפעה שהיא למעלה מהסדר הטבעי. על גילוי דבר מה פנימי שהוא בעל משמעות לחיים הטבעיים. הכרת החלומות בצורה טובה יותר, היא גם הכרת המשמעות של חודש כסלו והאפשרויות הגלומות בו.

המפגש הבא

עוד על החלומות בקטעים מההרצאה שהתקיימה אתמול. זה המקום להזכיר שהמפגש הבא בנושא המתח בין רציונליזם לאמונה, ובו ירצה הרב יחזקאל סופר, יתקיים ביום רביעי הבא, בשעה 20:00, ברעננה, רח' אחוזה 153.
[1] ברכות, נז, ב; [2] ראו ישעי' לח, טז; [3] זכריה י, ב; [4] מסכת מעשר שני (ליברמן) פרק ה הלכה ט. וכן ראו מקבילות תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף  ל עמוד א; תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני פרק ד דף נה טור ב /ה"ו; [5] ברכות נ"ה ע"א; [6] ברכות נ"ה ע"א; [7] 'ואמר רב חסדא: לא חלמא טבא מקיים כוליה, ולא חלמא בישא מקיים כוליה', ברכות, נ"ה, א.

התמונה בעמוד הראשי היא הכריכה לספרו של יצחק מזרחי (שלא קראתי, אך אהבתי את העטיפה)

The post כסלו – חודש החלומות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למה בעצם אנחנו חוגגים את ראש השנה במשך יומיים? מדוע אי אפשר לוותר על היום השני?

בחו"ל רגילים כבר ליום טוב שני, הנקרא 'יום טוב שני של גלויות'. כאן החג היחיד שנחוג יומיים הוא ראש השנה.

מדוע יומיים? הטעם ההיסטורי

לכאורה הסיבה לכך שבתפוצות יש יום טוב שני של גלויות היא פשוטה. בעבר רק בית דין היה מוסמך, על-פי עדי ראיה, לקבוע מתי חל ראש חודש. לאחר שבית הדין היה קובע מתי חל ראש חודש הוא היה משגר שליחים שיודיעו על-כך לכל ערי ישראל. בתקופת בית שני ולאחר חורבנו, שבה עדיין לא היה לוח שנה קבוע, היה קושי במשלוח שליחים לגולה, ולכן נהגו לקיים בגולה יום טוב שני מחמת הספק. אם אי אפשר להיות בטוחים מתי חל ראש חודש, אז גם אי אפשר להיות בטוחים מתי חלים החגים. לכן על המועד המשוער היו מוסיפים יום חג נוסף, ליתר בטחון. סיבה נוספת וקצת יותר מוקדמת, היא שהיו הכותים שניסו לבלבל את מועדי ישראל על-ידי שהיו מדליקים מדורות על ראשי ההרים שלא בזמן המתאים, וכך לא ידעו תושבי ערים רחוקות מתי הוא ראש החודש המדויק.

קצת פחות מ-300 שנה לאחר חורבן בית שני, תיקן הלל השני את לוח השנה העברי, ולמרות שהייתה הזדמנות לדייק בחגיגת המועד, נותר על כנו המנהג לחגוג את יום טוב שני של גלויות. נכון יותר, חכמים תיקנו שלמרות הוודאות אליה ניתן להגיע ימשיכו לחגוג את יום טוב שני.

בישראל, כאמור, נוהגים ביום טוב שני רק בראש השנה ולא בפסח, סוכות ושבועות. הסיבה הפשוטה לכך היא שראש השנה הוא החג היחיד הנחוג בראש חודש, ולכן הוא נקרא גם כסה[1],  על שום שהירח מתכסה בו. מאחר וקשה לדעת בוודאות על-פי ראיה איזה יום הוא ראש החודש האמיתי, השתרש המנהג לקיים יום טוב שני בראש השנה. ושוב גם מנהג זה תוקן לדורות.

עד כאן פחות או יותר ההסבר ההיסטורי להשתרשות המנהג. ובכל זאת, כיום, כשאנו יודעים בוודאות מתי חל ראש החודש, מדוע לא לבטל את המנהג או לכל היותר להפחית את החומרות החלות בו?

מספק לוודאות

נכון שמלכתחילה יום טוב שני של גלויות ויום טוב שני של ראש השנה נקבעו בגלל 'ספיקא דיומא', ספק היום, וספק זה לא קיים עוד.

ישנו דיון עמוק בכל הנוגע למהלך החיים היהודי הסובב סביב השאלה אם כאשר הטעם החיצוני לתקנה מסוימת בטל, אזי בטלה גם התקנה עצמה. מבלי להיכנס לעיקרי הדיון, כאן מדובר במקרה ברור עוד יותר, שכן למרות שחכמי ישראל ידעו, לפני 1600 שנים, כי אין יותר בעיה של אי ודאות, הם תיקנו כי יימשך מנהג יום טוב שני. כלומר למרות שהעניין החל בגלל טעם מסוים, יום טוב שני זכה בתוקף עצמי שאינו תלוי בטעם שבגללו עלתה התקנה[2]. למרות שבתחילה הספק הניע את קביעת היום טוב השני, בזמן שהיו מקדשים את החודש על-פי ראיה, היום טוב הפך להיות יום טוב עצמי, ובשל תקנת חכמים הוא אינו תלוי עוד בספק אלא נחשב בתורת ודאי[3].

כאן המקום להעיר כי בעוד קדושת השבת היא מצד עצמה, קדושת יום טוב היא על-ידי ישראל, המקדשים את ראשי החודשים, באמצעות בית דין, שבו תלויה קביעות המועדים[4]. הכוח להפוך יום מסוים, גם אם הוא יום חול, ליום טוב, נתון בידי בית דין. גם אם בית הדין טועה בשוגג או אפילו במזיד, עדיין היום נחשב כיום טוב גמור מן התורה[5]. לבית הדין ניתן כוח עצום להשפיע על ממד המציאות. בכוחו לצקת קדושה ביום חול.

מאחר ויום טוב השני הוא בתורת ודאי אין בו חסרון הן בקביעותו והן בשמירתו, לגבי היום טוב הראשון[6]. יתר על כן, יש בו מעלה על פני יום טוב הראשון שהוא מהתורה, משום שהוא תוצאה של קביעת חכמים[7]. כך שלכל אחד מימי ראש השנה מעלה מיוחדת ושונה ושניהם יחד משלימים זה את זה[8].

ארץ ישראל וחו"ל

אז מהי המעלה ביום טוב שני של גלויות ושל ראש השנה שבגינה תיקנו חכמים שהמנהג לא יתבטל?

בעיקרון כל יום טוב מבטא המשכה של אור חדש, של קדושה מדרגה שהיא למעלה מהזמן לתוך ממד הזמן המוגבל.

הסיבה ליום טוב שני של גלויות נעוצה בהבדל בין ארץ ישראל לשאר מדינות העולם. היהדות מצביעה על כך שארץ ישראל קרובה יותר לבורא מאשר אזורים אחרים על פני כדור הארץ. לקרבה זו יש מעלות וקשיים, יתרונות וחסרונות. בהקשר הרלוונטי הקרבה של ארץ ישראל לבורא מאפשרת להכיל את אור הבורא, את הקדושה הנוספת לעולם ביום טוב, ביום אחד. בחו"ל לעומת זאת יש צורך ביומיים על מנת לקבל ולהכיל את הארת הבורא הייחודית היורדת לעולם ביום טוב. אפשר לתאר תהליך זה לנפילה של אבן מראש חומה. ככל שהאבן נופלת למרחק רב יותר היא מגבירה את תאוצתה ולכן גם פגיעתה בקרקע חזקה יותר.

ארץ ישראל קרובה יותר לאלוקי ומזוככת במעלה ובמדרגה[9], אולם מסיבה זו האור האלוקי גם מסנוור בה יותר והיא מקשה על הבחנה בתהליכים שונים. לעתים כדי לזהות תהליך יש צורך להתרחק קצת, להסיג לאחור ולבחון את הדברים בפרספקטיבה מרוחקת[10]. בשל מעלתה, ארץ ישראל מקיאה מתוכה מה שאינו מזוכך דיו. לכן יש צורך להתרחק לעתים מארץ ישראל על מנת לאבחן זכות וקרבה זו לאלוקי.

אין מלך בלא עם

ואחרי האמור, מדוע בראש השנה כן יש צורך ביום טוב שני?

שני ימי ראש השנה מבטאים בפנימיות התורה תהליך מסוים האורך יומיים[11]. השנה, בתפיסת היהדות, אינה יחידה סתמית. היא סוג של הויה אורגנית, יחידה שלמה. זהו לא פרק זמן אלא יחידה של חיות חדשה שיורדת לעולם ונחלקת, מתפרטת, לחודשים, שבועות וימים. בכל שנה מאיר אור חדש בעולם שמעולם לא היה ולעולם לא יחזור. בערב ראש השנה מסתלק לשורשו האור הישן, השנה החולפת הולכת וגוועת ואור חדש מתחיל להתגלות[12].

אם יום טוב הראשון הוא תהליך פנימי של החלפת אור השנה החולפת בשנה חדשה, יום טוב השני נועד לאפשר את קבלת האור החדש הזה בעולם הגשמי ובכלים אנושיים. היום השני מבטא מה שאינו נראה במבט ישיר. הוא כמו אספקלריא שאינה מאירה.

אספקלריא דלא נהרא, שאינה מאירה, היא כגילוי מידת המלכות. גילוי חיצוני המתקיים רק ביום השני של ראש השנה. זהו יום שאין בו מעצמו כלום, אלא רק גילוי והחצנה של מה שהתרחש ביום שלפניו. אפשר להמשיל את שני הימים לתהליך של גילוי דבר מסוים ממחשבה אקראית, הרהור חולף לכדי דבר ברור ומושג שהמחשבה עוסקת בו בארוכה.

מכאן, יום טוב שני של ראש השנה הוא החלטה שקיבלו חכמי ישראל להכיר באור החדש שיורד לעולם בראש השנה, ולכן להכיר גם במלכות האלוקי עליהם.

אם ראש השנה מבטא את האור החדש של השנה כולה, היום השני הוא כבר חלק מעבודת האדם, הבאה לידי ביטוי בתקנת חכמים לגלות את האור הזה. מידת המלכות, הספירה העשירית והאחרונה המתגלה ביום טוב שני של ראש השנה היא הכוח האלוקי היחיד שמצד אחד מגלה את כל מה שמעליו ומצד שני הוא זקוק לבני האדם על מנת להתגלות. שכן 'דאין מלך בלא עם', אין מלך בלא עם. מלך אינו יכול למלוך בלי שיש עם שממליך אותו עליהם[13].

במובן מסוים יום טוב שני של ראש השנה מבטא בצורה הולמת יותר את מהות חג ראש השנה. ראש השנה הוא יום ההולדת לאדם הראשון. זה היום בו מכיר האדם כי העולם נברא בשבילו, במטרה שיכיר במלכות האלוקי. אם היום הראשון בעיקרו נוגע בהתחדשות, היום השני הוא במהותו אקט ההמלכה של האלוקי עלינו, שוכני בתי חומר.

[1] תהלים פא, משלי ז; [2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ה, חלק שני, שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ב, קנ; [3] רמב"ם שם פ"ה ה"ה. שו"ע אדה"ז שם ר"ס תר. הרבי מליובאוויטש, שם קנא; [4] ביצה יז, א. שם; [5] ר"ה כה, א. רמב"ם שם ספ"ב. שו"ע אדה"ז או"ח סת"ר ס"ד. על אמור כג, ב. ד. לז; [6] שו"ע אדה"ז או"ח סת"ר ס"ד. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א' משיחת יום ב' שחג השבועות, הקשי"ת, עמ' 90; [7] חמורין וחביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, סנהדרין פח, ב – במשנה. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ע"ז לה, א ובפרש"י. ירושלמי שם פ"ב ה"ז; [8] וכיון שראש השנה הוא שני ימים, ולכל אחד מהם מעלתו המיוחדת: ביום הראשון של ראש השנה "דינא קשיא", וביום השני "דינא רפיא. סנהדרין פח, ב. עד שנעשים "יומא אריכתא. ראו הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, שיחת ש"פ ניצבים, כ"ז אלול ה'שי"ת, עמ' 213; [9] דרך מצותיך, הוספות, ענין יו"ט שני של גלויות, קצח, ב; [10] תורת מנחם ל, שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"א, עמ' 247. לכן עניין הגלות נרגש יותר בחו"ל והיציאה לחו"ל לעתים נועדה על מנת להראות לנו שאנו בגלות; [11] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לר"ה, סג, ב; [12] ראו תניא אגרות הקודש יד. וראו גם: אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לשמ"ע, צב, ג; [13] מובא בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק ז. בחיי וישב לח, תחילת פרשת בלק.

The post מדוע ראש השנה ארוך כל כך? על המשמעות של יום טוב שני appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

היסוד הזה הוא מחד הרעיון אולי החשוב ביותר בתפיסת האמונה ומאידך הוא גם פתח ומקור לשרלטנים, מעלים באוב וכהנה טיפוסים ומכשפים שגורמים לאנשים להאמין בהם. כיום, כמו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ניתן למצוא בני אדם שהאמינו בדברים שהם במקרה הטוב מוזרים וחריגים בהשקפה הרווחת, ובמקרה הפחות טוב מסוכנים לסביבה.

אדמו"ר הזקן נלקח לחקירה למבצר הפטרובלי בעיר פטרבורג ברוסיה הצארית, ציור שמן של ר' יחיאל אופנר

כוח הקשרים החברתיים

ישנן סיבות רבות שבכוחן להסביר מדוע אנחנו מאמינים לאנשים מסוימים ולא לאחרים. האחרון שבהם, או הפחות חשוב שבהם, הוא טיעונים ולוגיקה. אנחנו הכי פחות משתכנעים מטיעונים. אם אתם אנשי ימין, נסו להיזכר מתי הקשבתם באמת, אבל באמת, כלומר נטולי מחסומים ובראש 'נקי' לח"כ אילן גילאון. אם אתם אנשי שמאל נסו להיזכר מתי האזנתם לטיעונים הלוגיים ששטח אריה אלדד בנאומו.

בדרך כלל אנו משתכנעים בדברים בגלל שהם חלק מהמסגרת הקהילתית והחברתית שלנו. הקשרים החברתיים הם המקדמים או מגבילים שינויים ואמונות. ובכל זאת, אנחנו גם בוחרים להאמין במה שהוכח עבורנו כעובד. אם השמש זורחת כל בוקר מחדש, אנחנו נאמין שגם מחר היא תזרח. אם אחד מחברינו לצוות הוביל אותנו בניווטים מבלי 'להתברבר' פעם אחר פעם, בניווט העשירי נצעד אחריו בעיניים עצומות.

אמינות ותיווך

ככלל, הידע שלנו על העולם והחיים בו הוא ידע מתווך. תמיד ישנו צד שלישי המתווך בינינו לבין הידיעות שלנו על העולם. ככל שהמקור המתווך נתפס בינינו כאמין יותר, הידע הוא בעל ערך רב יותר, וסביר שנאמין בו יותר.

כשאנו רואים פרסום בעיתון על נפלאות נעלי ה-CROCS אנחנו עשויים להתעניין, אך ניוותר חשדניים. האינטרס של הגורם המתווך ידוע לנו. החברה האמריקאית רוצה למכור כמה שיותר נעליים ולהרוויח כמה שיותר כסף. כשחבר מספר לנו על נפלאות הנעליים, נוחותם ויתרונותיהן הבריאותיות, אנחנו עתידים להשתכנע בקלות רבה יותר. מתווך נטול אינטרס לכאורה, הוא בעל כוח שכנוע רב יותר. מסיבה זו קמפיינים המתבצעים באמצעות רשתות חברתיות הם מוצלחים יותר מאלה הממומנים בדרכים הממוסדות.

אם לסכם, האמונה היא חלק בלתי נפרד מההתנהלות שלנו במציאות, גם אצל אלה שהרציונאליזם ככלי לקבלת החלטות הוא נר לרגליהם. אנחנו כל הזמן מאמינים לאנשים ולדברים. למוסכניק, לרופא, למדען. ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו ובה בעת הוא מתגלה כחסר אינטרס, או לכל היותר כבעל אינטרס החופף לזה שלנו, הקהל, הוא בהדרגה צובר את אמוננו.

האמונה שלנו בדברים היא בעלת תוקף רב יותר, ואם תרצו שטותית פחות, ככל שהגורם המתווך לאותה אמונה הוא אמין יותר.

להישען על כתפי ענקים

אפילו גוגל, מנוע החיפוש הפופולארי בעולם, מדגיש עבורנו את הדרך הטובה ביותר להעשיר את הידע שלנו ואת יכולת ההבנה שלנו את העולם: Stand on the shoulders of giants, עימדו על כתפי נפילים[1]. במילים אחרות, גם אם בכל עת נוסף לנו ידע אודות העולם שאנו חיים בו, אנו משולים בהבנתנו את העולם לננס הנשען על גבי ענק[2]. אם אתם רוצים לדעת משהו באמת – תבדקו מי או מהו הגורם המתווך של אותו ידע ומה האינטרס שלו.

הפניות

המחשבה היהודית מנסה לדבוק בקו זה. ביהדות יש ערך רב לא רק לתוכן הדברים המושמעים, לסדירותם הלוגית ולמי אומר אותם, אלא למידת הישענותו של הדובר על מערכות קודמות של ידע. זוהי אחת הסיבות לכך שגם שיטת הלימוד, המחקר והכתיבה היהודית מבוססת, בדומה לשיטה האקדמית, על הפניות ומקורות. חכמים אומרים כי 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם'[3]. הרעיון הוא שעל-ידי גילוי אומר הדברים, מגלים את השורש של הדברים, את הנקודה הנעלמת שבהם. הגילוי הוא הגאולה של פנימיות התורה[4]. אזכור אומר הדברים אינה חלוקת כבוד סתמית כי אם הצבעה על כך שדברי התורה הם לא רק סברות או טענות אישיות, אלא סדרה של הסכמות משותפות המתווכות על-ידי סוכן אמין.

מכאן, אנו יכולים להרחיב את הבנתנו כשאנו נשענים על ענקי רוח שביררו את ההשקפה היהודית לאורך ההיסטוריה, והציגו מארג שלם ומרשים של היקף ידיעות, עומק השגות, מידות ומעלות רוחניות ושכליות. ניסיוננו האישי עשוי רק להעניק תוקף או אישור מחודש לקיום הדברים.

היוצר והיצירה

מיהם אותם מתווכים העשויים להיות אמינים בעינינו? ככל שדובר מוכיח את אמינותו במעשיו ובדיבורו, הוא צובר בהדרגה את אמוננו. אנחנו, כאמור, מפתחים אמונה במה שהוכח עבורנו.

ועוד, היהדות אינה מנתקת את הקשר בין היצירה ליוצרה. יצירת מופת לא תהיה משכנעת אם מחברה לא יהיה דמות המשמשת דוגמא חיה לכתיבתו. כתביו של הפילוסוף הצרפתי הנודע, ז'אן ז'אק רוסו לדוגמה, שהטיף לשוויון וצדק, לא היו זוכים למעמד קנוני גם אם היה יהודי מאמין, ולו משום ששלח את חמשת ילדיו לבתי יתומים. התפיסה היהודית דורשת לתעל את פרץ היצירה לתוך מסגרת ברורה של מעגל חיים מופתי. משימת היחיד היא לעמוד באמות המידה המוסריות שהוא מציב לאחרים. המעשה, בחיים היהודיים, הוא התוצר החשוב ביותר של הידע.

הדוגמה האישית אליה נדרש היוצר קשורה קשר הדוק ליכולתו להיות חלק מקהילה. מערכת מסוימת של ידע הופכת בולטת או מפורסמת ממערכות אחרות באמצעות אנשים הדוחפים אותו מן הפריפריה למרכז התודעה האישית והמשותפת. אותם אנשים הדוחפים את הידע הם ההופכים אותו למשותף ומוסכם. גם ספר מעמיק וחדשני יידחק לקרן זווית אם לא יהיה מי שיעסוק בו ויקדם אותו.

בעל התניא

ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להצביע על אחד המתווכים האמינים ביותר לידע יהודי, רבי שניאור זלמן מליאדי, שיום הולדתו יחול בשבת הקרובה.

אדמו"ר הזקן הצליח להותיר אחריו אנשים שיישאו את מורשתו בין היתר משום שהיווה מודל חי להגותו.

בעל התניא שימש כמנהיג תנועת החסידות ברוסיה לפני כמאתיים שנה ומקובל לתארו כנכדו הרוחני של הבעל שם טוב[6]. מכתביו ניכר כי היה אדם בעל צמא עצום לידע, שלט בכל תחומי התורה והיה בקיא בנושאים רבים נוספים.

התניא

את ספרו העיקרי, ספר התניא, פרסם בשנת תקנ"ז (1797), שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה[7].

בדרך כלל מאורעות התקופה הם בעלי השפעה על כל כותב. התקופה מעצבת את גישתו הבסיסית כלפי טבע האדם, ומכאן את רוב פרטי הגותו. ההקשר ההיסטורי שבו פורסם ספר התניא רלוונטי משום שהוא מלמד עד כמה הקדימו רעיונותיו את זמנם והם מהווים סיכום מגובש למחשבה היהודית. רעיונות המציבים את האדם במרכז ומדגישים את ערך תיקון המידות והתמודדות היחיד עם מופעים של חוסר איזון בנפשו.

אמנם ספר התניא הוא אחד הספרים השיטתיים, המקיפים והעמוקים ביותר בכל הנוגע להבנת האדם, הבריאה והבורא, אולם אם לא היו מאחוריו אנשים שהיו מקדמים אותו, סביר שהיה נזנח בקרן זווית. שכן מדובר בספר קשה לקריאה, המורכב ממשפטים ארוכים ממושגים עמוקים שאינם נהירים לקהל הרחב. בהקשר הזה נהוג לומר כי הגאון מווילנה השאיר אחריו ספרים. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שגם הוא נולד בח"י אלול, הותיר אחריו אנשים. אדמו"ר הזקן השאיר גם ספרים וגם אנשים[8].

נגד הזרם

בעל התניא ייסד והנהיג את חסידות חב"ד, אך מעולם לא ראה עצמו מוגבל להשפעה על חסידיו בלבד. בכל ימיו הוא ראה עצמו כמנהיג של כלל העם היהודי, ולכן כמי שמציג תורה כלל יהודית, ואף אמת אוניברסאלית. שיטתו לא נתפסה בעיניו כזרם חסידי, אלא כתמצית היהדות. גם את ספר התניא לא כתב רק לחסידים כי אם לכלל.

למרות שהיה מקובל בקרב קהילות רבות, התמודד אדמו"ר הזקן עם התנגדויות לא מעטות לשיטתו. במהלך חייו הציב חלופה משמעותית לכמה וכמה תפיסות ואמונות רווחות. חסידיו נוהגים לתארו כמהפכן מבחינת החדשנות והמקוריות. כמי שבדומה לאברהם אבינו הלך נגד הזרם בניסיונו להנחיל את האמיתות בהן האמין[9]. אברהם הכריז, בניגוד לאמונה הנפוצה באותם זמנים, על קיומו של א-ל מונותיאיסטי שאותו יש להכיר ולעבוד. באופן דומה בעל התניא תבע מכל יהודי, כמובן בגישה סבלנית ומכבדת, להכיר את אלוקיו, ומתוך הכרות זאת להתמלא בתחושת דחיפות וחיות בכל מעשיו. במקרים רבים ניכר כי הוא לא התפשר עם יראת שמים פשוטה ודרש עיון מתמיד בתורת האלוקות[10].

כדי שהעיון וההתבוננות יעשו כדבעי, הדגיש בעל התניא כי אנו צריכים להרחיב ולהעמיק את הידע שלנו על העולם. את זאת אנחנו יכולים לעשות באמצעות גורמים מתווכים לידע, כאלה שאמינותם ניכרת. אחת האינדיקציות לכך שאיננו נסחפים אחר אמונות שווא היא שאנו נשענים על מתווכים אמינים לידע ושהם משוללי אינטרסים זרים לנו. בעל התניא משמש מופת לגורם מתווך שכזה.

[1] מופיע בשער Google Scholar.

[2] ראה שבלי הלקט בראש הספר (בשם ר' ישעי' מטראני). הקדמת החוות דעת לפירושו לשו"ע יו"ד. המשך תרס"ו ע' ת.

[3] אבות פ"ו, ו (בסופו); מגילה טו, סע"א ובעוד מקומות. ומהכיוון ההפוך, "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו (נדרים פ"ק) ומקורו במדרש (תנחומא במדבר כב; יל"ש במדבר רמז תרצה; יל"ש משלי עה"פ רמז תתקס). "אמר רבי חזקי' אמר רבי ירמי' בר אבא בשם רבי יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב (משלי כב, כב( אומר אל תגזול דל כי דל הוא וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו".

[4] ראו: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לו, תשא, שיחה ב', 185.

[6] למרות שהבעש"ט נפטר כששניאור זלמן היה בן 15 לערך, ולא עמד עמו בקשר ישיר, מסופר כי הוא מסר להוריו הוראות מדויקות בנוגע לאופן גידולו ודרכי חינוכו. גם טקס החלקה, הגזיזה הראשונה של שיער הראש, של רבי שניאור זלמן בגיל שלוש, נערך אצל הבעל שם טוב. אביו של שניאור זלמן נחשב לחסיד הבעש"ט, אך הוא לא גילה זאת לבנו בזמן לימודיו, ונתן לו לבחור לבדו את דרכו. לחסידות הגיע שניאור זלמן באמצעות המגיד ממעזריטש.

[7] ספר התניא נכתב בעברית. מאז הדפסתו הראשונה התפרסם בלמעלה מ-5000 מהדורות ותורגם לשפות רבות. ראו: אברהם שמואל בוקיעט, נזר התניא, תאריכים שונים בהתפתחות ספר התניא ובהפצתו, בהוצאת איגוד השלוחים, כפר חב"ד, 5768.

[8] מובא אצל:  שלמה יוסף זיון, רבי שניאור זלמן מלאדי, מחניים מ"ו, ה'תש"ך, באתר "דעת.

[9] המדרש מלמד כי אברהם נקרא אברם העברי, הרבה לפני שבני ישראל זכו בכינוי יהודים (הכינוי יהודי מופיע לראשונה בירמיהו לו, יד). הוא זכה בשמו זה על שום שחצה את הנהר נגד הזרם, מעברו האחד, בעוד שכל העולם, כל עובדי האלילים באותה תקופה, היו בצד האחר של הנהר.  ראו: ב"ר ספמ"ב. על כך שאברהם 'הקריא לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב' ראו: סוטה יו"ד סע"א.

[10] על קורותיו של  אדמו"ר הזקן ניתן לקרוא בביוגרפיה מקיפה באנגלית:

Nissan Mindel, Rabbi Schneur Zalman Of Liadi, Kehot Publication Society, 770 Eastern Parkway, Brooklyn, 1969.

The post למה להאמין לו? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

באחרונה הדיון הפך מעשי יותר. הצטרפו זו לזו כמה נסיבות, אבי, זכרונו לברכה, נפטר באופן פתאומי. סמיכות האבלות לתקופת העומר, חייבה הותרת הזקן על כנו למשך למעלה משלושה חודשים. עתה יכולתי להרגיש באמת את משמעות הידור הזקן.

בתוך שלושת חודשי גידול הזקן התגובות לשיעור היו מעורבות. מחד, אשתי הקפידה להזכיר לי, ובמידה רבה של צדק, שאני נראה מבוגר בעשר שנים לפחות, ומייד עם סיום ימי העומר לא תהיה ברירה ולכל הפחות יהיה צורך לקצץ בנטיעות. הגדיל להגיב הספר המקומי במרכז המסחרי בקרית גת, שפגש אותי במקרה ועיקם פניו בטענה כי 'אנחנו לא חמאסניקים, ולא צריכים להיות קיצוניים'. מנגד, כשראה אותי הרב וועכטר מקרית מלאכי, הוא חייך בנחת ואמר: 'או, עכשיו אתה מתחיל להיראות כמו יהודי!'.

בלית ברירה, וללא קרב אמיתי, ירד רוב הזקן. ממילא לא האמנתי שיעלה בידי לטפח זקן עבות ופראי. אולם ולו כדי להישאר עם חותם זקן מסותת, הבנתי שיש לרתום טיעוני נגד המצדדים בגידול זקן, ורצוי שיהיו פרקטיים והגיוניים.

בתחילה הסברתי שאמנם מידת האמונה ויראת השמיים אינן נמדדות ביחס ישר לאורך הזקן, ובכל זאת לאמונה היהודית ולמסורת ישראל סבא יש משקל רב בקביעת החזות החיצונית של האדם. משום מה, כשאנו מתארים לנגד עינינו את משה רבנו, את אהרון הכהן, את הרמב"ם ובעצם את כל גדולי ישראל, להוציא אולי המהר"ל מפראג, אנו מדמיינים אותם עטורי זקן עבות. כך שעוד לפני שבוחנים את עמדת ההלכה ופנימיות התורה, גדולי העם היהודי מצביעים בברור על ערך הזקן על-ידי דוגמה אישית. מכאן המשכתי בכך שספרות הקבלה והחסידות עמוסה אזכורים המעודדים את גידול הזקן, ומדגישים את חשיבות שער הפנים כמשקפי החיות הפנימית שבראש.  חיות שהיא במדרגה רוחנית גבוהה הקשורה לשיקוף מציאות אלוקית. ולבסוף חתמתי בטיעון המנצח כי 'אומרים' שהזקן הוא בעל סגולה מיוחדת להמשכת שפע גשמי ורוחני. לא פחות ולא יותר.

כל זה כמובן לא עשה רושם, אולי בגלל שהטיעונים היו היוליים ולא מחודדים דיים. בתשובה לטיעון הפרקטי היחיד, סברה אשתי כי אם הזקן אכן מקדם את השפע, כיצד ייתכן ובעלי הזקנים אינם ידועים כעשירים מכל. יתרה מכך היא הסכימה לניסוי הנדרש מעצם הטיעון – תאריך זקן למשך חודש נוסף ונראה מה מתרחש בחשבון הבנק.

תאמינו או לא, הניסוי באמת עבר בהצלחה, ומקץ חודש נוסף ללא תספורת, חשבון הבנק אכן תפח במעט, או ליתר דיוק מיעט להתכווץ, אך כנראה לא במידה משכנעת דיה כדי להותיר לזקן להתנוסס באין מפריע ומעכב.

י"ג מידות הרחמים

ובכל זאת, נושא הזקן דורש דיון רציני ומעמיק יותר, המתקשר לחודש אלול. שכן גם לגבי הזקן וגם לגבי חודש אלול מוזכר הגילוי של י"ג מידות הרחמים.

ידוע לכל כי הרבי מליובאוויטש הקפיד לציין את מעלת גידול הזקן בהזדמנויות רבות. בכל עת שפנה אליו מישהו בשאלה האם לגדל זקן או לגלחו מסיבות של דעת קהל, מציאת חן וכדומה, הוא נטה בברור לטובת גידול הזקן (כאן ניתן לקרוא כמה דוגמאות). מדוע?

על-פי תורת הקבלה והחסידות מהזקן נמשכים תיקוני דיקנא[1], שהם י"ג מידות הרחמים[2]. מכאן, גידול הזקן הוא סגולה מיוחדת או בניסוח אחר צינור, להמשיך את ברכת הבורא לתוך חיי המציאות הגשמיים[3] ובעיקר בכל הקשור לענייני פרנסה.

מהן י"ג מידות הרחמים, המסייעות כסגולה בהגברת הפרנסה? מידות הרחמים הן מעין גילוי תכונות הבורא ממדרגה גבוהה ולא על-פי הסדירות הטבעית[4]. מידות הרחמים, הבאות לידי ביטוי בזקן, הן ביטוי חיצוני של שורש רוחני נעלה, המכונה חכמה סתימאה[5]. במילים אחרות, גידול הזקן נשען על קשר מסוים בין מראה חיצוני, הצלחה גשמית ומצב נפשי או מדרגה רוחנית בה מצוי האדם. הטענה הגלומה בגידול הזקן היא כי מראה מסוים, או ליתר דיוק מראה מזוקן, משפיע על המצב הכללי של האדם.

רעיון זה אינו חדש. אנו שופטים בני אדם לפי תצוגתם החיצונית והבגדים שהם לובשים. בהקשר המדובר, בתפיסה הרווחת הזקן קשור לבשלות וחכמה. כשאיש עם זקן ארוך ולבן נכנס לחדר, אנו חשים בדרך כלל יראת כבוד וסבורים שמדובר באדם חכם. מסופר למשל שחכמי יבנה ביקשו למנות כנשיא את ר' אלעזר בן עזריה. אולם למרות שר' אלעזר עמד בדרישות הנשיאות הרמות, הוא חגג רק יום הולדת שמונה עשרה בעת שהוצע למנותו לנשיא[6]. כאשר התייעץ עם אשתו באם להיענות בחיוב להצעה להיות נשיא על ישראל – טענה רעייתו שעדיין לא צמחו לו על פניו שערות לבנות המעידות על זקנה ובשלות, בשל גילו הצעיר. ואילו דרשן אמיתי, סברה, ראוי שיהיה בעל שערות לבנות וזקן. בדרך נסית, בו ביום שאמרה לו אשתו דברים אלה – צמחו לו כשמונה עשרה שערות לבנות. לכן כשדרש באותו היום אמר: 'הרי אני כבן שבעים שנה' – אני נראה בן שבעים שנה, אף על פי שאני בן שמונה עשרה בלבד[7].

יחד עם המסופר ברור כי לזקן אין קשר עם המוח הרגיל של האדם. אם אדם חותך את שערות פניו הוא לא מרגיש דבר בראש. דרגת חכמה סתימאה היא למעלה מהחכמה והבינה המוכרות לנו, הקשורות בהבנה והשגה[8]. מכאן גם ההסבר לערך הטמון בגידול הזקן אינו נעוץ במחשבה הרציונלית כי אם נשען על הסברים שהם בעיקרם מטפיזיים, ושייכים למי שמקבל את פרשנות פנימיות התורה למציאות.

צלם אלוקים

זקן מתואר כצלם אלקים. על-פי תורת החסידות ישנו צלם אלקים ברוחניות, וישנו צלם אלקים בגשמיות. צלם אלקים בגשמיות הוא זקן. באם משימת האדם היא להידמות לבוראו בתכונותיו והנהגותיו, בכך שהאדם מגדל זקן הוא הופך לדומה גם בהיבט החיצוני לבוראו. לכן הזקן מגלם דמיון של הנברא לבורא.

השתלשלות י"ג מידות הרחמים מצביעות על קרבה ודמיון מסוים בין הבורא לנבראים. י"ג מידות הרחמים הם כמו זיהוי של הבורא את הקרובים אליו, ומוכנותו להעניק להם מעבר לסדר הטבעי. הדבר דומה למי שעומד בתור ארוך בבנק, ולפתע הוא רואה שהמנהל הוא המפקד שלו מהמילואים. מן הסתם הוא מאמין שיזכה להטבות רבות יותר בגלל הקרבה הרבה לאותו מפקד. כך הארת י"ג מידות הרחמים הם גילוי של קרבה גבוהה יותר למידות האלוקיות מאלה הנתפסות אצלנו בדרך של הבנה והשגה.

האנשת הבורא

בטענה כי על-ידי גידול הזקן האדם לובש צלם אלוקי מתעוררת סוגיית האנשה לכאורה של הבורא. מדובר בסוגייה רחבה הדורשת הכרות עם הרבדים השונים בקיום הבורא בעולם, אולם בקצרה יתואר כי למרות שלקב"ה אין גוף ולא דמות הגוף, ספרות הקבלה מרבה לעסוק בדמיון בין האדם לבוראו. במרכבה שראה יחזקאל כתוב כי 'על דמות הכסא דמות כמראה אדם'[9]. מראה הקב"ה כדמות אדם היא מעשה של צמצום. הקב"ה מעין מצמצם עצמו לציור אדם כדי להראות את עצמו כמראה ומודל לחיקוי. הצמצום לציור אדם נועד על-מנת לאפשר לנבראים כלי להתחבר ולהתדבק בו. על-ידי הצמצום, היציר האנושי נהיה בבחינת אדם מלשון אדמה לעליון[10]. מראה האדם נאמר דוקא במרכבת יחזקאל משום שהבורא מצמצם עצמו לבחינת אדם, כדי לעודד את הנברא לבצע עבודה עצמית שתגלה את פני הבורא למרות שהאדם יודע כי צמצום זה נועד רק עבורו[11] .

כך גם עבודת חודש אלול היא גילוי הצמצום האלוקי באופן שיאפשר להתחבר אליו טוב יותר. בחודש אלול, שהוא החודש האחרון בשנה הקורא לאדם לעצור את המרוץ השוטף ולבצע חשבון נפש, האדם זוכה בכוחות מיוחדים כדי להתמודד עם דרישות חשבון נפש זה. חודש אלול מבטא אפשרות להזדמנות שנייה, להשלים חיסרון, לתקן קלקול. בראש חודש אלול עלה משה רבנו לקבל את הלוחות השניים לאחר ששבר את הראשונים בעקבות חטא העגל. לאחר ארבעים יום, ביום-הכיפורים, ירד משה והלוחות בידו, ובישר לעם שסליחתם התקבלה. מאז, ארבעים הימים מתחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים הם ימי רצון, תשובה וסליחה. מכאן, בחודש אלול יש לכל אחד הזדמנות לעשות מעין חשבון נפש, שבו הוא בוחן את הישגיו, הצלחותיו וכישלונותיו במהלך השנה החולפת.

מלבד היותו של חודש אלול יום של חשבון נפש, הוא חודש של אהבה והתקרבות רבה יותר בין הבורא לנבראים. אחד מראשי התיבות המיוחסים לחודש הם: "אני לדודי ודודי לי". "דודי" הוא כינוי מיוחד ב"שיר השירים" לאהבה וכמיהה לאהוב. הכוונה היא שאם בחודש אלול אני לדודי, כלומר אני מתאמץ בכוחותי לגלות ולאהוב את הבורא, כך דודי לי בעשרת ימי תשובה, בהם נקבע עתיד השנה כולה.

הזקן הוא כדוגמת אותה נתינת כוח הקיימת בחודש אלול. נתינת כוח המאפשרת לאדם להתמודד עם תהליך חשבון הנפש. אף אדם לא ייתעשר או יזכה בשפע אם לא יכין כלי, אם לא ייצא לפעולה בכוחות עצמו. כלומר גידול זקן כשלעצמו לא יביא לאף אחד שפע. אולם הזקן הוא עידוד מלמעלה להכנה של כלי שכזה. הוא כמו המפגש עם המפקד הקרוב מהמילואים בסניף הבנק. בלעדי עזרה זו, אנו מעדיפים להישאר בתוך השגרה ולא להרים את הראש ולהביט מסביבנו, למצוא את נקודות החיסרון ולהשלימן. חשבון הנפש איננו תהליך של הלקאה עצמית על טעויתינו או על מה שפספסנו, אלא לאפשר לנו למצוא ולהגשים הזדמנויות עתידיות, לאור הכרת העבר. י"ג מידות הרחמים הם כלי המסייע בידינו להבין ולממש תהליך זה.

בחודש אלול המלך כמו יורד ממושבו הנשגב ויוצא לשדה, שם כל אחד, קטן כגדול, מסוגל לפוגשו. על-פי המשל, היציאה של המלך לשדה היא כגילוי י"ג מידות הרחמים. מידות אלה יוצרות שוויון ביכולת להכיר את הבורא. שוויון שלא קיים בזמנים בהם רק יחידי סגולה מצליחים להיכנס למשכנו הרם ונשגב. ההיגיון שבזקן הוא לכן במידה רבה אותו היגיון הנעוץ באמירה המשותפת של י"ג מידות הרחמים.

למרות אורכה של הרשימה חייבים להודות כי היא מותירה עוד מספר רב של סוגיות פתוחות, כדוגמת: מה המשמעות של העדר שיעור פנים באשה, מדוע באיסלאם לא נוהגים להתגלח למרות שבנצרות מקפידים על כך, מהן המשמעויות הנרחבות של המהלך האנתרופומורפי, וכן הלאה. שאלות אלה נידונו בחלקן בעבר וכנראה עוד יידונו בהזדמנויות אחרות.

[1] אדמו"ר ה'הצמח צדק', 'יהל אור' עמ' תרכו.

[2] בפסוק "והוא רחום יכפר עון גו'" (תהלים עח, לח), "יש י"ג תיבות כנגד י"ג מדות הרחמים, י"ג תיקוני דיקנא שמשם נמשך הכפרה . .' מובא אצל הצמח צדק יהל אור ע' תרכו ואילך. ועוד: מ"י"ג תיקוני דיקנא מהם נמשך והוא רחום כו' ולא ישחית כו' כנ"ל שהם י"ג תיקון הזקן, ע"כ הוזהרנו ולא תשחית את פאת זקנך (קדושים יט, כז)… י"ג תיקוני דעתיקא הם רחמים גדולים ע"כ מי שאינו מגלח זקנו כל עיקר ואינו נוגע עליו בברזל כלל מעורר י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא".

[3] מכתב הרבי מתאריך ג' בתמוז תשכ"ט.

[4] מדות הרחמים מופיעות בשמות ל"ג, ו-ז; וזוכות להתייחסות בכמה מקומות בגמרא.

[5] י"ג מדות הרחמים שהן י"ג תיקוני דיוקנא נמשכים ממוחא סתימאה. מהמוח הסתום, המקור הנעלם של השכל הגבוה. ראו: אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה פרשת מסעי, צב, ד.

[6] ועל פי התלמוד הירושלמי – 16 שנה.

[7] בבלי, ברכות כח, א; ירושלמי, ברכות א, ו.

[8] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורהף פרשה מסעיף צג, א.

[9] יחזקאל א, כו.

[10] של"ה ג, רעא ועוד.

[11] ראו מאמר הרבי מליובאוויטש, יום ב' ח"י אלול ה'תשל"ה.

The post גידול זקן – בעד ונגד, חודש אלול וי"ג מידות הרחמים appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

התוכנית בעריכת מיקי יצחקי ובהנחיית רותם ג'קסון

The post על חודש אלול appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.