בשבוע שעבר זה קרה. איך לא שמעתם על כך? ואם שמעתם אז לא מספיק? זו כנראה עוד הוכחה שהתקשורת, לכל גווניה, כמו ההיסטוריה, נכתבת בידי גברים, שמבינים הרבה פחות בעניינים שמרתקים נשים.

כינוס השלוחות העולמי שמתקיים בניו-יורק הוא לא רק הכינוס היהודי הנשי הגדול בעולם. לדעתי זהו גם הכינוס היהודי המרתק ביותר. הוא המרתק ביותר לא רק בגלל המשתתפות ואופן הארגון הנשי, אלא בגלל שהנושאים הנדונים בו הם נושאים אמיתיים, חיים, נוגעים ומאתגרים.

להשתתף בכינוס השלוחים העולמי זו משימה פשוטה יחסית. להשתתף בכינוס השלוחות זו משימה כמעט בלתי אפשרית. כגודל האתגר, כך גברה סקרנותי. למי לא התקשרתי. אחד אחרי השני נדחתה בקשתי. לבסוף הצלחתי בדרך לא דרך למצוא אישה (הקרובה אלי ביותר) שהסכימה "בחירוף נפש" לנטוש את כל מחויבויותיה ולצאת לשבוע בניו-יורק ולהשתתף בכינוס, תמורת התחייבותי לטפל בילדיה ולענות ללקוחותיה במהלך השבוע זה. אני עמדתי במשימה. ואכן המידע שזרם גבר על הדמיון.

בלי סיכומים היסטוריים ובלי נוסטלגיה ניגש היישר למסקנות. מדוע נשים מעניינות יותר, וגברים לעולם לא יצליחו להבין זאת.

א. עולם המעשה – אני לא יודע אם גברים מתביישים, או פשוט לא טרודים מהפרטים, אבל ניכר שבכינוס השלוחים הגברים ממעטים לשאול שאלות. סביב השולחנות סביר יותר שתפגשו מושגים כמו א"ק, סובב, ממלא, רדל"א וזעיר אנפין ופחות שאלות הנוגעות לחינוך הילדים ומערכות היחסים עם ראשי הקהילה הרפורמית.

הגברים באים כדי למלא מצברים רוחניים. גם הנשים מבקשות להתמלא רוחנית, אך עבורן כנראה מילוי מצברים אינו כרוך בהדחקת בעיות אלא בהתמודדות איתן.

לנשים ניכר שיש שאלות מעשיות והרבה. חשוב מכך, הן אינן מחביאות ספקות, טרדות ודילמות בלתי פתורות. והן גם רוצות לדבר על הדברים בפתיחות, בלי להסתתר. החסידות צריכה מבחינתן להיות תורת חיים שקשורה לכל פרט בהתנהלות היומיומית.

אחרי כל לימוד עיוני התיישבו קבוצות הנשים לשאול מה ההוראה המעשית מהרעיונות שזה עתה למדו. התשובות ניתנו מתוך הקהל, על-ידי יועצות מומחיות וגם על-ידי רבנים שהוזמנו מראש ומתמחים בנושאים שונים.

ניכר, מהמידע שקיבלתי, שהדוברות היו רהוטות ואינטלגנטיות. התשובות והשאלות, כמו רוב הכנס, ניתנו באנגלית. בכלל מהשאלות עולה כי ההתמודדויות של השליחים בארה"ב שונות בהיבטים רבים מאלה של השליחים בארץ. הם אמנם אינם עומדים מול מתח בין דתיים וחילוניים, מהסוג שהשליחים בישראל סובלים ממנו. אבל כששישים אחוזים מיהודי ארה"ב מתבוללים, השאלות הן רבות.

רוצים דוגמאות? הנה כמה מעניינות במיוחד.

• מה קורה כשזוג צעיר מתחתן וכבר אחרי שנה הם חובקים תינוק? היכן הם רוכשים מיומנות הורית? מדוע אין קורסים בהורות לזוגות צעירים?
• עד כמה אווירה לחוצה משפיעה על גידול הילדים ומה אפשר לעשות בנידון?
• מה עושים כשילדה בגיל ההתבגרות בסביבה אמריקאית נוטה להתחצף ולזלזל בערכים אמוניים?
• האם בעיות חברתיות משפיעות על האמונה של הילדים? האם ילד שנדחה חברתית או סובל מהתעללות, הדבר עשוי להתבטא בעזיבתו את חיי התורה והמצוות?
• כיצד ועד כמה אם יכולה להדריך את בתה בעניינים צנועים ורגישים?
• עד כמה בדידות משפיעה על הנפש וכיצד להיחלץ ממצבים של בדידות? מדוע חשוב כל-כך שהורים יבינו את הילדים ויתנו להם אפשרות לשתף בחוויותיהם?
• מדוע שיטת העונשים אינה עובדת ומדוע אין ראוי להשתמש בה? 
• ואחת קשה במיוחד, שיכולה להישאל רק בארה"ב – כשטרנסג'נדרית נכנסת לבית הכנסת, לאן צריכים להכווינה- לעזרת נשים או למניין הגברים? וטרנסג'נדר? ומה לדעתכם ענו המומחים והרבנים? (ההימור שלי: שגבר שהפך לאישה – יכול לעבור לעזרת נשים. אישה שהופכת לגבר לא יכולה כבר להשתתף במניין).
• מה עושים כשאין שלום בית בין בני זוג שאמורים להוות מודל לזוגיות? (לא לחכות לרגע האחרון, לטפל ולמנוע מהמצב להתדרדר).
• איך אפשר להסביר מחלוקות בין שליחים? מה זו אותנטיות בשליחות?
• כיצד אפשר להתמודד עם השליחות מבלי להתדרדר רוחנית?
• כיצד מתמודדים עם בני זוג מעורבים (יהודיה ולא יהודי)? איך להתייחס אל לא יהודים על שולחן השבת? מתי אפשר לארגן ארועים מעורבים (נשים וגברים) ומתי לא?
• האם שליח או שליחה יכולים ללכת לאירוע לא כשר? (לא!)
• האם מותר לקיים פעילויות עם רבנים רפורמים וקונסרבטיביים (דרך אגב התשובה הייתה שמותר לשמור על קשר אך לא לקיים פעילויות משותפות).

את העיקרון הבנתם. הנשים דיברו על הכל ובפתיחות במטרה ללבן סוגיות קשות ולקבל תשובות מעשיות.

ב. עוצמה נשית ו"אין עוד מלבדו" – באחת הסעודות עלתה שליחה צעירה מהארץ שחלתה במחלה קשה. היא סיפרה על קשיי ההתמודדות שלה מבחינה פיזית ונפשית. כשסיימה לדבר הנשים קמו, אחת אחר רעותה ונשאבו יחד לריקוד מלא שמחה. "הריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד בלי די." כשהגיעו לפסוק: "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", כבר כל הנשים דמעו. דמעו משמחה. שמחה של אין מציאות אחרת בעולם מלבד מציאות הבורא. שמחה שרע אינו יכול לרדת מהשמיים, והקושי והייסורים הם רק ניסיון זמני שעתיד להתגלות הטוב שבו.

ג. יוקרה ושוויוניות. חשבתם שנשים יקבלו פחות? טעיתם. לפנק לפנק לפנק. הילטון מנהטן, סעודות גורמה, שוקולד בלגי, סושי, סלסלות עם מוצרי טיפוח והיגיינה בחדרי השירותים, מחשבה נשית על כל פרט (הלו זו חסידות כאן??). משאבים גדולים הוקצו לטובת הכינוס. הרב משה קוטלרסקי, הבולדוזר של חב"ד העולמית, העומד מאחורי המערכת הארגונית של השלוחים והשלוחות, לא מעלה על הדעת ליצור אי שוויון. השלוחות שותפות מלאות ואחראיות על יצירת התכנים והפקת חלק מהאירועים.

הרב קוטלרסקי עובד סביב השעון. הוא נמצא בכל מקום ודואג לכל דבר. חשוב לו לתת מענה אישי לכל בעיה ועניין של כל שלוחה ושלוחה. אולם לא פחות מאשר הוא פועל, הוא בעל חזון. 3000 נשים שעוזבות את ביתן לשבוע זה לא מספיק עבורו. הוא רוצה להגיע ל-10,000 נשים הפועלות כשלוחות. "ישנם קרוב ל-18 מיליון יהודים ברחבי העולם ואם נרצה שלכל אלפיים מהם יהיה שליח ושלוחה אנחנו נצטרך לפחות עוד 10,000 שלוחות" הוא אמר בכנס.

ד. חזון משותף. אי אפשר שלא להתפעל מהיכולת של אלפי נשים, צעירות ומבוגרות, מכל רחבי העולם, אירופה, סין, ספרד, איטליה, רוסיה אוקראינה, ארה"ב, הונג קונג, תאילנד, קנדה, סינגגפור, ואתם יודעים כמה הרשימה עוד ארוכה, למצוא שיח משותף. שיח שעולה מתוך התקשרות לרבי מלובביץ' והחזון המשותף – להסיר את ההסתר מעל המציאות הזאת ולגלות את כוח הבורא בתוך העולם הנברא.

ה. כתבתי כבר בעבר על "פמיניזם" יהודי אמוני. השליחות שפגשה "הסוכנת שלי" הן נשים שלא מתנצלות. אסור להתבלבל. מדובר בנשים המקפידות על כללי ההלכה קלה כחמורה ורואות בתורת ישראל דרך חיים מחייבת. אך בה בעת אלה הן נשים בטוחות בעצמן, חזקות, עצמאיות, מטופחות והכי חשוב שמחות. תנועה נפשית של אומללות, הדרה, "אכלו לי שתו לי" היא לא חלק מההוויה שלהן. פעם בשנה הן נפגשות ומעשירות זו את זו. יונקות את עוצמתן מהאידיאולוגיה המגובשת שהן שואבות מהרבי מלובביץ'.

ביקשתי מהשליחה הפרטית שלי לסכם את החוויה. אולי לא סיפרתי לכם אבל יצא ששלחתי שליחה שמאוד בעניין של העצמה נשית. עוד מהימים שהייתה חברת מועצת עיר ויו"ר הועדה לקידום מעמד האישה.
בעיניה זה נראה כמו תחילתה של מהפכה נשית אמיתית.

The post נשים מעניינות יותר appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

"בוא תעלה!" קרא לעברי השליח מבאזל, כשראשו מגיח מג'יפ מפואר. לנוכח המבטים התנצל. "הזמנתי רכב וזה מה שהגיע". הנהג הדליק את תוכנת הניווט. תוך 40 דקות כבר היינו במקווה ליד האוהל. בדרך הוא סיפר על הקשיים בשליחות. הקהילה בבאזל מגובשת ועשירה. היא משקיעה בתכנים יהודיים. בכל חודש מגיעים אלינו מרצים מכל רחבי העולם, כשבמרכולתם תכנים יהודיים. היה צריך להסביר להם למה צריך כאן שליח חב"ד. למה הקהילה חייבת לגעת גם במעגלים רחבים יותר. להפיץ את בשורת היהדות גם החוצה. החיים בבאזל יקרים מאוד, וכך גם עלות אחזקת המשפחה. אבל בכל יום אנחנו רואים פירות לעמלנו. לאוהל אנחנו באים להודות. להודות ולקבל כוחות.

הכל תפאורה. אמר השליח מבנגקוק. כאן, באוהל באמת תפגוש את הרבי. כאן כולם באים לבקש, להתפלל. כאן זה המקום. כל השאר זה לבושים. שליח אמיתי יוצא מהשדה ועוצר כאן. בדרך חזרה לשדה הוא גם עוצר כאן.

מחוץ לבית העלמין היהודי הוקם מבנה רחב ידיים המספק למבקרים במקום את כל הדרוש. עטים עפרונות, קפה וארוחות. מאות שלוחים החלו בתפילת שחרית. חיבוקים ונשיקות השתלבו היטב עם התפילה. כולם שמחו לפגוש את כולם. לאחר שהסירו את התפילין והטליתות, התיישבו השליחים, יראה נסוכה על פניהם, לכתוב מכתבים לרבי. אחד סיפר על הקשיים שלו בשליחות. אחר נשא עמו רשימות ארוכות של בני קהילתו לבקשת ברכה על הציון. שלישי הכין ספר חדש שהוציא לאור וביקש ברכה להצלחה בהפצתו.

בציון עצמו הרצינות הרבה ניכרה בכל. דמעות זלגו פה ושם. היו שלמרות הדוחק פרצו בבכי, כאילו הם לבדם במקום. הם ובורא עולם. הם הרבי ובורא עולם. לאחר התפילה הוגשה ארוחת בוקר לכל דכפין. שליחים מאזורים עשירים ישבו בצוותא עם כאלה שקוששו בקושי רב את דמי לטיסה לניו יורק. הרב לאזאר, השליח הראשי והרב הראשי של רוסיה שהה במחיצת שלוחים צעירים וחדשים לערים בלתי מוכרות.

"במירון אצל רשב"י מתקיימות תפילות. במערת המכפלה מתקיימות תפילות, אז ברור שגם כאן בשבת ובראש חודש יתקיימו תפילות. זה המקום. כאן זה לא ארוע חברתי. כאן זה הדבר האמיתי". אמר ר' שלומי פלס, אחד מחשובי פעילי חב"ד. הוא דחה את הטיעון של שליח אחר שהתעקש שבראש חודש ובשבת אין להגיע לציון. מתוך אלפי השלוחים, אכן עשרות רבות בחרו לישון בציון בשבת. הם הרגישו קרובים לרבי ולשם כך באו. לבקש, להתפלל לקב"ה, כשהרבי הוא המתווך. קדושה אינה זזה ממקומה, וכאן מקום הקדושה הם מאמינים. (כאן כתבתי בעבר על הרציונל שבהשתטחות)

***

במוצאי שבת הרגשתי שראשי סחרחר. ניכר שהמקור של החסידות הוא ברוסיה. המשקה זורם כמים בכל פינה. צהוב ולבן. ויסקי וודקה. לסרוגין. ואני, שאיני מורגל בכך, הרגשתי שאני חייב לנוח קצת מהאינטנסיביות של ההתוועדויות, מעוצמת המפגשים ומכמות האנשים האינסופית שפוגשים כאן. הנחתי את הראש לכמה רגעים והטלפון צלצל.

"הגעת ל-770? אני לא בטוח. אתה פה כבר שלושה ימים ועדיין לא פגשת את הרבי. תתעורר ותגיע מייד". בצד השני של הקו היה ר' בועז קלי. פעיל חב"ד בולט מהקריות. כרבים אחרים הוא היה בדיעה שאת הרבי אפשר לפגוש רק ב-770.

"יש דברים שאנחנו רואים ויש דברים שאנחנו לא רואים". גם מה שאנחנו לא רואים מתקיים. הרבי עכשיו יורד להתוועדות והוא מברך את השלוחים. זה קורה עכשיו. צריך רגישות רוחנית כדי להכיר בכך. אמר חסיד אחר. 770 זה המקום, ולמטה, בבית המדרש. הקדושה כאן דבוקה לחפצים הגשמיים. לקירות. העצמות של הרבי, היותו נשיא כלל ישראל יוצאת מכאן ומכאן היא משפיעה. אם אתה לא יושב כאן בהתוועדויות במשך כל השבת, אתה לעולם לא תצליח לחוות את חווית ההתקשרות.

ר' שימי גולדשמיט, השליח בפושקר, תרגם בפני הצעירים הלומדים במקום שיחה באופן דומה. עבור חלק מהחסידים, אלה ההולכים לציון בעצם מבזבזים תפילות. הם מתפללים לאבנים. אין שם חיות ואין שם קדושה. ההתרחשות האמיתית היא כאן, בבית המדרש, המלא עד אפס מקום.

למרות ההבטחה לפגוש את הרבי בבית המדרש העמוס בעולם לא הצלחתי להתעורר. אולם השכם בבוקר כבר קיבלתי טלפון נוסף. למדת משהו היום? באת ל-770 ואתה רק מסתובב? כל הקדושה מצויה בלימוד. ההתקשרות האמיתית היא דרך הלימוד. תגיע בהקדם ונעבור יחד על מאמר. בלי הלימוד אתה לא תצליח לחוות את החוויה. זה הסדר בחסידות. קודם כל להבין בשכל ואז הרגשות מתעוררים.

בערב שבת הוזמנתי לסעודה אצל משפחת לוין. חשבתי שאיחרתי, אבל בחב"ד מסתבר שאף פעם אי אפשר לאחר. במהלך הסעודה, בכל עשר דקות לערך נכנס אורח נוסף. אורח ממקום אחר בעולם. לא בטוח שכולם הוזמנו, אבל הדלת הייתה פתוחה. לכל אחד מהאורחים נמצא מקום, צלחת ואוכל. המאפיין אולי הבולט ביותר של שכונת קראון הייטס הוא הכנסת האורחים. במהלך השבוע תושבי השכונה עובדים קשה למחייתם. המשפחות גדולות והצרכים מרובים. שולחן השבת זוכה בהידור יוצא דופן מהמוכר במקומות אחרים. מטעמים, משקאות מיוחדים – כל הברכה באה מהשבת והתושבים מאמינים כי הוצאות שבת ויום טוב אינן נחשבות וחוזרות תמיד. המארח סיפר שבכל ימות השנה יש כאן אורחים, זרם בלתי פוסק. מאיפה הכוח שאלתי. על החסד העצום הזה שמעתי מכמה מקומות. "לא מתחשק לכם קצת שקט?" "מתחשק. גם עכשיו מתחשק" ענה. נו אז מה? הרבי החדיר בנו את תחושת השליחות בהכנסת אורחים. הארוח הוא חלק ממפעל השליחות של הרבי. הארוח מאפשר להשפיע. להעביר את רוח הרבי.

מחוץ לבית המדרש נתקלתי בשני חסידים מתווכחים ביניהם האם לנסוע לאוהל או לא. לכל אחד היה ארסנל מלא טיעונים מה הרבי רצה. היכן ניתן באמת לפגוש את הרבי. הטיעונים מורכבים ומתבססים על לוגיקה, שיחות של הרבי, סיפורים וכהנה אמצעים רטוריים ולשוניים. כל אחד באמת משוכנע שהוא צודק. ולא רק שהוא צודק אלא שגורלו האישי כמו גם הגאולה העתידה תלויים בצדקתו.

הויכוחים האלה חוזרים ומתלהטים תדיר. אולם אי ההסכמות מחביאות כמיהה עזה. כמיהה לקדושה, לחיזוק האמונה, להתבוננות שונה במציאות. להסרת הקליפות. סדר היום של כינוס השלוחים רצוף סדנאות ושיחות המזכירות ימי עיון בנושאי שיווק ומכירות. אולם זהו רק הצד החיצוני של הפעילות. הצד הפנימי שכולם כמהים אליו הוא השלמת תכלית הבריאה. שינוי זווית הראייה של מיליוני יהודים ולא יהודים ברחבי העולם, כך שיגלו את הצד הפנימי של המציאות. גילוי שבעיניהם הוא תכלית הפעילות של הרבי.

לאן הויכוחים האלה לוקחים את התנועה האדירה הזאת? הפסימיסטים מאמינים שיש כאן הרבה 'קליפות' שצריך לסלק. העדר הסכמות שמונעים את בוא הגאולה וביאת המשיח. האופטימיסטים רואים בפלורליזם המחשבתי, בסגנונות השונים תהליך הכרחי לקראת אותה גאולה.

הבוקר, בעוד אני מתלבט אם לצאת לאוהל או להתפלל תפילת ראש חודש ב-770, גער בי אחד החסידים. "אדם עצמי הוא אדם שיש לו סדר יום. לא משנה מה דעתך, העיקר שתהיה לך דעה ותלך איתה עד הסוף". דבריו נשמעו משכנעים, אבל לאור המחלוקות לא בטוח כל כך שהוא צודק.

The post היכן לחוות את הרבי? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הפרסום של "שבת ישראלית" זכה בעדכונים הלכתיים, שנועדו עבור המארח הדתי. העדכונים עסקו בשאלה האם מותר להזמין לשבת מי שיודעים שיגיע ברכב, וכיצד יש לעשות זאת. הטיעון ההלכתי המתיר את ההזמנה אינו קשור בסיבות בגינן זהבה גלאון הסכימה להשתתף במיזם. הטיעון ההלכתי קשור להפצת רוח היהדות – "לחוויית השבת כוח מיוחד לקרב לערכי היהדות". אם להוסיף ברוח ההלכה, מאחר והמארח גם אסור בדברי חול בשבת, סביר שהסועדים לא ידברו על פוליטיקה מוניציפלית או תקציב המדינה, אלא על רעיונות תורניים.

כיצד ניתן לאפשר עונג שבת המבוסס על חילולה? ההיתר ההלכתי נובע, על-פי האמור באתר ארגון הלל, מהמטרה לקרב יהודים זה לזה ולשמור על קשר לעולם של שבת ושל קדושה.

אם היה מדובר בפרויקט חב"די בקנה מידה כזה (למען האמת בפועל סעודות השבת הן הכלי המרכזי של שלוחי חב"ד לקירוב לרוח היהדות), מן הסתם היו מייד עולות הטענות הרגילות שמאחורי הסובלנות והרצון לבנות גשרים מסתתר רצון לקרב יהודים ליהדותם, כלומר לדתם. כלומר לדת היהודית ולא לזאת הרפורמית. אולם אין להתפלא על כך. כל הרעיון של אירוח, כפי שאנחנו למדים מאברהם אבינו ששלח את שרה לטרוח ולהכין עוגות לאורחים, נועד כדי שהמארח ישפיע על האורחים. המארח מקבל באירוח הזדמנות להציג את מלוא מרכולתו (וראו כאן ברשימה על הפרשה).

זה גם די הגיוני שלפרויקט החשוב הזה של ארגון הלל תהיה מטרה לקרב לעולמה של היהדות. לשכן הדתי ולשכן הלא דתי שייתארח אצלו אין שום ריב ומחלוקת, ולכן השבת ממילא נועדה לייצר צינור של השפעה. הגורמים שבמחלוקת נשארים מחוץ לתמונה. כשזהבה גלאון תתארח בבית שמש או אצל הרב גינזבורג ברמת אביב, יהיה מקום לשנות את המסקנה האמורה.

הקליפ המוצלח של אנדרדוס לשבת ישראלית

שבת יהודית באמריקה

המהמורות ההלכתיות של שבת ישראלית הן זעירות ביחס לשבת אמריקאית. בחוד החנית של קרוב יהודים ליהדותם בעולם עומדת כמובן תנועת חב"ד. אם בישראל הגשרים המדוברים נועדו להפחית את המתח הפוליטי, בתפוצות הגשרים נועדו למנוע את התדלדלותו של העם היהודי.

בפורומים החב"דים בחו"ל הסוגיות ההלכתיות הרבה יותר מורכבות. לכולם ברור שיהודי בחו"ל שלא יורשה להגיע ברכב לסעודת שבת פשוט לא יגיע. אבל מה עושים עם בן זוג לא יהודי של יהודיה בשבת? מה קורה כשחבר יהודי רוצה להזמין חברים לא יהודיים? וכיצד אם בכלל ניתן להתאים את תכני השיחה לאותו לא יהודי? שהרי אם אותו לא יהודי יקום מהסעודה בחוסר שביעות רצון בולט, הוא עתיד להשפיע על חברו היהודי.

למרות הרושם המתקבל, ההתבוללות היא לא הבעיה היהודית העולמית העיקרית. היא רק נגזרת של הבעיה. הבעיה העיקרית של היהדות היא יסודות האמונה. או נכון יותר אי הסכמה על יסודות אמונה ועל היחסים בין מרכיביה.

במידה רבה כדי לעצור את ההתבוללות צריך לפצח את סוד האמונה היהודית לאורך ההיסטוריה. להסכים במה יהודים האמינו ולמה. ברגע שתתבסס ההסכמה הזאת אפשר יהיה לגבש דרכים כיצד לקדם את האמונה הזאת.

כינוס השלוחים

לפני שנתיים יצאתי לניו-יורק. בשער הכניסה של היבשת, כפי שסיפרתי כאן וכאן, עצר אותי פקיד הדרכונים, וסיפר לי שגם הוא בדרכי התשובה. גם הוא נשאב לחיי אמונה. בניו-יורק ראיתי אלפי שלוחים מרחבי העולם נאספים בשכונת קראון הייטס למשך חמישה ימים. חמישה ימים עמוסי פעילות שבה הם מעבירים חוויות, רוקמים קשרים, טווים תוכניות, מגייסים תורמים ותרומות לטובת שליחותם ובעיקר מתחזקים לקראת המשך השליחות.

אני מניח ששליח בשכונה יהודית באנגליה זקוק להרבה פחות חיזוק מאשר שליח בעיירה באוקראינה הניזון מתרומות מועטות וקהל יעד לא פשוט. ככה זה בחיים. כל אחד והשליחות שלו. מה שבטוח, שכפי שכתבתי כאן על המצב הכלכלי של השלוחים והמבנה הכלכלי של השליחות, אף אחד אינו מלקק דבש.

גיוס כספים 

בלשון שוק העבודה, עבודת השליחות היא לעולם חסרת ביטחון תעסוקתי ויציבות. מי שכבר מגייס סכום כסף גדול, ירחיב את הפעילות ובמהרה ימצא עצמו נדרש להזין מערכת גדולה יותר. הפילנטרופיה מחזיקה את העולם היהודי. לא רק בחב"ד. כמעט בכל נישה שבה תמצאו תוכן יהודי. מצד שני, זה כך במידה מסוימת באוניברסיטאות, בבתי החולים וברוב מכוני המחקר. ובכל זאת, מהצד נראה שאין עבודה קשה יותר מאשר להיות גייס כספים.

גייס כספים, יהיה זה יו"ר עמותת סעד, נשיא אוניברסיטה, יו"ר בית חולים, או ועד מנהל של יישוב פריפריאלי, שלא מאמין במטרה שלשמה הוא מגייס את הכספים, מלאכתו היא כמעט בלתי אפשרית. היא בלתי אפשרית משום שמייד הדבר יהיה ניכר בו ומשום שזה כמעט בלתי אפשרי לבקש כסף עבור מטרות שאינך מאמין בהם.

זה אמנם משתנה משליח לשליח אך בהערכה גסה 70% מכספי השליחות באים מתרומות ועוד כ-30% מהכנסות עצמיות, קיום מערכות חינוך עצמאיות, מכירת מוצרי יודאיקה וכן הלאה.

למה נדרשתי להיבט הכלכלי של השליחות בפסקאות האחרונות – כי קריירה ופרנסה הם אחד התחומים הדומיננטיים והמכריעים בחיים המודרניים. אנשים הולכים אחר הפרנסה. הקושי הכלכלי המתמיד של רוב השלוחים מדגיש את הקושי בקיום מפעל השליחות. ובכל זאת יש היום יותר צעירים שמוכנים להתמסר לעבודת השליחות מאשר מקומות לשליחות.

נחזור לכינוס השלוחים. הביקור הנפלא בניו-יורק הוליד את "סודו של הרבי", שניסה להבין את הרבי ואת כוח המשיכה שלו.

למרות הספר, לא הרגשתי שמיציתי את מפעל השליחות. חסרה בספר ההבנה במה מאמינים השלוחים, ולא מדוע הרבי הוא הכוח המניע. מהם יסודות האמונה של השלוחים? מהם המקורות של יסודות האמונה הללו? האם האמונה הזאת קשורה בעבותות במסורת היהודית רבת השנים, וכיצד?

אני לא מכניס כאן את ראשי בן גדולים, אבל מסיכום קצרצר של דבריהם ניתן לחלק בהכללה את עיקרי האמונה היהודית לארבעה מרכיבים עיקריים.

– הבורא

המרכיב הראשון באמונה הוא קיומו של הבורא. תפיסת הבורא ביהדות כפי שזאת מנוסחת בחסידות היא מערכת מורכבת של תובנות לוגיות המתבססות על אקסיומות אמוניות. תפיסת בורא, לפיה הבריאה נבראת בכל רגע מחדש היא מקור כוח אמוני עצום. שכן היא מעניקה לכל רגע משמעות חדשה ולכל רגע גם פוטנציאל חדש.

– תורה ומצוות

האמונה בבורא, ואפילו בבורא שמעורב בבריאה באופן מתמיד אינה ייחודית ליהדות, ולא מוצגת רק בחסידות. אולם ללא האמונה בתורה כדבר הבורא ובמצוות כציווי הבורא, היהדות הופכת לקורפוס של ידע תרבותי, היסטורי, פוליטי, שאינו מחוייב המציאות עבור היהודי.

– האדם

האמונה באדם כבעל פוטנציאל להשפיע ולשנות את העולם היא קריטית במחשבה היהודית ועומדת בייסוד המצוות. האדם יכול להשפיע במעשיו, בדיבורו ובתפילתו. ללא אמונה זאת, הכוח המועבר מהבורא לאדם מאבדת מחשיבותה. הכוח לשנות את המציאות היא דווקא בידי בני האדם.

– גאולה ומשיח

ולבסוף, העיקר הרביעי ביהדות הוא תפיסת הגאולה והמשיח. האמונה שלהתחלה יש סוף. שלבריאה יש תכלית. ובאופן פרדוכסלי לתפקיד האקזיסטנציאלי של האדם כאן ועכשיו, אמונת הגאולה היא התכלית.

יהדות ללא ארבעת העיקריים הללו היא יהדות חסרה, או בעצם לא יהדות. ארבעת הרעיונות הללו שזורים זה בזה. קשורים בעבותות ומלווים את האמונה היהודית מראשיתה.

אלא שמרכז הכובד האמוני משתנה מדור לדור, מתקופה לתקופה וממקום למקום. פעם תמצאו את האמונה בבורא כייסוד מרכזי, פעם את לימוד התורה ומצוות, פעם את האדם בצלם הבורא ופעם את רעיונות הגאולה ומשיח.

בכל מקרה אלו הן תובנות תיאורטיות. האמונה ניכרת במעשים, בבחירות, בגישה. בהתמודדות היומיומית עם טרדות הפרנסה, עם ההתפתחויות הטכנולוגיות, עם גידול הילדים, עם השפעות הגלובליזציה וכן הלאה. אמונה היא כוח מניע רב עוצמה המייצר שינוי במציאות. בלעדיה, היהדות לא יכולה להתקיים. המתבולל יכול להאמין בבורא, באדם, ואפילו בגאולה. אך אם ייאבד נדבך אחד, ייאבד את יהדותו.

ההווי של השלוחים רווי סיפורים קטנים כגדולים על מכשולים בפעילות שנפתרו בדרך מעין קוסמית. תמיד תמצאו איזה סיפור על שליח שקפץ בפועלו מעל ליכולתו, לכתחילה אריבער, ומצא עצמו עם חוב של מיליון שקלים או שלושה, נושים כעסניים ודד ליין קרוב. בזכות כוח האמונה וכמובן כוחו של הרבי הוא הצליח ברגע האחרון לגייס את הכסף ולהתגבר.

בכל זאת, השאלה נותרת בעינה, איך האמונה חודרת לחיי היומיום. איך היא מניעה לפעולה. מה מערכת הקשרים של האמונה והרציונליזם? מה היה המקום של האמונה אצל הרמב"ם? אצל רש"י? אצל רבי סעדיה גאון? ומה בין האמונה של גדולי האמונה לזאת של השליח החב"די?

לפצח את סוד האמונה בהיסטוריה של העם היהודי זה במידה רבה להבין מה קורה לאמונה בזמננו והאם ניתן להחיות אותה, על כל מרכיביה בקרב כלל העם היהודי.

בשבוע הבא אני שוב יוצא לכינוס השלוחים. הפעם לא כדי לגלות אודות הרבי אלא כדי להתחיל ולברר, ולא רק מהבחינה העיונית, אודות עוצמת האמונה, והאפשרות של זאת להיהפך לנחלת כלל העם היהודי.

כשאחזור, אתם מוזמנים לבוא ולעשות שבת. בכל שבת. לא רק ב"חיי שרה".

The post שבת ישראלית ואמונת השלוחים appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

נו, אתם יודעים איפה הכסף, אצל המתנחלים, החרדים, וכנראה גם בקצבאות אצל הערבים. בטח שלא אצל עשר המשפחות המחזיקות ברוב ההון במדינה. סדר יום כזה מבטיח לנו שנת בחירות רווית מלחמות ומאבקים.

בהיבט מסוים, ואני מודה שצר, מאבק הוא לא דבר נורא כל כך.

מאבק, אמנם, יכול לגרור לפלגנות, ויותר מכך, הוא עלול לפגוע בנקודה המוסרית והמזוככת של האדם. מלחמות בדרך כלל מעוררות בבני האנוש את היצרים האפלים ביותר, וכל מי שנגרר אליהם, נדבקת גם בו מידה חוסר מוסריות[1].

אולם מאבק יכול גם, מנקודת מבט אחרת, להצמיח את שני המתאבקים. יעקב נלחם נגד שרו של עשו. במאבק הם מחבקים זה את זה מתוך רצון להכניע, ובתוך כך הם מעלים אבק ברגליהם[2]. הקרב מאלץ את הלוחם לגלות את הזולת, ולהתאים עצמו אליו. הוא מחייב את השיפור וההתקדמות, שכן אם האחד עולה לקרב מתוך עצלות וכבדות, הוא ינוצח בקלות, גם אם הוא חזק מחברו. לעומת זאת אם יתייצב מלא בטחון פנימי ושמחה, סיכוייו לנצח יהיו גדולים, גם אם יהיה חלש מיריבו. הביטחון, ההחלטיות, הנחישות והאמונה הפנימית הם לא רק מרכיבים קריטיים בכל מאבק, הם גם משתפרים ונלמדים ממאבק למאבק.

האבק העולה מהקרב, על-פי ספרות הקבלה והחסידות, הוא לא כמו עפר הנשאר על האדמה. הוא מסמל את ההתעלות של הדבר התחתון ביותר. קצת כמו המחשבה ההגליאנית המאבק הוא חלק מדיאלקטיקה. מאנטי תזה המבקשת לאתגר את התזה המרכזית, לדחוק אותה מהבמה, ויחד הן יוצרות את הסינתזה, השלמות החדשה.

החברה הישראלית צריכה סוג של מאבק

בניגוד לדעה הרווחת, החברה הישראלית לא תצמח מתוך סבלנות וכבוד הדדי בלבד. אלה טובים כדי לקדם את הדמוקרטיה באוסטרליה. בארץ גישה זו תקדם ניכור ואפטיות מסוכנים.

מדינת ישראל, על כל המתיחויות השוררות בה, גם אינה נדרשת רק להעניק ליהדות את מרחב המחייה המספק. היהדות, כמו המדינה, זקוקה למאבק מצמיח. מאבק שבו לא נפסיק לשכנע ולהשתכנע. מאבק שיחייב את הצדדים לשכלל את הטיעונים, לחדד את התובנות, הצרכים והרצונות, ובעיקר את כוח השכנוע ההדדי. בלא מאבק שכזה, נפסיק לצמוח וגם נפסיק לראות אחד בשני אחים בעלי ברית גורל משותף. בלעדי המאבק הזה נהיה סתם שותפים. כל יועץ מתחיל יאמר לכם שאדישות וסבלנות בין בני זוג מלמדים על זיקה ברמה נמוכה יחסית לריבים ומחלוקות קולניים. היריבות, כל עוד היא מוגבלת במערכת כללים ברורה מראש, מחזקת ומצמיחה את הקשר בכמה היבטים. שכן היכן שנוצר קרע, כדי לאחות אותו צריך ליצור קשר כפול. הקשר הכפול מקצר את החבל ומקרב את הנצים[3].

השמועה אומרת שיאיר לפיד, שלו חגורה שחורה, מקפיד על אימוני קרטה שוטפים. מחוץ לזירה הוא נראה בחור ממש נחמד, אפילו עם מידה של ביטול עצמי וענווה. אולם עם תכונות אלה, גם הוא יודע, לא מגיעים רחוק בפוליטיקה. כדי להצליח במסגרת הפרלמנטריזם הישראלי צריך לדעת להיאבק. צריך את הרעב בעיניים. ולפיד כדי להצליח, כנראה מתכוון להשתמש בתכונות שרכש במסגרת אימוני הקרטה.

האתגר שלפיד מעורר, מזמין קבוצות שונות בחברה הישראלית לדרוש ממנו לשטוח את רעיונותיו ולעמת אותו עם עומקם של רעיונות אחרים.

האתגר אמור להוליד סינתזה שלמה יותר ולגלות שבמובן העמוק ביותר יש לנו הרבה יותר במשותף מאשר סתם לחיות זה לצד זה מתוך כבוד הדדי.

אם כבר פוליטיקה, אז שיהיה מעניין.

_______

כינוס השלוחים הארצי

אחת הטענות העיקריות נגד העולם החרדי בכלל ונגד חב"ד בפרט היא שהם ייכנסו לכל שכונה, יציעו את אמונותיהם בכל דרך, אבל 'אליהם' הם לא יכניסו זר. כינוס שלוחי חב"ד הארצי, שעמד בסימן שנת ה-200 להסתלקות אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא, הוכיח אחרת. אחד הנואמים המרכזיים היה פרופ' עמנואל אטקס, מומחה להיסטוריה של החסידות, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, חתן פרס ביאליק לשנת 2010, שפרסם ממש באחרונה ספר מקיף אודות חייו ופועלו של בעל התניא, אך גם איש שמאל, שפרסם ביקורת שאינה אוהדת על הרבי מליובאוויטש.

אטקס, מלומד חשוב ומרצה מוכשר ורהוט, הוזמן על מנת להציג כיצד נתפס אדמו"ר הזקן בעיניו של חוקר. בפתח דבריו הצביע דובר חב"ד, הרב מנחם ברוד, על כך שלעתים קרובות חוקרים מהאקדמיה, באופן טבעי, מציגים נקודת מבט ביקורתית. אולם גם נקודות מבט אלה וריבוי המחקרים אודות חב"ד מלמדים על הדומיננטיות וההשפעה של החסידות על כלל העולם היהודי.

אטקס שיתף את מאות השלוחים בפרטים ביוגרפים אודות אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא. מלכתחילה היה ברור כי הקהל מכיר היטב את הפרטים ששזר, שהרי לא קל לחדש לחסידים המכירים כל פרט בחיי רבותיהם. השלוחים הקשיבו בנימוס גם כשאטקס הציג בשתי נקודות פרשנות החורגת מזו הרווחת בקרב החסידים למסמכים היסטוריים. בפעם האחת כשציטט את אגרת כב בספר התניא, בה מביע אדמו"ר הזקן תרעומת כנגד השואלים אותו בענייני פרנסה.

באגרת זו, וכאן זו כבר פרשנות שלי, מבהיר בעל התניא כי כל ענייני האדם, לבד מדברי תורה ויראת שמים, אינם מושגים על ידי חכמים. זהו מעין פירוש נוסף למופיע בקהלת של 'לא לחכמים לחם'. החכמים אינם יכולים להתעלות למדרגות נבואה בנוגע לעניינים גשמיים. לכן משווים פרנסה גשמית לביאת המשיח, משום שכשם שאין אף אחד יודע את הקץ כך אין בכח אף אדם לדעת אודות התוצאות בענייני הפרנסה[4]. בשל כך מנמיך בעל התניא את הציפייה מבקשת ייעוץ גשמי ומדגיש כי אין סימוכין בספרי חכמי ישראל, הראשונים והאחרונים, לפנייה להדרכה מעשית מאישים רוחניים. פנייה שכזו, מדגיש בעל התניא, לא הייתה נפוצה אף בזמן התנאים והאמוראים שהיו בקיאים בכל הסודות הנסתרים ביותר[5].

אטקס, למיטב הבנתי, הרחיב את הפרשנות למקור זה ומקורות אחרים לכך שבעל התניא לא ראה את התפקיד של הצדיק כממוצע מחבר בין החסיד לקב"ה, וזאת לעומת תפיסתו של רבי אלימלך מליזנסק, שראה בכך את עיקר תפקידו של הצדיק. צורת הצגה זו מסייעת מן הסתם למי שרוצה לבקר את אופן התפתחות החסידות, ובעיקר את מצב החסידות בת זמננו. אולם היא מתעלמת מחלקים מרכזיים בספר התניא, שבהם מבהיר המחבר את מעלתו של הצדיק כ"ראש ומוח" המקשר את ה"איברים" עם מקורם (ראו למשל פרק ב').

נקודה נוספת בה חלק פרופ' אטקס על האמונה הרווחת בקרב החסידים נוגעת למלחמת נפוליאון. ידוע, כי בזמן פלישת צבאות נפוליאון בונפרטה לממלכה הרוסית, בשנת תקע"ב (1812), התפלל אדמו"ר הזקן לניצחון הצאר אלכסנדר ואף נקט פעולות לניצחון הצאר. באיגרת שכתב אדמו"ר הזקן הוא מסביר את תמיכתו בצאר בכך  שהוא חוזה שניצחון בונפרטה אמנם ישפר את המצב החומרי של ישראל, אך ירחיקם מאביהם שבשמיים. ואילו אם ינצח הצאר, אולי ירבה העוני, אך בני ישראל יתקרבו יותר לקב"ה. עמדתו של אדמו"ר הזקן ופעולותיו לקידום הניצחון הרוסי באמצעות תפילות ותקיעה בשופר בראש השנה מבליטות את הניגוד בין העדפת הצלחה חומרית לבין קרבה רוחנית לבורא באמצעות דבקות בתורה ובמצוות.

אטקס מערער בספרו על מהימנות האיגרת הזאת. לטענתו בעל התניא תמך בצאר הרוסי משיקולים אסטרטגיים, ולא בגלל שיקולים דתיים-אמוניים. הוא כנראה חזה את ניצחונו ופחד מהגורל המצפה ליהודים אם לא יתמכו בו. גם פרשנות זו נשמעה על ידי החסידים באיפוק וכבוד, למרות שהיא סותרת כמה וכמה שיחות של נשיאי חב"ד ומציגה את האדמו"ר כמי שהביא בחשבון בעיקר שיקולים פרקטיים ולא שיקולים אמוניים[6].

חוזרים בתשובה והממסד שפעם נחשב שמרני

עוד נקודה מעניינת מכינוס השלוחים, שרוב מכריע של הדוברים במושב הפתיחה היו חוזרים בתשובה טריים יחסית. תומר רטהאוז השחקן המוכשר לימד את הנוכחים כיצד מספרים סיפור חסידי בצורה מרתקת. אורן צור ונדב בכר ריגשו עם עיבודים מלהיבים לניגונים חסידיים. ובנוסף את פרופ' אטקס כבר הזכרנו. מה זה אומר? כנראה שתלוי את מי שואלים.

כבר המלצנו על הדיסק החדש של אורן צור ונדב בכר? אני רכשתי כאן

The post הערות על יאיר לפיד וכינוס השלוחים הארצי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

התפילה אמורה הייתה להתחיל רק בעשר וחצי, אולם בשעה תשע המצב היה כבר בלתי נסבל. בוחן בטיחות שהיה נקלע למקום בוודאי היה מצלצל בכל הפעמונים ומדליק את נורות האזעקה. הבמה נדמתה כאילו היא העומדת ליפול תחת גודש הצובאים עליה. גלים של אנשים נדחסו פנימה וכיווצו את המקדימים, שכבר שהו באולם.

ככל שנקפו השעות, התברר כי אין גבול ליכולת האנשים לצמק עצמם במקומם. וכל זאת ללא דחיפות וצעקות. מתוך אחווה ופרגון הדדי הצליחו להידחק לבית המדרש המרכזי לפחות חמשת אלפים מתפללים. על פני רובם בלטה ארשת של רוגע ומיקוד. כל אחד מהנוכחים הגביה מעל שכניו את סידור התפילה וניסה לעקוב אחר החזן שקולו נשמע למרחקים. אם לא היה יום השבת, אפשר היה להאמין כי הוא מתפלל לתוך מיקרופון.

אם הייתי יודע שאאלץ לעמוד ברציפות משעה שמונה ועד שתיים, כשסביבי מקובצים אלפים באולם לא גדול במיוחד, יכול להיות שהייתי מוותר על החוויה, אבל כעת לא הייתה כמעט דרך חזרה. בדיעבד, המאמץ היה שווה ולו רק בגלל הניגונים המשותפים, שיחד הרקיעו שחקים. עם סיום התפילה נקפו עוד דקות רבת עד שהפקק החל להשתחרר וניתן היה להישפך החוצה, לארוחת השבת המאוחרת.

אלמלא ההתרחשויות קודם ולאחר התפילה הארוכה, שכללה אמירת משותפת של כל ספר התהילים, כנהוג בשבת שלפני ראש חודש, אי אפשר להבין את פשר המשיכה למקום ואת הנכונות להידחק לתוך הר געש קצבי כדי לחוש משהו מהלהט המאפיין את המקום.

החוזר

בני אדם ניכרים במידת מה באנשים שהם מקיפים את עצמם בהם. מי שמחפש להבין את המסר העיקרי של הרבי מליובאוויטש יכול לקרוא את אלפי שיחותיו ומאמריו, אך הוא יכול גם להסתודד מעט עם האנשים שהיו מקורבים אליו ביותר.

את סעודת ליל שישי קיימנו אצל הרב יואל כהן, או בלשון המקומיים רב יואל. ארוחה בת ארבע מנות (כנראה שמיוסד על האר"י שכך צריכה להיות סעודת השבת, כנגד ארבע אותיות שם הויה), שבין כל אחת מהן גלגל רב יואל רעיונות עמוקים בתורת הקבלה והחסידות ונוגנו ניגונים מופלאים. לצדנו נסובו כמה בחורים צעירים מהישיבה, שדלת הרב תמיד פתוחה עבורם ובני הזוג כהן מחשיבים אותם כילדיהם, חבר מועצת עיריית ירושלים, ושני שליחים נוספים. מדי פעם נשמעו קולות הצחקוקים של המארחת, אשת הרב, שהכווינה את הבחורים שעזרו בהגשת הסעודה. כשבעלה דיבר היא מיהרה לשולחן להקשיב לו ברוב קשב. מאופן הקשבתה אפשר להניח כי היא בקיאה בתכנים מלפני ולפנים.

הפשטות, הארוח הלבבי, הצניעות נטולת הגאווה, ויותר מכל אלה, העדרם של גינונים למיניהם, כאילו לא מדובר באחד האינטלקטואלים החשובים בעולם הרבני, ניכרו למרחוק. עם כל אחד מהנוכחים הוא דיבר בגובה העיניים, ואפשר לשיחה להתנהל בנינוחות. אך כנראה שרק אני הייתי מופתע. אף הבעה של תמיהה לא ניכרה על פניהם של אלה שסיפרתי להם היכן סעדתי בליל שבת. הדלת של רב יואל ולאה לעולם אינה נטרקת בפני אף אדם. ומי שרוצה לבקר מוזמן. כך שבניגוד לצניעות של המארחים, גם אם רציתי לחוש חשוב, בזכות ההזמנה לביתו של רב יואל, לא הייתה לי סיבה מספיק טובה.

רב יואל עלה לישראל מרוסיה בהיותו בגיל 6, לפני 75 שנים. לניו-יורק הגיע לפני כשישים שנה, בהיותו בחור צעיר. בצעירותו הוא נודע כבעל שכל חריף וזיכרון פנומנלי. כישורים אלה מהר מאוד נודעו למרחוק וזיכו אותו בכרטיס לאונייה מישראל לארה"ב, שמימן הרבי השישי של חב"ד, הרבי הריי"צ.

כשהגיע לארה"ב, נפטר הרבי שהזמין אותו, והוא נשאר לצד הרבי מליובאוויטש. רב יואל נודע כחוזר הראשי של הרבי. במשך למעלה מארבעים שנה הקשיב לכל אחת מהשיחות והמאמרים שנשא הרבי. בשבתות וחגים נדרש לשנן בעל פה את שיחותיו הארוכות של הרבי, כמעין מכשיר הקלטה אנושי. מייד במוצאי שבת היה חוזר על הנאמר בפני קבוצה של חסידים שהעלתה את הדברים על הכתב. הרבי, מספרים יודעי דבר לפחות על-פי אפיזודה אחת, לא היה מתחיל את דבריו לפני שרב יואל תפס את מקומו.

תפקיד ה"חוזר הראשי" דרש לא רק כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן אלא בעיקר יכולת מדהימה לבטל את תחושת ה'אני'. בכל פעם שאנחנו מקשיבים למישהו אנחנו מבקשים לבחון היכן אנחנו ביחס לדברים הנאמרים. שיחה או דרשה מעניינות אותנו אם הן רלוונטיות לחיינו באופן כלשהו. הדרך היחידה לזכור לעומק שעות של רעיונות מורכבים ועמוסי פרטים, היא פשוט לבטל את תחושת הישות.

הביטול הזה, התחושה שאתה שום דבר, שהמשמעות האמיתית של האדם באה לידי ביטוי רק כשהוא מבטל את תחושת הגאווה, הופכת את האדם להרבה יותר נעים לבריות. אלה אינם מאיימים עליו בנוכחותם. הוא לא צריך עוד להוכיח את עצמו.

מעט לאחר סעודת הצהריים, נתקלנו באמצע הרחוב ביהודי מבוגר, בעל זקן לבן ארוך ועיניים מאירות, הרוקד ושר בקולי קולות, ככה סתם. סביבו התקבצו במהרה עוד כמה חסידים, וכולם יחד פיזזו מתוך שמחה עמוקה. שמחה שהיא לא תוצאה של התרחשות מסוימת, אלא שמחה על עצם ההוויה.

גם אנחנו נהנינו מהריקוד. נהגים מופתעים עצרו כדי להביט במשוגעים שמקפצים בעיגולים על המדרכה. לאחר רבע שעה קולנית, פנה אלינו בעל הניגונים, שנודע כרב שלום ברוכשטט, ודרש שנתלווה אליו לביתו, להמשיך לחגוג לאכול ולשתות. לא היה קשה לשכנע אותנו. הנגינות כה משכו את ליבותינו שרצינו עוד.

למול שולחן עמוס מעדנים, התעקש הרב המנגן, שהתגלה כמי שהלחין ניגונים רבים, שנצטרף אליו ל'לחיים' כדי שיפתחו הלבבות. גם הפעם לא יכולנו לסרב, אבל אולי היינו צריכים אילו ידענו שהתעקשות אחת תוביל לסיבוב שני, והשני לשלישי. בכל "לחיים" עמד שלום ברוכשטט והכריז שיש רק דרך אחת להפוך כולנו יחד לאחד. להתאחד בלב ובנפש. והדרך הזאת היא על ידי שנבטל את ה'אני'. "להיות שום דבר", קרא שוב ושוב, במבטא כבד ועינים רושפות אש ואהבה. "שום דבר. רק שכשאנחנו שום דבר אנחנו אחד. כשאנחנו משהו כל דבר וכל אחד יכול להפריע לנו בעצם נוכחותו". וכך חזר ושינן, ספק לעצמו ספק לנו. "צריך להיות שום דבר".

ה"שום דבר" הזה, של רב יואל ושל שלום ברוכשטט המופלא, הסביר לנו את הנכונות של אלפים להתקבץ יחדיו בשכונה המיוחדת הזאת בניו-יורק. כולם רוצים ללמוד את סוד הביטול העצמי. סוד ההוויה וההתגברות על העמדת ה'אני' במרכז. כולם תרים אחר המערכת המושגית, שהתווה עבורם הרבי מליובאוויטש ותאפשר להם להיות אחד על ידי שיהיו "שום דבר". התפילה המשותפת, בדוחק ובעמידה, יוצרת קו משווה בין כולם. הגדולים והקטנים משתווים בזמן שהותם במקום. כולם רואים בבגדים השחורים מדים, שבתוכם הם שומרים על הייחוד הפנימי אך מתעלים מעל המפריד החיצוני. ואת המסר הזה, של להיות "שום דבר", להיות אַין כדי להיות משהו, להיות "שום דבר" כדי לגלות את סודות הבריאה וכוח הבורא בעולם, הם מבקשים להפיץ מכאן לעולם כולו.

The post להיות "שום דבר" – רישום מסע חלק ב' appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

שדה התעופה על שם קנדי בניו יורק הוא מהעמוסים בעולם, ולפחות בנקודת בדיקת הדרכונים, גם בוודאי שאינו מהמרשימים בהם. העיצוב מתכתי וקר. להוציא אולי מנהטן, ניו-יורק, ארץ הצריכה והקפיטליזם, נראית פחות טוב מארצות החיקוי שלה. מרכזי הקניות, תחנות הדלק, הפרסומות – בישראל זה חדש ומזמין יותר. בכל הנוגע לצריכה, כנראה שחדש בקלות מתעלה על הישן. וכל אלה, ברגע שהמתנתי למוצא פיו של הפקיד, שלפחות על פי הכרזות מהווה את שער הכניסה ולכן גם את הפנים של היבשת, לא רמזו במאומה על אותה חוויה רוחנית לה אני מצפה, שניו יורק אמורה להצפין בתוכה.

בתור המתינו עוד כמה מחסידי חב"ד שלמרבה הפלא לא נראו זרים למקום. הם זכו ביחס שווה לכל המבקרים האחרים שעמדו לצדי בתור, שני אינדים מסורתיים, שלוש צעירות צחקקניות, ושני רוסים עבי בשר. החב"דניקים הפגינו שחרור כאילו הם מגיעים הביתה, כשניצוץ של התרגשות בער מעיניהם.

ככל שנקפו השניות, חשש קל התגנב ללבי. אולי רשום לו במחשב שכשהייתי בן 17 וחצי טיילתי כחצי שנה בניו יורק, וחזרתי ארצה מבלי לשלם כמה דו"חות חניה? ניסיתי לפשפש בעברות נוספות שביצעתי. לשמחתי פניו הפשירו באחת.

"תשובה" הוא קרא בעברית שבורה.

לקח לי שנייה.

"תשובה" חזרתי אחריו בחיוך. הוא שלח יד חמה, ואני השבתי. כל הכבוד הוא אמר באנגלית. אתה בדרך הנכונה. גם אני מחפש את התשובה. הוא שאל אותי מה אני עושה, ומשתיארתי לו הוא ענה 'כן משמעות, זה העניין. זה מה שחסר בניו יורק. גם אני רוצה תשובה'.

בתור מאחורי כבר נשמעו תזוזות של ספק חוסר שביעות רצון ספק פליאה על היחסים החמים שנרקמו בין רגע. אספתי את הדרכונים והוא הספיק להמליץ בפני על ספריו של הרב זמיר כהן. הודתי לו על ההמלצה.

ארבע לפנות בוקר 

לא רק בניו יורק העיר. גם שום דבר בשכונת קראון הייטס אינו מזכיר רוחניות או חיפוש אמיתי וכן אחר הבורא ואחר האפשרות לגילויו בעולם. בעיקר לא בארבע לפנות בוקר. קראון הייטס היא שכונת פרברים אפרורית. בתיה ישנים ונדמה שבשורת האוכל הבריא עדיין לא הגיעה למעדניות. בני ברק של ארה"ב.

עד כמה שגויה ההנחה לפיה אנשים המתגוררים בלב נופים מרהיבים הם שלווים יותר, בטוחים יותר בבוראם ומחוברים אליו אותו טוב יותר, אפשר ללמוד בביקור ראשון בקראון הייטס. אין כאן לא נוף בראשיתי עוצר נשימה, ולא פינה שקטה לסדר מחשבות. מי שרוצה לעצור לרגע, צריך לעשות זאת בתוך ההמולה, או לפרוש מהאזור.

עדות ראשונה, בארבע לפנות בוקר, לכך שמשהו כן מתרחש כאן, בין הרחובות המקיפים את בניין 770 הנודע, אפשר למצוא בזרזיף של בחורים צעירים, היוצאים לעתים בגפם ולעתים בזוגות, בתזמון לא קבוע, ומהלכים ברחובות כסהרורים בשעת בוקר מוקדמת. מי שמביט בהם מהצד עלול לחשוב שהם מרחפים. למעלה מהזמן והמקום, כמו מצויים בתוך ממד אחר. לא מרגישים ברטיבות ולא ברמזורים.

הגשם לא מפסיק לרדת, העצים ערומים מעלים, ואילו הם, הבחורים, מהלכים מבלי משים, בגשם, עם עינים בורקות בחשכה.

היתקלות מהירה באחד מהם מגלה כי לפני זמן לא רב הסתיימה התוועדות, מעין מפגש חסידי. הצעירים ישבו כל הלילה, שמעו סיפורים וסיפרו, קראו ושיתפו, חשפו את צפונות לבם והתוודעו לקורותיהם של אחרים. ועכשיו, כך הוא מספר, זה הזמן הטוב ביותר להישאר ערים עוד קצת, לקפוץ למקווה, לשתות כוס קפה, ולגלגל מחשבות על הקשר בין הבורא לבריאה, בין המרוץ לתפקיד שלנו בתוכו, בין קיומו של העולם לבין הקיום המוגבל והזמני שלנו.

את כל אלה הוא מספר בעינים ערניות ומלאות סיפוק, ואני, ארצי יותר, מתעניין מתי הוא יישן וכמה ואיך עיניו אינן טרוטות. בתשובה הוא משתף אותי בסוד שלמד מייד כשהגיע למקום. כדי לחיות חיים של משמעות חייבים לבלבל את השגרה. לקום באמצע הלילה. לחטוף שינה בצהריים. חייבים. אחרת כמעט בלתי אפשרי לזהות את ההתחדשות שבשיגרה. אחרת הטרדות והמשימות השוטפות משתלטות. הן ישתלטו בכל מקרה, אבל כך, הדגיש, בחיים לא שגרתיים, אפשר להתייחס למטלות החיים אחרת.

זה לא המקום, זה האנשים 

המפגש עם משכימי הקום או אלה שעדיין לא הלכו לישון, חידד את ההבחנה. 'השכינה', החוויה הרוחנית לא מצויה במקום. היא מצויה באנשים. ברעיונות שהם מקבלים על עצמם או דוחים. בהרהורים שהם מתירים לעצמם למלא אותם. אם תבקרו בסוסיא סתם כך, כנראה תחוו חוויה רגשית נמוכה מאוד. אם תלמדו בקפדנות את כל המאורעות ההיסטוריים שאבני סוסיא העתיקה הם עדות דוממת להם, כנראה תחוו חוויה אחרת לגמרי. זה נכון לגבי אנדרטת לינקולן, שם נאם מרטין לותר קינג' על חלומותיו, ולהבדיל זה נכון לגבי מצדה. וזה נכון ביחס לכל מקום.

אבנים מדברות, כמו מקומות, רק אם אנחנו יודעים את שפתם. אבנים עשויות להיות מתות או חיות, וזה תלוי לגמרי בנו. כשמשהו התרחש פעם אחת, הוא מותיר רישום מסוים של האמירה, של ההתרחשות במקום. אנחנו יכולים לחיות מחדש את החוויה כשאנחנו מזכירים אותה.

770 הוא זיכרון חי של אלפי השיחות והמאמרים שנשא הרבי מליובאוויטש, בפני קהל שהלך וגדל. במעמד שבו קיבל את הנשיאות, לפני כשישים שנה, היו כמה מאות חסידים לכל היותר. החדר בו אמר את המאמר הראשון, המכונה הזאל הקטן, יכול להכיל עשרות בודדות של אנשים. אם נדחפים ממש, אפשר אולי להגיע למאתיים. היום אמורים להיות במקום אלפים.

אדוארד שילס תיאר את החברה במושגי מרכז ופריפריה. המערכות החברתיות, המשמעות והמסרים נקבעים על ידי המרכז, המשפיע על הפריפריה. קראון הייטס נתפסת כמרכז, מקדש מעט, מעין מקום קבוע ממנו יוצאת השפעה לכל קצוות העולם. למרכז הזה עתידים להגיע היום כ-4000 שלוחים מכל רחבי העולם. כולם נוטלים מכאן מעט מהרשימו, מהזיכרון, העוצמה והקדושה שהרבי החדיר במקום, ומפזרים אותו במקומותיהם. הם מחיים את האבנים כדי שאלה יחיו אותם.

קניות ועוד

בניגוד למסורת החסידית, בחרתי לפתוח את הבוקר עם תפילה מוקדמת ככל האפשר. לתפוס כל רגע של התרחשות. וברגעים המעניינים הבאים, אשתדל לשתף. בין היתר מובטח תיאור על החוויות באוהל הרבי מליובאוויטש, אליו 'סחב' אותי בקלות מרשימה שליח חב"ד בנס ציונה, ר' שגיא הר שפר, מייד עם הנחיתה, וקצת מהנעשה בתוך 770.

דרך אגב מחר יחול חג ההודיה. המעניין בחג הזה, שביום למחרת יוצאים המרכזים הגדולים במבצעי הנחות חסרות תקדים. המחירים נחתכים למחירי הפסד. בשנה שעברה הממתינים בתור ברשת WALMART מחצו למוות את השומר בכניסה. אני שונא קניות והיום עמוס לגמרי, אבל במחירים האלה, אם מישהו יבקש משהו במיוחד, אשתדל :)

The post החוויות הצפונות בניו-יורק – רישום מסע appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.