שביעי של פסח הוא יום לידת הנשמה, שהייתה בעיבור במשך שבעה חודשים, מאז שמיני עצרת. (למתעניינים במיוחד בספרות האר"י, כאשר אדם נולד, לרוב הוא לא זוכה בנשמה חדשה, אלא בנשמה שהתגלגלה זה מכבר.)

כמו בלידה רגילה, שהיא מצב שבו היולדת נמצאת ליד ה', והיא חווה רגע שיש בו גילוי נשגב, כך בלידת הנשמות, כדי שתהיה פתיחה של רחם, צריך שיהיה גילוי מדרגה נעלית. בשל הגילוי הגבוה הזה, מסביר בעל התניא, "הים ראה וינוס" ו"ההרים רקדו כאילים".

מה עושים ביום הולדת לנשמה?

פחות או יותר מה שעושים ביום הולדת. מנסים לפנק אותה. איך מפנקים נשמה? נותנים לה מה שהיא אוהבת, שזה בדרך כלל החלטות טובות שמגבירות את הרוח על החומר, או טוב יותר מגלות את הרוח שבחומר.

חלק חשוב מאותן החלטות, מדגיש הרבי מליובאוויטש, הוא גם העבודה לדחות את כל הדאגות והטרדות. שכן דחייתן היא מלכתחילה היסוד והתשתית לקיום כל ההחלטות הטובות שהתקבלו.

(ראו בלקוטי תורה, צו, שיחת אחרון של פסח תשח"י ובעוד מקומות)