על-פי זושא, חסיד אמיתי נמדד ביכולתו להפוך גיהנום לגן עדן. וכך הוא מספר על נכדו של הבעל-שם-טוב שהיה אומר ש"אם לא יניחו לי להיכנס לגן עדן, אעמוד על הגג של הגיהינום ואומר תורה. אז ישמעו כל הצדיקים בגן עדן ויבואו אליי, ויהפוך המקום לגן עדן".

אני מספר לכם את זה כי הפיד שלי בפייסבוק התעורר לקמפיין של נשים חשובות וביניהן Haviva Pedaya ו-Peggy Cidor, לסייע ליאליס קראוס. קראוס, אנטי ציוני קיצוני, אב ל-16 ילדים, מואשם שהעלים כספי מס ממשחטה שהקים.
על-פניו נדמה שהחמלה היא במקומה. יחד עם זאת אני לא מספיק מכיר את המקרה כדי להעריך אם נעשתה כאן עוולה או לא ואני גם לא יודע מהי תגובתו של אותו קראוס למאסר.
אבל המקרה הזכיר לי את זה של שלום רובשקין. עד לפני כמה שנים עמד רובשקין בראש המפעל הגדול ביותר בארה"ב לשחיטה ומכירה של בשר כשר.

יום אחד נפלו עליו הרשויות. מפה לשם נגזרו עליו 27 שנות מאסר ו-31 מיליון דולר קנס. כן. לא חמישה חודשים. 27 שנים.

ומה הוא עושה שם בכלא?

מדי פעם הוא מבקש חנינות ומגיש ערעורים. אבל בעיקר מלמד צעירים, בהתכתבות, את תורת הביטחון, האמונה והשמחה. בעיקר הוא נזהר מלאכול את עצמו מבפנים. רק ככה, על-פי זושא, נהפך הגיהנום לגן עדן.

The post איך הופכים גיהנום לגן עדן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

"מהי תמצית שיר השירים אם לא תיאור ההתמהמהות הפרדוכסלית והטרגית של הרעיה, שכורת אהבה והלומת געגועים כשהשעה, רפודת מורא הוד, שיחקה לה – אם לא חימוץ הזדמנות הרת עולם גדולה ונשגבה".

המלאכים רואים את ההחמצה של הרעיה, מביא הרבי מלובביץ', ומתקשים לראות בקלונה של השכינה, של הלב היהודי, אשר רואה את הבורא עומד מאחורי הדלת ודופק ומבקש להיכנס, ואילו הוא ישן. ואף שגם בעת השינה שומע את הדפיקה, האדם אינו קם לפתוח את הדלת.

The post קול דודי דופק – ההזדמנות שעדיין קיימת appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

כשהוא מפציר, הוא לכאורה אינו נותן מקום גם לרצון של הבורא להתממש.

הנה לדוגמה כתוב בגמרא ש"כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת".
ולמרות זאת, ולמרות שידע שהאומה הישראלית צריכה לצאת ממנו, בכל זאת לא עשה יצחק תפילתו קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. מכאן, כשאדם שרוי בצער ובצרה, יפיל תחינתו ויבקש רחמים. ומכאן ואילך הבורא הטוב בעיניו יעשה.

The post עד כמה צריך להתעקש בתפילה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

"כל אחד יודע שאין הוא בעולם אלא אורח נוטה ללון, וכל אחד רוצה להעמיד לעצמו מצבה וזיכרון.

הרי זה בטבע האדם… הוא רוצה שיזכרו אותו". (הרבי הריי"צ, לקוטי דיבורים א, קעג)

The post איזו מצבה אנו מקימים בחיים האלה? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בצד הוא זיהה את כד החלב. חרדה מילאה את ליבו. רבי קלונימוס לא פחד למות. לא היה לו כבר מה להפסיד. בשלוש השנים האחרונות מאז הוקם הגטו איבד את רוב חסידיו. בנו היחיד וכלתו נהרגו כבר בהפצצות הנאצים על וורשה עם תחילת הלחימה. רק דבר אחד היה יקר בעיניו. החבילה שהטמין בתוך הכד. את הגוף היהודי הנאצים יכולים להרוג, אך אסור לתת להם להרוג את הרוח והנשמה.

The post האור שבקע מתוך החושך appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אולם עד כמה שרעיון הביטול חוזר על עצמו, קשה להבינו כראוי או אף לנסות להטמיעו ללא מפגש עם דוגמה חיה. נדמה שמודל אידיאלי להנהגה שכזו, שאפשר לפגוש בימינו, הוא זה של הרב הגאון יואל כהן. הפעם הקודמת שבה זכיתי לסעוד סעודת שבת אצל הרב יואל כהן, החוזר הראשי של הרבי מליובאוויטש, הייתה לפני כארבע וחצי שנים (אותה תיארתי באריכות כאן). מאז ציפיתי להזדמנות נוספת.

השבת ניסינו לבוא מוכנים יותר. רעננים, מפוקסים, מוכנים למה שמצפה לנו. אומרים שהפעם השנייה פחות מרגשת. במקרה דנן ההפך הוא הנכון.

באחרונה הרב יואל עבר להתגורר בסמוך לבית המדרש המפורסם, המכונה 770 איסטארן פארקווי. גילו מתקרב לתשעים. קצת לאחר התפילה התקבצו לא פחות משלושים בחורים צעירים, כולם באו לחוות את הפלא, לסעוד סעודת שבת יחד עם אחד המוחות החריפים והידעניים בעולם כיום, אם לא החריף שבהם. ידענות המתפרשת על כל ארון הספרים היהודי, ומתמחה בעיקר בתחום הקבלה והחסידות. לפרקים נדמה כי לא פחות מהקרבה לרב, הבחורים הצעירים נהנים מהחום האימהי שמפגינה רעייתו, הרבנית לאה (כשכינתי אותה כך בטלפון, היא התעקשה שהיא לא רבנית). ביד רמה היא מנהלת את הערב והצעירים נשמעים לה ברצון.

כשהרב יואל מתחיל לדבר, מייד כולם משתתקים.

הרב יואל הוא לוגיקן מהשורה הראשונה. הוא ניחן בכושר מיקוד, יכולת הפשטה והבהרה יוצאי דופן. תוסיפו לכך את העובדה שבמשך למעלה מארבעים שנה ליווה את הרבי מליובאוויטש ולמד כל מאמר ושיחה בארון הספרים החסידי ותבינו לבד במה עסקינן. אחד הבחורים שיצא לו באחרונה לעבוד עמו, סיפר לי שלמרות גילו הוא עובד כ-12 שעות ביום. את רוב זמנו הוא מקדיש לכתיבת ספר הערכים ולברור מושגים הקשורים באחדות השם. כמביט מהצד, נדמה לי שמפעל חייו של רב יואל הוא ביאור נושא אחדות הבורא, על כל הסוגיות הסבוכות העולות ממנו. זה הנושא החביב עליו, וללא היסוס ניתן לומר שזהו גם הנושא המעמיק והחשוב בחסידות בפרט וביהדות בכלל.

נכנסנו לביתו בהתרגשות גדולה. אחרי קריאת רבים מספריו, אי אפשר שלא לחוש יראה לנוכח דמותו. למרות שרב יואל מודע לעצמו, הוא נטול כל גינונים. הוא מקדש במהירות, לעצמו ולרעייתו ומתעקש שכל אחד מהנוכחים יקדש לבדו. הוא לא מעיר לאף אחד ולא כופה את עצמו על הדינמיקה. הוא מקשיב לכל שאלה ואין לו בעיה להגיד "אני לא יודע" לבחור ישיבה צעיר, או להודות שהוא עייף כרגע מלשזור תשובה מלאה לשאלה סבוכה. קולו אינו מתגבר כמעט לעולם. הוא אינו מתרגש כשלא מקשיבים לו ואינו מבקש להשתלט על סביבתו.

במקום אחר אולי היה הופך בעצמו לאדמו"ר או רב גדול ונערץ, בקיא בנגלה ובנסתר. כאן, בשכונת קראון הייטס ובעולם של חסידות חב"ד, הוא רב יואל.

הבאתי איתי מתנה עותק של הספר "לנצח כל רגע מחדש". רב יואל התעניין מייד. לרגע נעץ בי מבט בוחן ומעמיק, ומייד ברגע הבא, תוך כדי שאנו עומדים, הפיל את עיניו לתוך הספר. במשך דקות ארוכות, שנדמו בעיני כנצח דפדף בין דפי הספר. משסיים, הרים את ראשו באיטיות ואמר "טוב זה לא לקריאה על רגל אחת. רואים שהושקעה כאן עבודה, אני רק רוצה להעיר הערה אחת. ראיתי שנגעת בנושא הצמצום. צריך להיות מאוד זהירים בעניין."

כאן התחיל רב יואל בדיון מעמיק אך בהיר ומלוטש בנושא הצמצום, שנמשך לתוך הסעודה. במהלך המנות הוא נשא שלושה קבצים של שיחות או דברי תורה. מדי פעם עצר את דבריו, תלה מבטו בחלל, חשב, התבונן, ואז חזר אלינו עם עוד דברים. בין הקבצים ביקש מהבחורים שינגנו ניגונים. כמחצית השעה לאחר חצות, הודיע שהגיע הזמן לברך. ניסיתי לחרוט בזכרוני כל מילה שאמר. כשחזרתי לבית בו התארחנו בשעת לילה מאוחרת, רצתי לבדוק את הערותיו. אבחנותיו היו מדויקות ויעילות להפליא.

בסיום הסעודה רב יואל חזר לקרוא בספר, סיפר לי אחד הבחורים, לעוד שעה ארוכה.

אני לא יודע אם הביטול העצמי של רב יואל הוא תכונה שיכולה לעורר הערצה בקרב הציבור הרחב. אנשים ענווים אינם נערצים בדרך כלל. אולם הביטול הזה הוא בהחלט הדרך להיות ממוקד, להימנע מרעשים פנימיים, להגיע להישגים שהאדם מציב לעצמו, וחשוב מכל, זהו ביטול העומד בתכלית האדם ותכלית הבריאה. זהו ביטול שהופך את האדם לאמיתי. הוא מפסיק להיות חשוב ויקר בעיני עצמו ומגלה דרך אותו ביטול את מה שחשוב באמת. רובנו לא מסוגלים להגיע לדרגות של מיקוד וביטול שכזה. אולם הביקור אצל רב יואל עורר בכולנו מוטיבציה לנסות קצת, לפרקים קצרים, לחקות מעט מתכונותיו של הגאון.

***

מקומות אחרונים בסדנת לנצח כל רגע מחדש בהנחייתי – 8 מפגשים בת"א.

The post סעודת שבת אצל הרב יואל appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

יש הרבה דברים שאני רוצה לשתף סביב הספר: לספר על תהליך הכתיבה, לחרוז תודות לכוחות שנתנו יד בכתיבה והוצאה לאור; להצביע על החידוש של הספר; להציג את השאלות המרכזיות עמן היה צורך להתמודד; לתאר את נקודת המבט והמתודולוגיה דרכה נכתבה הביוגרפיה; אולי להעלות איזה פרק לקריאה והתרשמות וכהנה. אבל בינתיים אני דוחה את כל אלה לכשיהיה הספר בחנויות וגם אתם תוכלו להגיב ולהשתתף בדיון.

הגיג בחצי גרוש: זיכרון, רגשות ופייסבוק

פייסבוק אחראי אצלנו למערבולת רגשית לא פשוטה. הזיכרון מעורר את הרגשות, ובכך עיקר תפקידו. באמצעות הזיכרון אנחנו מֵחיים מחדש ארועים מהעבר ומעוררים רגשות כלפי הזולת.

בתהליך החשוב הזה, פייסבוק יוצר סוג של חסם, פילטר, המעכב ומדכא את ההתעוררות.

שבוע שעבר פרסמתי בפייסבוק:

מזל טוב!! ההריון היה ארוך. כעת הלידה בעיצומה. הספר 'סודו של הרבי' – ביוגרפיה מושקעת אודות הרבי מלובביץ', רואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים.
אני חייב תודה גדולה לרבים שסייעו בשלבי הכתיבה וההוצאה לאור. אבל בינתיים, כדי שהספר יזכה לתנופה הראויה, הספר זקוק לעזרתכם.
***
אל תהססו, כנסו לאתר ידיעות ספרים המצורף, תקישו לייק על 'סודו של הרבי', ולא פחות חשוב, תזמינו בהזמנה מוקדמת את הספר והוא יגיע אליכם לפני כולם.
אשמח לתגובות, הערות והארות…

(האמת שגם הכנתי רשימה חגיגית, שונה מזאת, אבל מכל מיני טעמים שקשורים עם הגנרטור בבית החדש, שעוד אספר לכם עליו ב"ה, הרשימה נמחקה).

לרשימה הגיבו בין היתר חברים מהעבר שלא פגשתי שנים ארוכות. חברים שהתרגשתי לראות את פרופיליהם וכלל לא ידעתי שהם נמנים בין חבריי ברשת החברתית. אולם הזיכרון התכווץ לכדי לייק אחד. לא חיבוקים, לא ערבים ארוכים של זיכרונות. הפייסבוק עורר משהו ומייד צימק את ממדיו. אפשר לנתח את התהליך מכמה היבטים (אני בטוח שיש כמה חוקרים שעמלים על כך ממש ברגעים אלה) – טריוויאליזציה של היחסים הבינאשיים; ניכור חברתי; הקהיית הרגשות; האחדת המינים וכדומה. מצד שני קרה לי לא מזמן שפגשתי ידיד משנים עברו. שמחנו מאוד על הפגישה, אבל אחרי כמה דקות לאף אחד לא היה מה להגיד לשני. אז אולי זה לא רק פייסבוק.

פלגאייט

המקרה של ז'יל ברנהיים, רבה הראשי של צרפת, הזכיר לי ארועים אחרים. טראגיים יותר ופחות. ברנהיים פרסם ספר בשם "40 הרהורים יהודיים", ולתוכו העתיק קטעים מדברים שאמר הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטאר בספרה של אליזבת וובר, "שאלות ביהדות". הלחץ התקשורתי היה גדול. כשעטו על ברנהיים מצאו גם שלכאורה התהדר בתואר בפילוסופיה שמעולם לא השיג. לבסוף, בלית ברירה, נאלץ רבה של צרפת להתפטר.

אחריות האוניברסיטה

אבי שבת היה סטודנט משקיען. הוא גדל בתנאים לא פשוטים. מבחינתו הצלחה בחיים הייתה שוות ערך לקידום הקריירה האקדמית. בגיל 25, לא היה עבורו שום דבר אחר. הכרנו כבר בלימודי התואר הראשון. המשכנו יחד והתחבבנו זה על זה במהלך לימודי תואר שני. בזמן שכולם היו שותים קפה בקפיטריה, הוא היה עמל על לימודיו. מאמציו נשאו פרי. הוא קודם להיות מתרגל בקורס חובה מבוקש, וכעבור זמן, אם אני זוכר נכון, הפך לרכז מתרגלים.

ממש בסיום התואר הסתבך עם הגשת אותה עבודה פעמיים לשני מרצים בשני קורסים שונים. כמדומני הוא אפילו לא היה צריך את הקורס הנוסף, אבל בכל זאת רצה לדעת מה יחשוב המרצה על העבודה שלו.

פרופ' דיבר עם פרופ', והוא 'זכה' לשיחת טלפון קצרצרה מראש החוג או מרצה הקורס, שעבודתו כמתרגל תופסק והם יבדקו מה עושים עם המשך לימודיו. שיחת טלפון אחת קרה ואפילו לא נזפנית, זעזעה את כל חייו. היסודות הפסיכולוגיים מן הסתם היו נטועים שם כבר קודם, אבל בשעת המשבר לא נמצא שום גורם שיעזור לו להכיל את הטראומה.

שבועות ארוכים חיפשנו אותו. כעבור חודשיים נתגלתה גופתו. מסתבר שלאחר השיחה הוא קפץ לחבר, גנב ממנו את אקדחו באישון לילה, יצא לשדה וירה בעצמו.

האוניברסיטה? המרצים? כלום. השתיקו את הארוע כאילו לא היה מעולם. לא ערב זיכרון או יום עיון לזכרו (התמחה ביחסי תורכיה ישראל), לא גל-עד, לא נרות. לא שיחות עם סטודנטים. כלום. אופייני לאוניברסיטת תל-אביב המנוכרת. אולי גם היו כאן שיקולים ביטוחיים. תגלגלו בעצמכם. להוציא שתי כתבות חדשותיות לא תמצאו זכר אודות האירוע.

ועוד דוגמא אחת, מזעזעת הרבה פחות. בעבר הייתי מעורב בקמפיין בחירות של מאן דהו. באמצע הקמפיין התפרסם תחקיר לפיו את התואר הראשון המועמד לא סיים. נותרו לו כמה קורסים חסרים, למרות שציין בקורות החיים שהוא בעל תואר. הסערה התקשורתית כמעט חתמה את הגולל על סיכויי המועמד להיבחר לראשות. והמאמצים הרבים שהשקענו כמעט ירדו לטמיון.

למה זה קורה?

אנחנו לא מושלמים. ההשכלה והעמדת התבונה במרכז יצרו גם תביעה מעצבנת של הסביבה – שלכל מעשה תהיה הצדקה רציונלית, אפילו אם המעשה הוא הכי לא רציונלי שיש. הוא מעשן כי זה מרגיע. היא הולכת לחוג יוגה כי צריך משהו לנפש.

מפתה להשתמש בתארים שלא השגנו או ברעיונות שלא הגינו בעצמנו. אם הדבר לא מתגלה, זה נדמה לנו כדבר מה שיגביר את ההערכה כלפינו. אנחנו ניזונים מהיחס של הזולת כלפינו. חלק מהביקוש המתמיד ליחס הזה הוא לעתים ציור עצמנו באופן החורג מהמציאות.

על-פי הלוגיקה שהתווה רשב"י, של"ג בעומר הוא יום פטירתו, לכל התרחשות והנהגה חיצונית יש שורש פנימי וגבוה. כלומר להתנהגות האנושית המדוברת יכולה להיות סיבה עמוקה יותר. גם אם ההתנהגות היא שלילית, את הסיבה הזאת יש לחשוף, כי היא יכולה לגלות לנו משהו על עצמנו, על המניעים המודחקים ביותר וכמובן על הבריאה והבורא.

העתקה

ספרות הקבלה מלמדת שגם הקב"ה משתמש בטכניקת ההעתקה. טרם הבריאה, אור אינסוף היה ממלא את כל החלל. כתוצאה מכך לא היה מקום לעולמות להתקיים. שכן אור אינסוף הוא כמובן בלי גבול ואין לו סוף. ככזה הוא לא מאפשר מקום למציאות שהיא מחוץ לקב"ה. מצב זה שולל את אפשרות ההרגש העצמי, ואת תחושת הזהות האישית.

כדי לברוא עולם ממשי ולא דמיוני, מסביר האר"י, הקב"ה היה צריך לייצר מהלך דרמטי.

הוא היה צריך לכאורה להתכחש לעצמו, לשלול את הקיום שלו עצמו. הקב"ה מעין יצר חלל בתוך הנוכחות האינסופית כדי לאפשר מקום ליצירת העולמות ולתחושת היישות הנבדלת ממנו. מדוע עשה זאת? הוא עשה זאת כי רצה יחס ממישהו אחר ושונה ממנו.

התהליך הזה של יצירת מקום לבריאת העולמות, נקרא בהכללה 'סדר השתלשלות'. בתחילת התהליך, כדי שיהא ניתוק מהאינסוף, הקב"ה, בהשאלה, העתיק, שכפל משהו מעצמו והתחיל לאפשר לו לכאורה להיות נפרד ממנו. ההעתקה היא כמו העתקה מספר לספר, היא פחות או יותר ראשית תהליך הממוצע בין אור אינסוף לבין הנאצלים, הנבראים. הדברים שנעתקו מספר לספר הם כמעט זהים. נדרשת ידיעה מוקדמת כדי  להחליט מי העתיק ממי. העתקה היא השלב הראשון במה שניתן לכנות כהכחשה עצמית.

השלב המדובר, המכונה עתיק ימין, אינו מבטא רצון בעל טעם שכלי וכוונה ברורה. בשלב הראשוני של הבריאה טעמים שכליים הם עדיין חסרי משמעות. העתקה מבטאת רצון פנימי הנובע מעצם הנפש. מי שיוצא לעבודה עושה זאת כדי להפיק רווח. פנימיות הרצון היא עשיית דבר לצורך תענוג פשוט. כך הוא רוצה, ללא סיבה שכלית. בשלב הזה אי אפשר להבין מדוע הקב"ה נתאווה שיהיה אדם בעל תחושת יישות עצמאית, שאיתה הוא ייאלץ להתמודד על-מנת להשכין את הבורא בתוכו.

מבשרי אחזה אלוקה

התהליך המדובר לא מתרחש באיזו נקודה אחורה בזמן כי אם מתקיים כל העת, והוא מאפשר לנו ללמוד משהו על התופעה המדוברת.

אי אפשר לחשוד ברב ברנהים שאינו יודע גניבה ספרותית מהי או מה המשמעות של שימוש בתואר לא לו. כמו במקרה של שבת, שהגיש את אותה עבודה פעמיים ולא ראה בכך פסול, ניתן להניח שהוא חש כאילו הרעיונות הם חלק ממנו. בתהליך העיבוד של הרעיונות הוא כבר הפסיק להבחין שהם לקוחים ממקום אחר. בתהליך הזה יש מידה של הכחשה. הכחשה הפוכה לזאת של הבורא. לא הכחשה עצמית אלא הכחשה של המציאות החיצונית. הכחשה שמטרתה לזכות ביחס הזולת.

כמובן שלא את ההכחשה הזאת הקב"ה דורש מהאדם על-פי ספרות הקבלה. הוא דורש ממנו הכחשה של ישותו כדי לפנות מקום עבורו – לשכינת הבורא. אולם אפשר לשער כי בתהליך השכפול נדבקה תכונה מסוימת באדם ולבשה היבטים שאינם חיוביים. כפי שיש פרעה של מעלה, פרעה שבקדושה, ופרעה של מטה, פרעה המפנה עורף לבוראו, כך יש כנראה העתקה של מעלה והעתקה של מטה.

The post קצרים: ספר חדש נולד; זיכרון ופייסבוק; פלאגייט ומדוע יש המתהדרים בתארים ורעיונות לא להם? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.