רביעי. חמישי. שישי. שבת. זה לא קצר. נכון שראש השנה הוא חג של התחדשות, עמוס תפילות וכוונות. אבל בכל זאת, כשהוא צמוד לשבת, זה מרגיש לרבים קצת ארוך מדי. למה בעצם אנחנו חוגגים את ראש השנה במשך יומיים? מדוע אי אפשר לוותר על היום השני? בחו"ל רגילים כבר ליום טוב שני, הנקרא 'יום טוב שני של גלויות'. כאן החג היחיד שנחוג יומיים הוא ראש השנה. על המשמעות של יום טוב השני של ראש השנה.
להמשך קריאהכיצד מבדילים בין אמונת שווא לאמונה 'אמיתית'? לשם כך צריך לבדוק את מעמדו ואמינותו של מתווך הידע. החשש שאנחנו מאמינים באמונות טיפשיות ומשוללות יסוד מחייב אותנו להכיר טוב יותר במה אנחנו מאמינים, למה, ומה המקום של בעל התניא, שיום הולדתו יחול בשבת הקרובה, כמתווך חשוב של ידע יהודי.
להמשך קריאההאם טוביה לוסקין יגלה נפט בקידוח 'מגד 5' בזכות ברכת הרבי? האם כדאי לכם להזדרז ולהשקיע במנייה? ובאופן כללי, מדוע רבים פונים לבקשת ברכות מרבנים, ומה הערך של ברכות אלה?
להמשך קריאהג'ון לנון כבר ביקש שנדמיין עולם ללא גבולות ודתות. למה בעצם להתנגד לנישואי תערובת? האם יש בעיה עם נישואי צ'לסי קלינטון ומארק מזווינסקי?
להמשך קריאהארבעים יום לפני ראש השנה, יום הולדת האדם הראשון, יוצאת בת קול ומכריזה מי תהיה זוגתו. כ' אב הוא בספרי הקבלה תאריך המפריד בין כל מה שעברנו מתחילת השנה, לבין ההכנות לשנה החדשה, ומצביע על הזדמנות מיוחדת במינה להקשיב למשהו.
להמשך קריאהמה דעתכם על השם שבחר יורם שפר לסרט הדוקומנטרי שערך על זוגות דתיים וחילוניים? ובכלל על מורכבותה של זוגיות שכזו?
להמשך קריאהישראל מתדרדרת כלכלית, האבטלה גואה, מפעלים קורסים, הקבינט מתכנס לטכס עצה. אחד היועצים קם ומכריז, חברים כדאי לאמץ את המודל הגרמני והמודל היפני.
נכריז מלחמה על ארה"ב. עם התבוסה והכיבוש האמריקאי, יגיע גם הסיוע לצמיחה מהירה. כמה שנים נוספות יידרשו ולבסוף נהפוך לכלכלה חזקה.
השריד מבית המקדש במבט מרוחק
חברי הקבינט גלגלו בהתלהבות את הרעיון החדשני, עד שאחד מהם שאל נוגות, 'ומה נעשה אם ננצח?!'
תשעה באב, כמו חודש אב כולו, עמוס סתירות פנימיות ומתחים מובנים.
אחת הסתירות המשמעותיות ביותר היא השמחה שהתעוררה בזמן שריפת בית המקדש. דווקא בשעת מנחה, כאשר החל בית המקדש לעלות באש[1] החלו ישראל לומר זמירות 'ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה'[2].
מקרצפים את הבית
גם היום נוהגים ברוב הקהילות בדרך מוזרה שכזו. מצד אחד בליל תשעה באב יושבים בחושך, על הרצפה ואומרים קינות. בשחרית אפילו לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, משום שהתפילין נקראים גם פאר, וביום זה ניטלה תפארתנו. מצד שני, בשיא היום, בשעת מנחה, קמים מהישיבה על הקרקע, מנערים את הבגדים, אומרים דברי נחמה, ויש גם המקפידים לנקות ולקרצף את הבית, לקראת המשיח, מושיען של ישראל, שאמור להיוולד לאחר חצות היום בתשעה באב[3]. אפילו תחנון לא אומרים ביום זה, הנקרא מועד.
מהנמוך ביותר לגבוה ביותר
המסר הראשון והמוכר שאפשר לדלות מן הבדיחה, וכמובן מהסתירה שמתקיימת בתשעה באב הוא כי מהמקום הנמוך ביותר מטפסים לגובה הרב ביותר. ההצלחה הרבה מתקיימת כאשר מתגברים על משבר, כשמתמודדים עם ניסיון. דווקא במקרים כאלה משיגים התעלות גשמית ורוחנית. גרמניה ויפן השתקמו והפכו למשקים כלכליים מפוארים לאחר שכמעט חרבו במלחמת העולם השנייה. להבדיל, במישור האישי הדברים נכונים גם כן. מעט מאוד הצלחות ותובנות כבירות, משיג מי שחי חיים שלווים ונינוחים. לעומתו מי שירד לתחתית השאול, יודע להעריך את הצמיחה, את הטוב וההתעלות, ולהפיק מהם יותר.
מסר זה בולט גם בכך שחודש אב מכנס בתוכו את ט'באב ובה בעת את ט"ו באב, חג השידוכים, עליו נאמר כי 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב'[4]. ממועד המסמן את הצרה, הקושי והמשבר, עוברים ליום טוב המסמן את הצמיחה וההמשכיות. ולא זו בלבד, אלא שתשעה באב עצמו, עתיד להיהפך ליום טוב, יום של ששון ושמחה[5].
שמחה של אין יותר מה להפסיד
ישנו מסר נוסף המתחבא במתח הבלתי נתפס בין חורבן לשמחה. השמחה היא לא רק על כך שמהשפל יש סיכוי לצמוח גבוה יותר. בחורבן עצמו קיימת מידה של ביטחון, של הכרה בכך שיש ממנו תקומה והוא נועד לעבר תכלית מסוימת. שהוא עצמו חלק מדרכו של הטוב להיטיב.
קינות ובכיות בערב ט' באב. למחרת בצהריים כבר מעבירים את הזמן בקניות, ניקיונות והכנות
בשבת שמעתי סיפור מפיו של חבר שנזדמן לתפילת ערבית זריזה שארגנה קבוצת חיילים בשיא מלחמת לבנון השנייה. פתאום, ללא כל התרעה מוקדמת, בתוך המלחמה, הזוועות והקורבנות, מצאו עצמם המתפללים מתחילים לרקוד, לשמוח ולשיר. שמחה אמיתית, פנימית, כזו שמכיר רק מי שהגיע למצב שאין לו עוד מה להפסיד, ומעתה, כשהוא פורס ידיו אל על, הוא משוכנע שתהיה לו תקומה.
זו לא הייתה שמחה של פריקת עול או של הישג כביר. זו הייתה שמחה של הכרה בחורבן כחלק מהטוב. החורבן הוא צדו החיצוני, המוכיח ומתרה, של שורש פנימי וטוב. שורש עמוק המבקש לגלות מידה של רחמים. השמחה בחורבן היא על הידיעה כי לכל ארוע חיצוני יש מהות פנימית נסתרת. לחורבן הפיזי יש כוונה מטפיזית. חודש אב, שכשמו מלמד על מידת הרחמים[6], הוא גם חודש המקפל בתוכו את כל תהליכי העבודה העצמית[7]. את הצעידה מן המיצר אל המרחב. מן הקושי אל השמחה ויותר מכל את הערכת הקושי כחלק מהרצון האלוקי בעולם.
מסופר על הבעל שם טוב שפעל פעם לטובת אדם מסוים, שלא ממש הגיע לו. כסוג של עונש יצאה בת קול וקראה כנגדו שבכך הוא איבד את חיי העולם הבא. בשומעו דברים אלה, נמלא הבעל שם טוב שמחה. עתה, אמר, אוכל לעבוד באמת את הקב"ה מבלי לצפות לכל תמורה. הבשורה השלילית היוותה עבורו מקפצה להכיר טוב יותר את משמעות החיים ואת הנוכחות האלוקית בהם.
לעתים כשדוחקים אותנו לפינה, שם אנחנו מגלים את נקודת העצמיות שלנו, המאפשרת לנו שחרור ושמחה, ושם, כלשון הבדיחה, אולי ננצח.
תוספת: כאן אפשר לקרוא על הרלוונטיות של בית המקדש לזמננו; כאן וכאן אפשר לקרוא על הצום ומשמעותו.
[1] תענית כט, ב. לכן יש דעה בגמרא שהיו צריכים לקבוע את הצום ב'עשירי', מפני שרובו של היכל בו נשרף.
[2] 'ותירצו בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא תהיה תקומה למפלתם, ויכלו חס ושלום בחרב האויבים. ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה, אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקיבלו נחמה, כי אם חס ושלום לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים, לא היתה תקומה לשונאי ישראל, וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון כו'. על תהלים עט, א, איכ"ר פ"ד, יד. מדרש תהלים על הפסוק. יל"ש תהלים רמז תתכד וראו רש"י ד"ה איסתייעא – קידושין לא ב.
[3] איכ"ר פ"א, נא.
[4] תענית כו, ב.
[5] סיום מסכת תענית. על הטוב שבחודש אב אנו למדים גם מכך שבראש חודש אב הסתלק אהרון הכהן, שביטא בחייו את הקשר והשלום בין העליונים והתחתונים, ומכך שבחמישה בחודש הסתלק האר"י הקדוש. על פי תורת הקבלה והחסידות ויום פטירתם של צדיקים הוא יום שבו תורתם והמסר העיקרי שקידמו בחייהם מתפשט ומתעצם, יותר מבכל הזדמנות אחרת.
[6] ניתן ללמוד זאת גם מכך שעל פי הזוהר, סדר אותיות מלמטה למעלה הוא דינים וגבורות, כמו חודש ת-ש-רי. לעומת זאת חודש אב שסדרו מלמעלה למטה, א', ב', הוא רחמים. ראו בשערי המועדים, חודש מנחם אב, לקט ביאורים ואמרות קודש מהרבי מליובאוויטש, עמ' יט.
[7] מזלו של החודש הוא אריה (אלול, ראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבה), המבטאים את כל תהליכי התשובה שבחודש. ראו שערי מועדים, שם, עמ' מא.
על הבדיחה מגיע קרדיט לרב ג'ייקובסון.
האר"י פעל בצפת סך הכל שנתיים והסתלק מהעולם בגיל 38. כיצד ניתן להעריך את תרומתו למחשבת היהדות.
להמשך קריאהמה דעתכם על רכישת בית"ר ירושלים על ידי חסיד חב"ד מפלורידה? ובכלל על הקשר בין כדורגל ליהדות?
להמשך קריאהמה המשמעות של המושגים הקבליים הנפוצים "חיבוט הקבר" ו"כף הקלע", ואיך משמעות זאת רלוונטית לאדם.
להמשך קריאההשימוש התכוף במושג "א-לוהים" בסיקור המונדיאל לא בהכרח מעיד על זילות של הבורא או על אתאיזם. אך הוא בהחלט יכול ללמד אותנו על תפיסת האלוקות הרווחת בקרב השדרים והאוהדים.
להמשך קריאה
תאונה מחרידה ומיותרת
כמעט ואין סיכוי למצוא, היום או לפני 40 שנה, הורים שאינם דתיים, יהיו מן האליטה או מפשוטי העם, המעניקים לבנם את השם שניאור. מישאל חשין קרא לבנו, שנהרג ביום שישי האחרון בתאונת פגע וברח מחרידה, שניאור. הוא קרא לו כך גם כחלק מגאוותו הגדולה על עצם היותו צאצא לשניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר התניא וממשיך דרכו של הבעל שם טוב, הנקרא גם אדמו"ר הזקן.
בהספד המרטיט והכאוב שנשא, תוך שסיפר על קסמו ויופיו של הבן, התוודה כי נתן לו שם זה למרות ש:
היססנו מעט בבחירת השם שכן אין הוא שם מצוחצח וממורט ברוח השמות שבימינו אלה. אולם החלטנו בכל זאת כי שמך יהיה שניאור, שם מפואר כשמו של הרבי הזקן, מייסד חב"ד, שניאור זלמן מליאדי".
ואכן:
…לימים למדנו וידענו כי היית גאה בשמך. ואנו היינו גאים בך ובשמך, עד השמיים".
משמעות השם שניאור
בדבריו עמד חשין על משמעות השם 'שניאור':
"יש אומרים כי השם שניאור נגזר מהמילה סניור ואילו אמא טענה כל העת כי יש לה שני אור, לא רק אור אחד, שני אור כשני אורות נרות השבת. שני נרות ושני אור…"
ספרות החסידות מעידה כי השם שניאור אכן מרמז על שני אור. האורות המדוברים הם אור הנגלה ואור הנסתר. אור התורה הגלויה ואור פנימיות התורה, הקבלה והחסידות[1]. השם שניאור על כן, מבטא את היכולת לאחד, לכלול יחד גם את העולם הנגלה וגם את העולם הנסתר[2].
שמו של אדם
על-פי תורת החסידות, שמו של דבר בשפת הקודש מעיד על תכליתו הפנימית[3]. כך גם השם שנקרא בו אדם מבטא דבר מה השייך למהותו, לפנימיותו. שם אדם הוא כמו גילוי תפקידו בעולם.
על-פי האמונה היהודית השם שניתן לרך הנולד איננו תוצאה של מקרה או החלטה שרירותית של ההורים לבחור בשם כזה ולא אחר. השם שההורים בוחרים לילדם הוא סוג של נבואה זוטא. האב והאם זוכים בכוחות לקרוא לילד בשם המבטא את שורש נשמתו[4].
זו אגב הסיבה שלא מומלץ להחליף שם בגיל מבוגר, כדי לשנות לכאורה את המזל. שכן 'שינוי השם מקרע את גזר דינו של אדם'[5], ובאופן אחר, תורם לשינוי מהותו של האדם. האדם צריך להצדיק את שמו, לממש את מהותו הפנימית הנובעת משורש נשמתו.
שניאור זלמן מליאדי – התניא והשולחן ערוך
בשם שניאור, ככל שהינו על שם אדמו"ר הזקן, מגולמים שני האורות, הנגלה והנסתר, כעולה ממפעלותיו העצומים.
שניאור זלמן מליאדי המכונה גם בעל התניא או אדמו"ר הזקן
מצד אחד, בהיותו בן 24 בלבד נדרש על-ידי המגיד ממעזריטש, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב, לכתוב קודקס הלכתי מקיף המסביר כיצד יש לנהוג במסגרת החיים היהודיים. כתיבת מפעל שכזה היא משימה מקיפה, הדורשת ידע עצום בתחומי הפסיקה היהודית, כמו גם יכולת קבלת החלטות, סידור נכון של דברים, הנמקה והכרעה בין כתבים. השולחן ערוך שהוציא מתחת ידיו כתוב בשפה ברורה ועשירה, וכולל עיקרים יסודיים בהשקפת היהדות כמו גם נימוקים וטעמים, החסרים בשולחן ערוך שכתב רבי יוסף קארו, למעלה ממאתיים שנה קודם לכן.
מצד שני, בגיל מאוחר יותר, שנתיים לפני סיום המהפכה הצרפתית וקצת לאחר המהפכה האמריקאית, בזמן שאירופה סוערת ומתנדנדת בין מאבק לשמירה על זכויות אדם וזכויות טבעיות לבין קנאות דתית ומלוכנות, ובעת שמחשבת המודרנה וניצני הקפיטליזם מתחילים להתפשט באירופה, הניח אדמו"ר הזקן על מדף הספרים היהודי את ספר התניא. ספר שהוא תרומה המסכמת את ליבת ההגות היהודית על שלל היבטיה וניצבת מול זרמי המחשבה השונים שהחלו להתפשט באותה תקופה של לפני 200 שנה.
עיקר חידושו של ספר התניא הוא בחיבור בין מה שמכונה בטעות המיסטיקה היהודית לבין ה'פילוסופיה' היהודית[6]. בגישור בין החוויה הרוחנית, האינטימית, הנשענת על אדני תורת הקבלה, לבין מחשבה עיונית המסבירה בצורה מפורטת את הטעם לדרך החיים היהודית.
שניאור חשין
באדם בעל שיעור קומה כמישאל חשין, איננו יכולים לחשוד שהוא גאה באבותיו רק בגלל היקף השפעתם על הציבור או כדי לשאת חן בעיני מישהו. את מפעלו של אדמו"ר הזקן הוא בוודאי מכיר, ומאיכויות מפעל זה ביקש כנראה גם לצקת בבנו.
מקריאת ההספד ניכר קשר רגשי עמוק של האב והבן למחשבה יהודית ולמקורות היהדות.
מישאל חשין - המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס
כך חשין במילים המעוררות דמע בכל שומעיו:
"נשקנו אב לבן ובן לאב, כהרגלנו, ושוחחנו, כדרכנו, מעט על התנ"ך, זו הפעם על שמשון, ועוד על עניינים מענייני דיומא…"
על שניאור איננו יודעים רבות, אלא אם נתעקש לחקור. הוא היה אב ובעל מסור, לוחם בשייטת, איש עסקים, אוהב ספורט וטבע. אולם על כל אלה ניכר שחבוי משהו נוסף. משהו שהשם שניאור מגלה והאב מצביע עליו כמעט בכל משפט מדבריו. אותו משהו הוא שני אורות שצריך לקשר ביניהם באחד. האור של העולם הפנימי ונסתר והאור של העולם החיצוני וגלוי.
חשין ושניאור ז"ל מלמדים אותנו שהשושלת לא ניתקה. היסוד הפנימי העמוק של מחשבת היהדות, מחשבה שהיטיב לגבשה ולנסחה אדמו"ר הזקן, משפיע בכל עוזו על מגוון של יחידים וקבוצות באוכלוסיה, לרבות קבוצות שאיננו מתארים לנו שבהן יסוד זה רווח. הוא מצוי כעוגן במים סוערים ואליו חוזרים מפעם לפעם על-מנת לשאוב כלים, מושגים ורעיונות, כדי לעמוד על זהותנו העדכנית.
יהי זכרו ברוך.
[1] ראו למשל: ראה לקו"ד ח"א פג, א. סה"ש תש"ה ע' 129.
[2] ראו בארוכה הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ד, תשי"ב, חלק ראשון, שיחת יום ג' פ' וארא כ"ד טבת ה'תשי"ב, רמא.
[3] בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק א, ובעוד כמה מקומות, לדוגמא שיחת ש"פ תולדות, התשנ"ב, הערה 7.
[4] מובא אצל הרבי מליובאוויטש: לקוטי שיחות, כרך ל, ויצא, שיחה ב, עמ' 134. ראו שם גם מקורות לעניין השמות.
[5] 'ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה'. מסכת ראש השנה, טז ע"ב.
[6] המונח מיסטיקה מיובא מהנצרות ואינו מתאים לתיאור רעיונות פנימיות התורה. על כך ראו מאמרו של בועז הוס:
Boaz Huss, Jewish Mysticism in the University: Academic Study or Theological Practice?, Zeek: A Jewish Journal of Thought & Culture, Dec 07.
האתגר של הפילוסוף, על-פי ויטגנשטיין, הוא להראות לזבוב הלכוד בתוך בקבוק את הדרך למעלה. הזבוב מנסה לשווא להיחלץ. נחבט למטה ולצדדים, ולא מצליח להשתחרר. התפקיד של 'הפילוסוף הטוב' הוא לעזור לנו להפסיק להיתקל בקירות. עליו לסייע לנו לשאת עינינו מעלה ולגלות את הדרך אל הפתרון הגלום במצבי קושי ומשבר. מהי המשמעות של אותה הסתכלות מעלה?
להמשך קריאה
הם שייכים לעלית של האומה היהודית. חלקם פרופסורים נודעים בארץ ובחו"ל, אחרים סופרים, עיתונאים ואינטלקטואלים, רובם משכילים. חלקם משמרים זהות יהודית. יש מהם אף המכונסים באוהלה של תורה. המשותף להם, מבעד לשלל הטיעונים והאינטרסים שהם מציגים או מסתירים, הוא התנגדות עמוקה ושורשית לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
חומסקי ונסארללה - שפת הגוף אומרת ביטול והערכה
לדידם, אין זה באמת משנה כיצד תנהג המדינה, מי יהיו ראשיה ואילו אמות מידה מוסריות יהיו נר לרגליה. שליטיה יהיו תמיד מושחתים והנהגותיהם כוחניות ובלתי מוסריות. העם היהודי, בין אם הם מודים בכך ובין אם לאו, עדיף לו לא לשבת בציון בצורה הנוכחית. ראיה לכך הם מופעי החימה השפוכה בכל פעם שישראל מעזה להפגין את ריבונותה בדרך כזו או אחרת.
מדוע הם מתנגדים כל כך לקיומה של מדינת ישראל ומבקשים לקעקע את יסודות קיומה?
חטא המרגלים, הנקרא בפרשת השבוע, מעניק לנו כמה רבדים של פרשנות היכולים להסביר את מניעי העומק של אותם יהודים.
חשש
משה שלח 12 מרגלים, נציג מכל שבט, ממדבר פארן לארץ ישראל. המרגלים נשלחו לתור את הארץ ולהכיר את העם היושב בו. לאחר ארבעים יום הם שבו עם הידיעה כי הארץ טובה אך עָרֶיהָ בצורות היטב, והעמים היושבים בה רבים וחזקים. היחידים שטענו כנגד המלינים היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון שגרסו כי: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
הגפן מומשלת גם לישראל
בשום מקום לא נטען כי המרגלים שיקרו או התבקשו לשקר, ולכן בקריאה ראשונה לא ברור מה רוצים מהם, ומדוע כל העם נדרש להמשיך את מסעו במדבר עוד ארבעים שנה כנגד המסע בן ארבעים הימים של המרגלים. הם נשלחו למשימה ושבו לאחר שביצעו אותה. הדעה הנפוצה היא כי עונשם הוא על שהפיחו מורך לב בקרב העם וגילו העדר אמונה. הם ענו על שאלות שלא נשאלו והביעו את דעתם העצמאית ביחס לעמי הארץ. על-פי פירוש זה, המרגלים, אז כהיום, אינם רואים את הישיבה בארץ ישראל חלק מברית יעוד של העם כי אם משימה שיכולה לגרור עימות עם עמים חזקים וממילא, מה שלא מוזכר ישירות במקורות, לעורר בעיות מוסריות, ולכן כדאי להימנע ממנה.
שכל ואמונה
ברובד אחר, אפשר לציין כי הטיעונים של המרגלים היו הגיוניים ובהחלט עמדו בתנאי הלוגיקה הבסיסיים. עיתונאי הארץ, גדעון לוי, למשל, הלין רק השבוע בבהירות רבה, כי יש פגם בחברה הדמוקרטית הישראלית בכך שאיננו מצליחים לדמיין או אפילו לקיים דיון רציני בכך שאזרח ערבי יעמוד אי פעם בראש המדינה.
טיעונים שכאלה מעידים עד כמה ללוגיקה יש קשר עמום עם האמת. לוי כמובן צודק בלוגיקה שהוא מציע לגבי הקשר בין דמוקרטיה וראש ממשלה ערבי, אך הוא מתעלם מהאמת הפשוטה לגבי אפשרות הקיום היהודית בדמוקרטיה שכזו. הלוגיקה של לוי כמו של החוששים מכיבוש הארץ, אנו למדים, היא נכונה ובה בעת אינה עוסקת באמת או שקר. טענה היא אמיתית או שקרית לא בזכות הלוגיקה. טענה אמיתית מבחינה לוגית בלבד היא חסרת תוכן וערך במציאות. הלוגיקה מפרידה בין האפשרי להכרחי. במובן הלוגי הטהור, גדעון לוי, כמו המרגלים, מצביעים על היתכנות של אפשרויות קיום אחרות לעם היהודי ולמדינת ישראל והעדר היתכנות שכזו.
ההתבססות על רציונאליות קרה חשפה אצל המרגלים מידה של קטנות אמונה בבורא וביכולתו להכניסם לארץ. חכמים מפרשים כי בדברי המרגלים 'כי חזק הוא ממנו' הם התכוונו לכך שהעמים היושבים בארץ חזקים כביכול מהקב"ה[1].
אמונה, בניגוד ללוגיקה, מבטאת ודאות ללא ברירה. היא נוגעת לקבלה של דבר מסוים גם אם הוא לא הוכח ניסיונית או לוגית. אמונה שכזו חסרה הייתה למרגלים.
רווח אישי
טיעונים מכסים בדרך כלל על אינטרסים. עיקר חטא המרגלים היה בכך שבתשובתם למשה שינו את הסדר שדרש מהם משה. משה צוה אותם בתחילה לדעת את מצבו של העם, ורק לאחר מכן לבדוק את מצב הארץ. אולם הם הקדימו לענות קודם על מצב הארץ ורק לאחר מכן על העם. בתשובתם זו הם הצביעו כי הפרס, הטובה הגשמית, היא זאת העומדת לנגד עיניהם ולא משימת כיבוש הארץ[2]. הם חוששים, אך את הפרס היו רוצים.
כיום אי אפשר לטעון שכסף הוא המניע יהודים נגד ישראל, אך בכל זאת נעימים מחיאות הכפיים בכנסים בינלאומיים, תקציבי המחקר מארגונים שהמניע שלהם לא נחקר עד הסוף וכיבודים מגוונים.
רוחניות וגשמיות
החסידות, שכדרכה תרה אחר המשמעות הפנימית של האירועים החיצוניים, מאירה היבט נוסף בהתנהלות המרגלים. הללו, שהיו במדרגה רוחנית גבוהה, התאהבו בחיי המדבר. כבני כת המגילות המאוחרת יותר, הם ראו במדבר מקום רוחני וחופשי שבו ניתן לחיות ללא המגבלות של מגורים במקום אחד. במדבר היה להם מזון מן השמים, מים מבארה של מרים ואת ענני הכבוד שסככו עליהם. כשהם הביעו חשש מפני כיבוש הארץ הם הציגו את האינטרס הרוחני שלהם, שרואה בחיים הגשמים, במסגרת מדינית, מקור ודאי לניוון והתבהמות. בארץ צריך לזרוע ולשתול, לעבד את האדמה, ולכן גם להתאמץ ולהזיע על היבטים גשמיים[3]. הארץ 'אוכלת יושביה', לטענתם, משום שהיא מציגה סכנה של גרירה אל החומרנות.
בדברים אלו יש היבט חיובי. אולם העונש הוטל עליהם בשל חוסר יכולתם להבין את הרצון האלוקי. הבורא, במחשבה היהודית, דורש מהאדם לרדת לדרגת המעשה. לא להתכרבל בחיים רוחניים נינוחים אלא לפעול, להקים, לבנות, להסתדר בתוך מדינה וקהילה. עליו לא לפרוש למקום מבודד כי אם להנכיח את הבורא בעולמנו התחתון.
זה לא הם זה אנחנו
על פי הרובד הפנימי ביותר, משימת כיבוש הארץ היא משימת כיבוש המידות. עיקר האדם הוא הרגשות, והכיבוש שלהם הוא תכלית חייו[4]. משימת כיבוש הארץ היא המשימה של שליטה וכיבוש התאוות החיצוניות. הארץ מבטאת בספרות הקבלה והחסידות את הארציות, את הצד הבהמי והגשמי באדם.
בני ישראל, כפי שהוכיחו המרגלים, לא היו עדיין בשלים למאמץ אישי שכזה. הם נזקקו לתקופת הכשרה נוספת. חוסר הבשלות ניכר בכך שהמרגלים הכירו כי במאבק האין סופי המתקיים באדם פנימה, האדם עומד להיכשל ולהיכנע ליצריו.
על פי ההיגיון האחרון, היהודים נגד מדינת ישראל, במובן הפנימי ביותר, לא בשלים לחיי חירות עצמאיים. הם כבולים בתחושת הישות ולכן זקוקים לתקופת זמן נוספת של עבודה עצמית, של הליכה במדבר, בטרם יצליחו לממש את תכלית בריאתם – לשלוט ולנווט את מידותיהם. הדרישה להכיר את מעלות הארץ הייתה גבוהה מדי עבור המרגלים. הם עדיין תרים אחר המופשט, הרחוק מהמציאות ומההגשמה בפועל.
והנה המרגלים באיורו של גוסטב דורה
מקימים עסק
אם לסכם, באווירה רגועה, אפשר לדמות את דפוס הפעילות של המרגלים לחבר, המבקש לייעץ בזמן שאתם עומדים בפני פתיחת עסק חדש ומקורי. אתם מתרגשים, מלאי אמונה, עמוסי התלהבות, ואילו הוא בניתוח לוגי קר, נטול אמונה ומעצבן מנסה להוכיח לכם שחור על גבי לבן שכל הסיכויים מצביעים על כך שתיכשלו. הוא מטיף לכם, חדשות לבקרים, שעדיף היה לכם להישאר שכירים, במקום עבודה בטוח. שכן למרות השגרה, השחיקה ורצונכם להשיג מימוש עצמי בעסק החדש, היציבות חשובה יותר, והחופש מטלפונים ודאגות בסופי שבוע הם תמורה שאין לה תחליף. הוא כל כך חרד לגורלכם שהוא אפילו רוקם עם הוריכם שלא יערבו להלוואה שרציתם לבקש לצורך פתיחת העסק, ודואג ב'מילים טובות' שלא ישכירו לכם את המקום עליו חלמתם. טיעוניו הלוגיים הצרים פועלים את פעולתם ומתחילים להחליש אתכם. כל זאת עד שאתם נזכרים כי שום אדם לא הצליח לפרוץ גבולות, לצמוח אישית וכלכלית, להתקדם, לבנות וליצור אם לא האמין. בעוד השכלתנות היתרה בדרך כלל אחראית לקרר אותנו, האמונה, ההתלהבות והתשוקה, הם המתכון היסודי להצלחה וכיבוש פנימי. בהחלט צריך למדוד ולבחון דפוסי התנהגות בכלים ריאליים ומבחינה רציונלית. לשם כך נשלחו המרגלים. אולם אסור שהרציונליות תכניע את השליחות והאמונה.
אותו חבר, הוא גם חלק מכל אחד מאיתנו. מעין קול פנימי מקרר ומרפה ידיים. לפני המאבקים החיצוניים, עם אותו קול פנימי צריך ללמוד להתמודד. כשהחבר יבין שאתם נחושים ומאמינים מבפנים, הקולות החיצוניים כבר ממילא ייחלשו והמאבק יהיה קל יותר.
[1] סוטה לה, א. ראו למשל בתניא, פרק כט.
[2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א, ש"פ שלח, התשי"ת, 104.
[3] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יד, חלק שני, ש"פ שלח, ה'תשט"ו, עמ' 159.
[4] ראו למשל: : הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים חלק ג', ש"פ שלח, כ"ח סיון מבה"ח תמוז, ה'תשל"ו,381.
'לכאורה חייו של המאמין, המשתמש ב'אופיום להמונים', קלים יותר, כיוון שאין לו ספקות ובעיות. אולם אין זה מדויק, כיוון שהאמונה השלמה מחייבת בנוסף על הגבלות ואיסורים מרובים (שהם הצד הקל שבעניין) גם מאמץ בלתי פוסק כדי להתעלות על החומריות שבאדם. על השגרתיות שבחייו. חיי המאמין עשויים להיות רצופים משברים: עליות וירידות בלתי פוסקות במדרגתו הרוחנית, פקפוקים ביכולתו להחזיק מעמד במלחמה עם היצר, לבטים וספקות על פרשות דרכים בדרכי החיים. אולם סיפוקו של המאמין הוא ללא גבול…"
דב אינדיג, מכתבים לטליה
ברטרוספקטיבה, נראה לי קצת משונה שבערך עד גיל 30 אף אחד לא דיבר איתי על ענייני אמונה ויהדות. כן, ערכתי בר מצווה וקפצתי לפחות פעם בשנתיים לבית הכנסת השכונתי. אבי ז"ל היה מקדש בערב שישי ואפילו למדתי יהדות בצורה שיטתית באוניברסיטה. אבל אף אחד לא ממש פתח איתי שיחת רחוב על מחשבה יהודית והמשמעות הפנימית של מרכיבי היהדות.
בצבא שירתו עמי כמה חובשי כיפה סרוגה. מעולם לא זכור לי שהם עוררו עניין בנוגע לזהות יהודית. יהדותם, מזווית הראייה שלי, הסתכמה בזמן שהם תבעו לתפילות הבוקר. זמן שנדמה בעינינו, חברי הצוות החילוניים, כאמתלה להשגת המנוחה המושלמת. בבית הורי יש לי גם שכנים דתיים. לא זכור לי שהם דיברו איתי על יהדות. כן נקלעתי מפעם בפעם לשיחות בענייני גבולות המדינה, השטחים וכהנה. אך הנקודה היהודית לא הייתה בעלת משקל באותן השיחות.
בשל כך, עד לאחרונה הרגשתי הייתה כי למרות כל מיני תיאוריות שמסתובבות, ברובן הזויות, בדבר כוונת הציונות הדתית להפוך את החילונים לחמור עליו ירכבו עד לבוא המשיח, רוב בני הציונות הדתית, להוציא אלה שגרו ביישובים סגורים, בעיקר ניסו להיטמע בחברה הכללית. יותר מאשר להשפיע בענייני יהדות הם ביקשו להתערות ולא להיתפס כנבדלים. רק בשנים האחרונות, נדמה היה לי, שהציונות הדתית עוברת שינוי משמעותי, על רקע העניין ההולך וגובר בארון הספרים היהודי, ומפנימה תובנה לפיה הפצת יהדות ודרך המחשבה היהודית אינן מילים גסות. המאבק על גבעה פה וגבעה שם עובר טרנספורמציה לקידום מסגרות המחשבה היהודיות.
כל זאת חשבתי עד שקראתי את 'מכתבים לטליה' בעריכת ד"ר חגי בן ארצי.
חליפת המכתבים בין תלמיד ישיבת הסדר וקיבוצניקית מהצפון, בהוצאת ידיעות אחרונות, ה'תשס"ה, 2005
דב אינדיג
דב אינדיג נהרג במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 21 בלבד. הוא דור שני לשואה, התחנך בבי"ס חב"די, למד בישיבת 'כרם ביבנה' והיה חייל בישיבת ההסדר יחד עם הסופר חיים סבתו, המתאר את הקשר ביניהם בספרו 'תיאום כוונות'. מי שקורא את חלופת המכתבים בינו לבין טליה, בת קיבוץ חילונית, אינטלגנטית וסקרנית, אינו יכול שלא להתרשם מהעדינות, הרגישות, הנחישות, הרחבות האינטלקטואלית והאידיאליזם הבולט המאפיינים את מחבר המכתבים. מעטים יחלקו שבאמת מדובר בבחור יוצא דופן, שלו היה ניצל מפגיעת פגז בטנק שלו, בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים, כנראה היה עולה לגדולה.
דווקא ייחודיותו גרמה לכמה תחושות לקנן בי בזמן הקריאה. הדבר הראשון היה צער עמוק על אובדנו של צעיר מיוחד שכזה. הדבר השני שקינן בי היה סוג של קנאה. הספר הזכיר לי את הפער הגדול בין החינוך העירוני-חילוני לו זכיתי לזה שגדל בו אינדיג. הראשון הוא חינוך הישגי אך נטול אידיאליזם ומכוון בעיקר להגשמה העצמית ולהישרדות בג'ונג'ל העירוני. קראתי בשקיקה על לילות הלימוד האינסופיים, ועל העניין והסקרנות האינטלקטואלית שהתפתחו בגיל צעיר. רכישת ידע של מהגרים עירוניים לעומת זאת, מוגבלת למידת השימושיות של הסוגיות הנלמדות. מבלי להיכנס למחלוקת בין ימין ושמאל, אינדיג מציג את החלופה הערכית במלוא הדרה, מנקודת מבט של צעיר שהתחנך והתחייב. התחנך לסקרנות, הרחבת אופקים, נכונות להקרבה למען הזולת ולמען הערכים בהם האמין. מכתביו מלמדים כי ייתכנו נעורים שבהם לא היחסים בין בנים ובנות הם העיקר. המתח בגיל זה לא מתפוגג הוא רק מתועל לכיוונים מפרים.
שלישית, לא הבנתי במהלך כל הקריאה מדוע העורך בחר לתאר את חלופת המכתבים כ'תקווה לדיאולוג רציני בין דתיים וחילוניים בחברה הישראלית השסועה'. ניתוח דומה פגשתי גם במאמר של ד"ר דינה לוין, המתארת את המוטיבציה של דב לקשר עם טליה כ'שליחות של גישור וחיבור בין חילוניים לבין דתיים'.
להתכתב או לשכנע?
דב במובהק, ניסה, לאורך כל ההתכתבות לשכנע את טליה. הוא לא קיים איתה דיאלוג במטרה לאחות קרע חילוני-דתי, ללא רצון להשפיע עליה ולשנותה. הוא לא ביקש מתוך עניין אישי להבין את הדילמות שבהן היא ניצבת, ולהציג את שלו. הוא ניסה לדחוף אותה לקבל את הערכים היהודיים ולהשתכנע במשמעות התורנית הפנימית, בחשיבות המצוות ובחזון הגאולה. במובן זה דוב היה סוג של חב"דניק, חריג ביותר בנוף הציוני-דתי. הוא הציע מודל אחר. הוא לא ביקש דיאלוג, הוא ביקש לנסח לעצמו בבהירות את ידיעותיו ואמונותיו ובתוך כך להצביע על מה שנתפס בעיניו כאמת האחת והיחידה, תוך ביקורת נוקבת אך רגישה כנגד תופעות מסוימות בחברה החילונית.
הספר מומלץ לא רק בגלל האותנטיות של הקשר בין תלמיד ישיבת הסדר ותיכוניסטית, האוצרים בתוכם בגבורה מתח חבוי היטב, אלא גם בגלל שהוא מסמן סוף עידן. סוף עידן המודרניזם, שבו התשובות לשאלת מהות הקיום ותכלית החיים הן ברורות והערכים מוחלטים ומחייבים, ותחילת העידן הפוסט מודרני המתיר התחבטויות, תהיות וחיפושים אינסופיים.
מנקודת המבט של רשימה זו, הספר, כמו אתרי ההידברות השונים, מותיר על כנה את החידה האקזיסטנציאליסטית הנוגעת ביסוד הקשר בין דתיים לחילוניים – האם ניתן לקיים דיאלוג אמיתי, כן, פתוח, מזדהה, ללא כל רצון לשנות את הצד השני? האם כל דיאלוג הוא בעצם ניסיון לתעמולה ושכנוע במסר מסוים? האם כל ניסיון להידברות הוא תמיד מונולוג חד צדדי?
תקשורת ומסרים
דב אינדיג, יליד רומניה, נפל במלחמת יום הכיפורים
אדם יכול להכיל את האחר, להזדהות עמו לגמרי, רק כשהוא שותק, כשהוא מחביא את ה'אני' העצמי שלו. כשהוא לא מבקש להעביר כל מסר. שכן כל תקשורת, דיבור, בדיחה ואפילו חיוך מקדמים מסר מסוים. בהיבט הזה אנחנו תמיד מקדמים, או מביעים העדפות למסרים. איננו יכולים לחיות חיים נייטרלים. כל תנועה שלנו מבטאת בחירה מודעת, או שאינה מודעת. מכאן, דיאלוג תמיד יהיה מהלך של העברת מסרים, ולכן גם שכנוע באותם מסרים.
הידברות, במשמעותה העמוקה יותר, היא לא שכל צד יציג את עצמו ושניהם ייוותרו כמו שהם. הידברות היא מלאכה אינסופית של שימור וחיזוק קשרים חברתיים תוך העברת מסרים מתמדת. תוך שכנוע הדדי. ניתן לדמות את ההידברות הטובה לשוק דמוקרטי, בו כל אחד מציע את מרכולתו וכל אחד עורך את קניותיו לפי טעמו. זה שמרכולתו תהיה המשובחת ביותר, זה המסביר פנים ביותר ומציג אמינות וכנות, הוא זה שכנראה יצליח גם למכור את סחורתו. וסחורתו של דב אינדיג, יש לומר, בהחלט משובחת.
על כך זכורה לי אמירה של הרבי מליובאוויטש, כי חשוב להתוות גשרים בין אנשים. רק שלגשר יש שני צדדים, ובזמן בניית הגשר צריך להיזהר שלא להחליק לצד השני.
לחצו לקריאת הכתבה. החלק השני בהמשך
לרגל סיום פרוייקט ביאור התלמוד הבבלי, פרסם עיתון ידיעות אחרונות ראיון של העיתונאי יאיר לפיד עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). בראיון ובכותרתו מכנה העיתון את הרב שטיינזלץ כאינטלקטואל וכאחד מבכירי הוגי הדעות בעולם.
אינטלקטואל ואדם דתי
הכבוד הגדול כלפי הרב שטיינזלץ וחשיבות מפעל חייו, אינם מונעים מהקריאה בכתבה והכינויים שהודבקו לרב להישמע תמוהים במידת מה. בקריאת הכתבה עולה התחושה כאילו מחויבותו התורנית של הרב שטיינזלץ מופרדת מכושרו האינטלקטואלי. לכאורה הרב הוא אינטלקטואל ללא קשר, או יותר נכון למרות היותו אדם מאמין. היותו הוגה דעות איננה תוצאה של הישענותו על רבותיו או מה שהוא מאמין כדבר אלוקים חיים, אלא היא משהו אחר, תכונה שניתנה למישהו אחד בדור, ורק במקרה אותו מישהו הוא גם חסיד.
מהלך שכזה נפוץ בתפיסה המודרניסטית, המקפידה על חלוקה ברורה בין דת למדע ובין חברה לדת. מכאן, קריאת הכתבה מעלה שתי שאלות יסוד. השאלה הראשונה, שלא תטופל ברשימה זו, היא מה המעמד של לימודי פנימיות התורה במסגרת עולם המדעים. רציונליסטים מובהקים ידחו את הקשר בין גופי הידע הנזכרים. אחרים רואים את המטאפיסיקה של הדת כתפארת המדעים וכפסגה הגבוהה ביותר אליה יכול השכל האנושי להעפיל.
השאלה השנייה היא מהו הוגה דעות? מיהו אינטלקטואל? מדוע רב אחד, בעל ידע נרחב בתורת הנגלה והנסתר נקרא תלמיד חכם, גדול בתורה, 'עוקר הרים', ואילו רב אחר, הבקיא באותם תחומים בדיוק, ייקרא אינטלקטואל?
אין מחלוקת לגבי היקף ועומק ידיעותיו של הרב שטיינזלץ. על מפעל ביאור התלמוד הבבלי נכתב רבות. רבים אף מבכרים את מהדורת שטיינזלץ על-פני מהדורת שוטנשטיין המאוחרת והמורחבת יותר. הביקורות על קריאה בגמרא המבוארת כבר כמעט ולא נשמעות. גם לשבעת הכרכים הצהובים, ביאור התניא של הרב, שראו אור לפני שנים ארוכות, עדיין אין תחליף. כמה וכמה ביאורים נכתבו בשנים האחרונות ואף אחד מהם לא מספק פתרון דומה לזה שנותן הרב שטיינזלץ למעוניין בלימוד התניא, והוא חסר כלים ראשוניים לגשת לספר זה. קצרה היריעה מלהזכיר בנוסף לשני מפעלים אלה את הספרים הרבים שהוציא לאור, ושהשפיעו על רבים.
יחד עם האמור ישנם רבנים אחרים שהוציאו ספרים לרוב, הקימו מוסדות לימוד ומשפיעים על המונים, והם לעולם לא ייכונו הוגי דעות או אינטלקטואלים. מדוע?
הגדרתו של אינטלקטואל
הספרות המחקרית מספקת הגדרות רבות למונח אינטלקטואל. ההגדרה הנפוצה רואה באינטלקטואל כמי שמייצר ומפיץ תרבות. האינטלקטואל מכניס את המציאות לתוך מסגרת ומתווה לרבים דרך להתבונן בה ולפרש אותה. לצורך כך האינטלקטואל חייב להיות בעל קו מחשבה עצמאי ובקיא בהלכות עולם.
בהתייחס להגדרה זו, מחשבתו של הרב היא בהחלט עצמאית בהרבה מובנים אולם הוא איננו הוגה דעות במובן הקלאסי המתואר. הוא לא יושב מסוגף בחדרו ומציע הבנות חדשות לעולם, אלא הוא חלק משלשלת של מערכת מחשבתית מקיפה. אם נפנה למקור השראה מרכזי על הרב, לא לחינם בעל התניא מתאר את תוכן ספר התניא כליקוט של דברים מפי סופרים וספרים ולא כמשנה פילוסופית סדורה וחדשנית. נדמה שהוא אינו מפגין צניעות מדומה כי אם באמת חש שדבריו הם ליקוט מכל מה שלמד, הפנים וגילה.
בכתבה, הרב שטיינזלץ מרמז על הגדרה פופולארית עוד יותר. אינטלקטואל, מלשון אינטלקט, הוא מי שהמאמץ האינטלקטואלי הוא אתגר חיים עבורו. מי שחיי עיון שכליים הם ערך כשלעצמם. מעין לימוד 'לשמה', שהערך העליון שבו הוא עצם הלימוד.
על-פי קנה המידה הזה, הרב שטיינזלץ הוא בהחלט אינטלקטואל, אך לא מיוחד מכל לומדי התורה האחרים. הוא, כמוהם, מאמץ את האינטלקט על מנת להבין רעיונות עמוקים בתורת הקבלה, בספרות החסידות וכמובן בגמרא.
המילה אינטלקטואל היא כמובן איננה מהלשון העברית. בכתבים נפוצות יותר המילים הוגה, משכיל ולמדן. כך למשל נהוג בעגה החסידית לערוך הבדלה בין 'משכילים' ל'עובדים'. בין למדנים שעיקר כוחם בעיון השכלי, לבין אלה שמתמסרים לבוראם מבחינה רגשית. הבדלה זו היא מלאכותית במידה רבה. לא ניתן להתקשר לדבר מה מבלי להכירו בשכל. הרגשות מתעוררים בחלק מהמצבים בחיינו רק על ידי עיון ולימוד.
בין למדן לגנב
בשל הקשר בין רגשות ללימוד, החסידות אינה רואה בלמדן כתיאור או הגדרה של אדם ספציפי. תיבת למדן, מדגיש מחבר ספר התניא, היא כמו תיבת גנב. גנב איננו נקרא בשמו זה על שום יכולתו לגנוב. הוא גם אינו נקרא גנב אם גנב פעם, די מזמן, דבר מה. גנב נקרא גנב רק כשהוא גונב בפועל. למדן, על פי אותו היגיון הוא רק מי שלומד בפועל ולא נשען על זרי דפנה של לימודיו בעת צעירותו[1]. למדן הוא כמו, בתיאור הרבי מליובאוויטש, רבצן[2], אדם שהלימוד הוא עיקר חייו. על מנת להיקרא למדן, הלומד חייב שיהיה ניכר בו שהוא מתאמץ, שהוא חוסך מעצמו ומשקיע עצמו בלימודיו[3]. אולם בה בעת הוא מפיק מהם פירות לא רק עבור עצמו אלא בעיקר עבור סביבתו. אין ספק שבהגדרה זו האחרונה, הרב שטיינזלץ הוא אחד מגדולי האינטלקטואלים, אך ייחודו משאר לומדי התורה הוא בגדולתו ולא בהיותו אינטלקטואל.
תפקיד חברתי
על-פי הגדרה אחרת בספרות המחקר, אינטלקטואל הוא לא רק כינוי למי שמאמץ את שכלו ורואה בכך ערך ואתגר. אינטלקטואל הוא תפקיד חברתי. במסגרת תפקיד זה האינטלקטואל נדרש להפיג מתחים ולגשר בין ערכים שהם לעתים סותרים. כך האינטלקטואל נדרש לגשר בין ערכים ישנים לחדשים, בין מסורתיות למודרנה, בין לשון הקודש לעברית החדשה. במובן הזה הרב שטיינזלץ הוא בהחלט אינטלקטואל יוצא דופן, שנמצא באופן ברור בצד אחד של הגשר. הוא מעודד לימוד וחשיבה על ידי העמקה במקורות עתיקים. הוא מגשר בין ארמית לעברית מודרנית, בין 770 לאוניברסיטאות יוקרתיות, בין יידיש ומאמרי אדמו"רי חב"ד לבין השפה הפופולארית ובין סיפורי רבי נחמן לספרות עכשווית. בתוך כך הוא מקשט את גשריו בידיעות עולם חינניות.
הגדרה זו של אינטלקטואל בהחלט מחייבת אותו לשוטט בשדות שונים, שהם לא שדה העיון הקרוב ביותר אליו. הוא חייב להיות מסוגל לעזוב את ההתמחות הצרה שלו, וכפי שהרב מעיד בעצמו, למצוא את העניין הטמון בכל נושא שבעולם.
שמעתי פעם מאחד מתלמידי הרב שטיינזלץ אמרה שציטט מרבו לפיה 'יהודי צריך לדעת הכל'. כמובן שהוא צריך לדעת היכן הוא מונח, אך עצם הידיעה והסקרנות בכל דבר ועניין, היא חלק מגילוי האלוקי שבכל דבר ועניין.
על-פי הגדרה זו, עיתון ידיעות אחרונות בהחלט צודק בתארים שהוא מעניק לרב, למרות שהוא מנתק אותן ממקורם ושורשם.
[1] סה"ש תורת שלום ע' 190. וראה לקו"ש שם ע' 134.
[2] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ז, א'תתקכט.
[3] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם י, חלק ראשון, שיחת ליל ג' שחול המועד סוכות, ה'תשי"ד.
