על סדרת "חכמים" מאת בני לאו, וגם "הנשמה החסידית" של אלי ויזל
להמשך קריאהאת הספר אפשר לקרוא בשתי קריאות שונות. המחברים מבקשים לקדם מערכת פרשנית שמציגה את הרבי מליובאוויטש כצעיר מבולבל, הנמשך לעולם החילוני, ובהמשך פועל כעסקן, אך העובדות מפריעות להם במלאכה
להמשך קריאההאם הרב בן ארצי הוא 'בעל כוחות'? נביא? ואם כן מה הערך בנבואותיו עבור האמונה היהודית. בחלק ב' על היחס בין חכם לנביא
להמשך קריאההאם שמעתם פעם מישהו שמכריז "יחי אדוננו מורנו ובוראנו"? ד"ר אלון דהן חושב שמדובר בתפיסה נפוצה בחסידות. הוא אפילו כתב על כך מאמר. לרשימה מצורף דיון מעניין בתגובות
להמשך קריאהמה בין עיון לבין חוויה מוזיקלית. כיצד המוזיקה משפיעה עלינו ועד כמה בכוחה לשכנע במסרים.
להמשך קריאה'לכאורה חייו של המאמין, המשתמש ב'אופיום להמונים', קלים יותר, כיוון שאין לו ספקות ובעיות. אולם אין זה מדויק, כיוון שהאמונה השלמה מחייבת בנוסף על הגבלות ואיסורים מרובים (שהם הצד הקל שבעניין) גם מאמץ בלתי פוסק כדי להתעלות על החומריות שבאדם. על השגרתיות שבחייו...
להמשך קריאה
'נהרא נהרא ופשיטיה'
'נהרא נהרא ופשטיה', ענה הרבי מליובאוויטש כשהתבקש על-ידי אחד מצאצאי בעל הסולם, מחבר הביאור לספר הזוהר, לצאת בקול קורא ללימוד המוני בזוהר. עוד הדגיש הרבי כי הקבלה כבר נמצאת במאמרי החסידות.
רוצה לומר, כמו שאין פשטי הנהר דומים, כך לכל זרם מנהגים ודרכים משלו. העובדה שהחסידות נשענת על אוצר הספרות הקבלית באופן מובהק אינה מחייבת עדיין לקרוא לעיון פופולארי בכתבים קבליים, במנותק מאופן ההצגה החסידי של הרעיונות הקבליים.
שאלת השוני והזהות בין ספרות הקבלה לספרות החסידות עולה תדיר בהקשרים שונים. בדברים אלה של הרבי היא זוכה לביאור נוסף. היצירה החסידית כוללת בתוכה את עולם המושגים הקבלי. במידה רבה החסידות היא המימוש בפועל של המחשבה הקבלית. כאשר מנתקים את הקבלה מהחסידות נותרים עם מערכת טיפולוגית של ערכים שעשויה להיות חסרת השפעה ממשית על עבודתו העצמית של האדם. לימוד שכזה משול לספר מקיף ולמדני, שהעיקר חסר בו. העיקר הוא עבודת הביטול וגילוי הנוכחות האלוקית בעולם. אדם בהחלט יכול להיות בעל השכלה רחבה באוצרות המושגים הקבליים, אך אלה עלולים להוות רק כלי שרות ל'אני' שלו, ולא לביטולו מול העניינים בהם הוא עוסק.
ארון הספרים היהודי עמוס ספרי פרשנות וביאור למאמרים, ספרים ורעיונות חסידיים. ספרו של הרב יוסף אייבס מהווה חריגה משמעותית מרוב הספרות החסידית שהופיעה בשנים האחרונות, אם כי ניתן היה לחזות את הוצאתו לאור של ספר בסגנון זה. הרב אייבס, במפעל יומרני ורחב יריעה, פרי אלפי שעות עבודה, מבקש ללבן בצורה שיטתית את המושגים העיקריים הקשורים למחשבת הקבלה וסדר השתלשלות העולמות והנבראים, למן אור אין סוף, דרך הספירות ועד לניתוח הקליפה והסטרא אחרא.
פרויקט מילוני שכזה למושגים קבליים הופיע זה מכבר על-ידי כמה מן המרכזים להפצת הקבלה, אולם החסידות לא קראה עד כה ניסיון לנתק את המושגים הקבליים מההקשרים השונים בהם הופיעו במאמרי החסידות. זאת כהמשך ישיר לסגנון ספר התניא, התורה שבכתב של החסידות, שאינו 'עוצר' כדי להמשיג רעיונות קבליים, כי אם מותיר אותם שזורים בתוך העיון עצמו.
כתוצאה מכך, דווקא בשיטה החסידית, כדי להצליח לראות תמונה כלשהי של סדר ההשתלשלות, יש להשקיע שנים רבות תוך עיון אינטנסיבי בספרות החסידות. גם אז, התמונה שמצייר לומד החסידות לעצמו היא פסיפס סובייקטיבי שהוא עצמו עיצב. המושגים נשזרים זה בזה לפי הבנתו ולא מוצגים בתרשים שמניחים לפניו.
יחד עם האמור, אין ספק שהפרויקט של 'סדר השתלשלות' מבטא צורך אמיתי בקרב הקוראים, המבקשים לעבד, ובמהירות, תמונת עולם שלמה, עד כמה שאפשר, שתסייע בידם להתמודד עם הקריאה בספרות החסידית. צורך זה גובר דווקא בעידן שבו ספרי רוחניות למיניהם מתיימרים לבאר מושגים קבליים, ויש סכנה שהבלבול המושגי ימשיך להתפשט.
נדמה כי כותב הספר היה ער לצורך המיידי בספר שייתן תשובה לציפיות הקוראים בסדר מושגי ויצמצם את העיון בספרות החיצונית לחסידות לצורך הבנת אותם מושגים. שכן עד היום אין זה מחזה נדיר לפגוש לומדי חסידות 'המציצים' בספרי מרכזי קבלה אחרים כדי להבין טוב יותר מושג כזה או אחר. בה בעת, ניכר כי הרב אייבס ירא כל כך מהמשימה שהעמיס על כתפיו, עד כי 'גזר' את ביאורי המושגים השונים משיחות אדמו"רי חב"ד בחשש רב, תוך שהוא נמנע מלפגוע בסגנון של השיחה או המאמר מהם נגזר הביאור למושג. התוצאה היא ספר מבטיח ומרתק המבטא אוצר בלום ללמדנים ומורי קבלה וחסידות, אך לא נגיש ובהיר די הצורך לציבור הרחב.
אם לסכם, אזי ספרו של הרב אייבס בוודאי משקף מימוש לדרישה עצומה ומבורכת כשלעצמה, ולכן גם מהלך חשוב בהפצת המעיינות. היקף המכירות של הספר וההסכמות לו מבטאים את הצימאון האדיר בקרב לומדי החסידות למערכת שיטתית שתשמש כמעין מילון עזר לקריאה במאמרי החסידות העמוקים. ועוד, ברור שבכל פעם שמורה מנסה להסביר עניין כלשהו הקשור למבנה האלוקות הוא מכניס את אותו עניין לסד תחבירי לשוני. רוצה לומר, עצם העבודה על הספר היא ניסיון פרשני, המתבטא בין היתר בבחירת מושגים מסוימים על-פני אחרים, ובהדגשת היבטים מסוימים. מתוך הבנה זו, ניכר שגם לא היה מקום לחשש מעבודת עריכה משמעותית הרבה יותר, שתשביע את רצון הקוראים בצורך להבין את המושגים.
באופן אולי פרדוכסלי, לאחר שספר 'הביאור המושגי' הראשון ראה אור, יש לעודד ספרים נוספים בסגנון דומה שיהוו איזון למסגור התבניתי בה מופיעים המושגים הקבליים ויקרבו את רעיונות החסידות לקהל הקוראים מזוויות נוספות.
סדרת יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות ספרים
ספרו של קראוס
ספרו של הרב ד"ר יצחק קראוס, "השביעי", מתאר את קורות תנועת חב"ד תחת הנהגתו של הרבי מליובאוויטש, ומעמיק אודות המניע המשיחי כיסוד לאקטיביזם החב"די ולהצלחת התפשטות רעיונות החסידות בדור האחרון. כביטוי לכוח המשיחי נפרשים על-פני כמה מפרקי הספר תיאורים רחבים של מוסד השליחות ומבצעי המצוות המרכזיים שמממשים חסידי חב"ד.
על אקדמיה ועמדות
מאחר והספר מהווה עיבוד לעבודת הדוקטורט שכתב ד"ר קראוס, ההתייחסות אליו כאן גם היא נכתבה מזווית יותר 'אקדמית'. אולם טרם התייחסות לכתוב, יש להעמיד לדיון סוגיה שעלתה דווקא בביקורות כנגד הספר. קראוס 'מואשם' בנקיטת גישה 'אמפטית' לכאורה כלפי החסידות והרבי מליובאוויטש. חמור מכך, מוטח כנגדו כי בכפל תאריו כראש המדרשה לנשים במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן וכחוקר אקדמי, הוא בעקיפין מעוות את זווית הראיה המחקרית-ביקורתית וצובע אותה בעמדותיו הדתיות1.
במידה רבה הביקורת שהועלתה כנגד קראוס כמו תובעת מהמחקר האקדמי לחזור אחורה בזמן, לתקופת ראשית עידן ההשכלה. ביקורת זו נשענת בכמה מובנים על התפיסה המודרנית בדבר ההפרדה בין אמונה למדע, בין עובדות לדעות, בין תורת החוכמה לדת2. על-פי אותה ביקורת, אסור היה גם לניוטון המיסטיקן הנוצרי לבקש לרתום את המדע לטובת גילוי דבר הא-ל. ואכן המחשבה המודרנית לא אפשרה לראות את כתביו של ניוטון כקורפוס שלם. כתביו המדעיים הפכו פופולאריים והשפיעו על ההתפתחות המדעית ואילו אלו הדתיים נדחקו לקרן זווית. ישנו ניוטון המדען, הרציונליסט, החדשן, 'המודרני', המפתח מתודולוגיה ניסויית, וישנו ניוטון המיסטיקן, האפוקליפטיקן, המפענח, גם באמצעות המדע, כלי הנבואה, את דבר הא-ל, והס מלהזכירו3.
הפעילות האקדמית, כמו התקשורת, מגלמות בתוכן, במודע או בתת מודע, בגלוי או בהסתר, ערכים ועמדות בעלות משמעות חברתית, כלכלית ופוליטית. על-פי חוקרי תולדות המדעים הבעיה של שמירה על ידע והנעתו כרוכה בסוגיית הסדר החברתי-פוליטי, ולכן פתרונות לבעיית הידע, שימורו והנעתו, הם גם פתרונות לבעיית הסדר החברתי4. אין סיבה להניח שסרט, ספר עיתון או מחקר אקדמי, יוצאים דופן במובן זה. הליך ההפקה, ארגון והנעת הידע שזור בקשר בל יינתק בסוגיית הסדר החברתי. לכן, קליטת הידע, על-ידי ציבור הלומדים או המשתמשים, מקדם גם את הקבלה של הסדר החברתי הגלום בידע זה.
מכאן, ברור שפנייתו של רב מדרשה כלפי כתבים מסוימים צבועה בזווית ראייה מסוימת. אולם כל פנייה אחרת גם היא צבועה בגוונים מובהקים. במדע כמו במלאכת העיתונות, לא רק אופן הצגת המידע מגלם עמדות מסוימות, כי אם גם עצם הבחירה בנושאים לסיקור, תוך התעלמות מאחרים, מעידה על נטייה ערכית.
לכן, ניתן להעריך כי אי אפשר להגיע למדע ניטרלי כפי שאין עיתונות ניטרלית או אובייקטיבית. כל מחקר נושא באופי מסוים ומצדד בעמדות כאלה או אחרות. בין אם מפתחים שבבים למחשב ובין אם מגלים תרופה למחלה נדירה או מנתחים תופעות אנתרופולוגיות במסגרת מדעי החברה – המדע הוא תמיד זמני ונתון להפרכה, כפי שמציג זאת הפילוסוף, בן למשפחת מומרים, קרל פופר, ותמיד נושא בנטייה ערכית כלשהי.
כהערה יצוין כי הרבי מליובאוויטש מלמד על זמניות המדע על יסוד השקפת חז"ל, כטיעון המרכזי לעמידה על נצחיות התורה ביחס לסתירות לכאורה בין התורה לממצאים מדעיים5.
הרבי מליובאוויטש - השביעי
הבעיה עם הביקורת שהועלתה כנגד ספרו של קראוס היא לא בדרישתה להעדר פניות, שכן דרישה זו היא כאמור בלתי אפשרית, כי אם בדרישתה לפנייה לכיוון מסוים, לאחיזה בעמדה ברורה המושפעת מהלך מחשבה מסוים המשרת אינטרסים מסוימים.
זווית הראייה המתאימה לחקר המשיחיות
נוסף על האמור, יש מעט מאוד כוח לגישה ביקורתית או כזאת שאינה נוקטת בעמדה כלשהי, כדי ללמד על הרעיון המשיחי והצלחתו להניע לפעולה. לשון אחר, הביקורת כנגד המשיחיות החב"דית ידועה, מפורסמת ומנוסחת ברהיטות רבה6. חזרה על עמדה זו אולי מקדמת עמדה ערכית כלשהי ואולי חוסמת אחרת, אך בוודאי אינה מסייעת בהבנה כיצד עשרות אלפי מאמינים מוכנים לקבל את דבר משנתו המשיחיות של הרבי מליובאוויטש בפרט ותפיסת הגאולה ביהדות בכלל.
מבחינה מחקרית, גם אי נקיטת עמדה בנושא, אינה יכולה להוביל לתוצאות מעניינות. גישה ניטרלית היא כזו שלכאורה אינה אמורה לעסוק בשאלות של אמת ושקר. אם ניישם אמירה זו לנושא המשיחי, הרי הביקורות כנגד המשיחיות אינן אמורות לנסות ולקעקע את תוקפן ואמיתותן של תפיסות לגבי הקץ הקרב, ובוודאי שלא לנפץ מיתוסים. יחד עם זאת, נדמה שכשטוענים כי המשיחיות נועדה לשמש פתרון למצוקה ולכאוס שהשתלטו על חייו של האדם, מובלע בתיאוריות אלה כי המשיחיות אינה תוצר של תכנון אלוקי קפדני, הכוונה מראש, או מטרה ברת הגשמה על-ידי האדם, כפרט או כקולקטיב. המשיחיות משמשת על-פי תיאוריות 'נייטרליות' שונות פתרון לצרכיו הפסיכולוגיים של האדם והקיבוץ, וככזאת מובלע בה עצמה סדקים או ספקות בנוגע לעצם אמיתותה והיתכנותה. על שום שחקר המשיחיות מהזווית ה'נייטרלית' צופן יסודות שאינם מאפשרים את קבלת התפיסה המשיחית כאמיתית, הוא חוטא להנחות היסוד של תפיסת המחקר ככזה שאינו אמור להכריע בין אמיתי לשקרי.
הבנה של הרעיון המשיחי, תוך ניסיון לאובייקטיביות, עשויה, אם כן, להיות במובלע מוטית לעבר תפיסה כלשהי. מנגד, התמקדות בניסיון להבין כיצד בעל מסר משיחי מפיץ את אמיתותיו, משרתת טוב יותר את ההבנה של הרעיון המשיחי7. הסיבה לכך היא שאין אדם המשתכנע בדברים שהוא יודע או חושש שהם אינם אמיתיים. לפיכך, אם בני אדם נוטים להשתכנע בדברים שהם תופסים כאמיתיים, כל נקודת מבט אחרת על חקר המשיחיות תחמיץ את ההיבטים החשובים בהם הקהל עשוי להשתכנע. להפריך את האמיתות של המסר וההצדקות לו היא משימה המתאימה לצורך קידום עמדה כלשהי, אך יש בפעולה זו מעט מאוד כדי לתרום להבנת הליך השכנוע וההשתכנעות ברעיון המשיחי.
השיטה המחקרית
חזרה ל"שביעי", הספר מבקש לענות על שתי שאלות מרכזיות. השאלההאחת, בלשון הספר, היא 'האם תנועת חב"ד, במחציתה השנייה של המאה העשרים, המאופיינת בפעילות הנראית פופוליסטית, היא המשכה של חסידות חב"ד המסורתית או שמא סללה דרך חדשה? בנוסף הוצגה השאלה, האם מקור כוחה של חסידות חב"ד בתקופה זו נובע מדמותו הכריזמטית של הרבי מליובאוויטש בלבד, או שהוא נושא עמו בשורה רעיונית של ממש שהביאה… לשגשוגה (של התנועה) ביובל האחרון?'8
קראוס מנסה להתמודד עם שאלות אלה תוך שהוא נמנע 'מלהחיל על המקורות תיאוריות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ואנתרופולוגיות'9. כלומר, שיטת הניתוח והמחקר בה נקט היא כזאת ש'נעשה ניסיון בספר לחשוף תפיסת עולם ומבני מחשבה "מבפנים", מנקודת הראות של יוצרי התפיסה, ובמקרה זה מתוך משנתו הענפה של הרבי מליובאוויטש'.
יצחק קראוס - רב וד"ר
ואכן, קראוס פורס סקירה מקיפה, נאמנה ומרתקת בכל הנוגע לתפיסתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש. אולם למרות הניתוח החשוב, לא נראה שיש בו כדי לענות בצורה מספקת על שתי השאלות המנחות את הספר: שאלת ההמשכיות של תנועת חב"ד, והיחס בין דמותו הכריזמטית של הרבי מליובאוויטש לאפשרות שהוא נושא עמו גם "בשורה רעיונית".
זאת ועוד, יש רושם כי המקורות למחקר נשענים בעיקר על חוקרים מתחום מחשבת ישראל. זאת בעוד ניכרת ההזנחה של בחינת מחקריהם של חוקרים מדיסיציפלינות שונות, העמלים כדי לפענח את התנאים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים לשגשוג הקבלה והחסידות בזמננו, במקביל לפופולאריות הגואה של מגמות 'רוחניות' אחרות10. בכך נדמה כי הספר כמו מנותק מהתפתחויות מחקריות עדכניות ומזניח את אחד ההיבטים החשובים ביותר בחקר המשיחיות – והוא הקהל. כאן המקום להגביל את האמור בכך שדברים אלה נכתבים בהתייחס לקריאת הספר ולא המחקר עצמו.
הקהל והכריזמה
תומכי חב"ד אינם מהווים מקשה הומוגנית אחת. יתר על כן, החסידות נהנית ממעגלי תמיכה בעוצמה וברמת מחויבות שונה. אמנם במעגל הראשון, חברי הקהילה החסידית נסמכים על דבר הרבי כמקור בלעדי, אולם בחברה הנשלטת על ידי הדומיננטיות של אמצעי התקשורת אי אפשר להסביר את תגובת הציבור הרחב ונטיותיו כהשפעה ממקור אחד בלבד. רוצה לומר, רוב בני האדם מושפעים ממגוון של מסרים, מחלקי נאומים שהאוזן קלטה, מדברים רשמיים, שידורי תקשורת ההמונים, מאירועים לא מילוליים וכיוצא באלה. חלקים אלה, מעידים מחקרים בתחום התקשורת, הופכים פסיפס המתגבש אצל הקהל עצמו11. מכאן, קשה להניח כי ניתן להתמודד עם השאלה השנייה שמציג קראוס, שאלת השפעת דמותו של הרבי על הצלחת התנועה, ללא מחקר מקיף בכלים מתחומי הידע השונים ובהם תקשורת, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מדע המדינה וכדומה.
יתר על כן, מהניסוח של השאלה השנייה שמציג קראוס, לגבי היחסים בין דמותו הכריזמטית של הרבי למשנתו, עולה שכריזמה או סמכותיות הן תכונות 'חיצוניות' המנותקות מכיוון פעולה או מערכת מחשבה שיטתית כלשהי. הנחת המוצא לשאלה היא כאילו ישנה איזו תכונה מיוחדת ששמה כריזמה, הנפרדת, בתחום דנן, מעמקות תורנית, מיכולת ארגון, מהבנת נפש האדם, מחכמה עצומה וכן הלאה. אלא שבפועל הכריזמה של מנהיג דתי נתמכת על-ידי מבנים מסורתיים של לגיטימציה והדרישות של אותם מבנים דתיים, ובין היתר, בקיאות הלכתית, הבנה מעמיקה של רעיונות קבליים וחסידיים, נאמנות למצוות ועוד. במידה רבה ניתן לומר כי כריזמה יכולה להיתפס בצורה הטובה ביותר כתכונה המצויה אצל הקהל ולאו דווקא אצל הדובר. הכריזמה אינה תכונה טבעית של המנהיג, אלא היא הסכמה משותפת של הקהל לקבל תכונות כלשהן של אדם מסוים ככריזמטיות12. שכן, למשל, מרגע שהכריזמה נתפסת כשייכת מהותית לאדם מסוים, יש בכך כדי לקבוע קריטריונים אפריוריים לקבלה או דחייה של תכונות כריזמטיות שאותן אפשר לחקות. לשון אחר, הכריזמה אינה סדרת תכונות שמישהו יכול לאמץ כדי להפוך לכריזמטי. הכריזמה מצויה אצל הדובר כל זמן שהיא מתקבלת על-ידי קהל החסידים או הלומדים, ולרוב אינה ניתנת להכרה אפריורית13.
יחד עם זאת, על אף שקיום תכונת הכריזמה, הייחודיות של דובר שבגינה הוא מופרש מבני אדם רגילים, נתונה לשיפוטו הבלעדי של הקהל, המסכים להשתכנע ולהיות מונע על ידי מי שנתפס כבעל התכונה הכריזמטית, הסוד של הכריזמה טמון ביכולת הדובר להניע את הקהל לפעולה14. לפיכך, עצם יכולת ההנעה של הרבי מליובאוויטש את חסידיו הרבים מעידה על קיום תכונת הכריזמה, המיוסדת על נאמנות למבנים דתיים מסורתיים. המסקנה מהאמור היא שכדי להבין את המנהיגות הכריזמטית של הרבי לא ניתן להסתפק בתיאור סדרת תכונות אישיות, אלא יש לפנות גם אל הקהל ולבחון כיצד הוא מקבל את המנהיגות הכריזמטית ומתייחס לרעיון המשיחי במסגרת תפיסת העולם היהודית-חסידית הכוללת.
אם נחזור לשאלת השיטה המחקרית בה נוקט קראוס, אזי נדמה כי ההצדקה היחידה לוויתור על מערכת תיאורטית שסביבה היה אמור להתגבש הספר היא ניתוח מעמיק ומפורט של משנת הרבי בהשוואה שיטתית לתורת ששת אדמו"רי חב"ד הקודמים לו, ובראש ובראשונה כתביו של אדמו"ר הזקן, מייסד התניא. שהרי כדי למתוח קו תיחום ברור בין חדשנותו של הרבי ו'נאמנותו' או היצמדותו לקו המסורתי של התנועה, יש חובה לקיים ניתוח משווה, לכל הפחות, של ספרי ראשוני נשיאי חב"ד. ניתוח המבקש לחדור לרובדי העומק של תורת חב"ד לעולם יהיה חסר כשהוא מתבסס כמעט בלעדית על שיחות הרבי, בתוספת ליקוט פרשנויות של משפיעים מכובדים, תוך התייחסות מצומצמת לתורה שבכתב של החסידות ומאמרי דא"ח הצוללים למעמקי הקבלה והחסידות. הסיבה לכך היא לא שחסר דבר מה בשיחות, אלא שהבנה מעמיקה שלהם מחייבת רקע יסודי בכתבי חב"ד.
לסיכום, הספר מהווה הצגה נאה ומעמיקה של הרעיון המשיחי בחב"ד ואופי פעילות התנועה. יחד עם זאת נדמה שבהעדרן של מודל תיאורטי מגובש ומתודת מחקר ברורה הוא אינו עונה בצורה סדורה ומקיפה על שתי השאלות המרכזיות שהציב לעצמו.
