כיצד השגת העצמיות יכולה להיות תוצאה של רצון פנימי? היציאה מן המֵצר למרחב מומשלת ליציאת מצרים, המאורע ההיסטורי המכונן של העם היהודי. בכל דור ודור1 ובכל יום ויום2 האדם צריך לראות עצמו כמצוי ביציאת מצרים. על פי החסידות היציאה ממצרים גם היא אינה רק סיפור מקראי, כי אם תהליך מתמשך בנפש של היחלצות מהמֵיצרים וההגבלות הסוגרים על האדם את דרכו. היציאה ממצרים והתחלת צעידה במדבר, בארץ לא זרועה, כדי להגיע ל'ארץ טובה ורחבה' כרוכה בהתמודדות עם 'עמלקים', גורמים מפריעים המקררים את הרצון. במֵצרים יש דבר נעים ונוח. הם מגבילים. הגבול מונע התברברות. הוא מחייב ומחדיר בצד הבהמי תחושה של עונג, תחושה של שייכות למסגרת כלשהי, גם אם היא שלילית3.
העבודה הפנימית, יציאת מצרים הפרטית, היא שמאפשרת השתחררות, ולו זמנית, מן המֵצר אל תחושת חרות. אולם כל זמן שהאדם עובד על יציאת המצרים הפרטית באמצעות כוחות נפשו, שכלו ורגשותיו, הוא לא יוכל לבנות מרחב עצמי אמיתי. השכל והרגשות הם כלים שיש בהם מדידה והגבלה. השכל כמו הרגשות, מכיל כמות מוגבלת של נפש, הבאה לידי ביטוי בלבושי הנפש, הם המחשבה, הדיבור והמעשה.
הטעם והדעת הם תמיד גדורים. רק כאשר העבודה העצמית היא בבחינת 'רעותא דלבא', רצון הלב הנמצא בסתר הלב, שאינו לבוש בפנימיות הכלים, בשכל ובמדות, אזי האדם יוצא מן המֵצר המקיף אותו. לצורך המשלה, האדם יכול להיות משכיל גדול ולשאת בתובנות מרובות4. הוא גם עשוי לחוות חוויות ורגשות נעלים. אך יכולת לחיות את החיים, אצל אדם בעל דרגות נעלות שכאלה, עדיין לא מבטיחה לו מרחב עצמי, שבו יוכל להתנהל ללא צורך בתשלום מס לדעת הקהל הרווחת, לדפוסי התנהגות הגוררים אותו למחוזות של צורך מתמיד להוכיח את עצמו. התנהגותו אינה תוצאה של היותו עצמי, אלא כניעה לחשש התדיר – מה חושבים עליו, באיזה אופן מסתכלים עליו, האם הוא זוכה לכבוד והערכה מספקת בגין השכלתו והישגיו החברתיים. יוצא שגורמים חיצוניים יונקים ממנו כוחות.
תשלום המס החברתי אינו רע כשלעצמו, אולם מרחב עצמי, שבו שום דחייה או כישלון אינם שוברים את האדם ושום הצלחה אינה מרוממת אותו לגבהים, מקום שבו הוא חש חופשי ביותר – הוא בדרגה נעלית ביותר של עבודת הלב. עבודה שבה האדם נוטה אחר משיכת לבו הנסתרת. המרחב העצמי הוא התחברות לעצם, לדרגה נעלית בנפש האדם, הקודמת לרגשות ולשכל5.
[1] פסחים קטז, ב, במשנה.
[2] הוספת אדמו"ר הזקן בתניא, לקוטי אמרים, רפמ"ז.
[3] להרחבה על תהליך יציאת מצרים בנפש, ההתמודדות עם עמלקים והפניות בחסידות ראה החיבור: 'יום-הולדת, ראש השנה הפרטי לצמיחה רוחנית', פרק ב.
[4] בחינת החכמה של הלעומת זאת, שמפרידה את קיום העולם מן הבורא, נקראת סכלות. כך מפרש הזוהר (חלק ג, מז, א) את הפסוק בקהלת (ב, יג), 'שיש יתרון לחכמה מן הסכלות'. בעוד חכמה מצד הקדושה פועלת ביטול על האדם, החכמה מצד הלעומת זה, פועלת ישות ופרוד. חכמה זאת עוסקת ב'יש' לאחר שנתהווה, כמו כל עסק בענייני הפרנסה, ולכן יוצרת מצב של הגברת המידות הרעות על-ידי החכמה. המקור לכינוי חכמה זאת כסכלות הוא בכינוי יצר הרע בשם 'מלך זקן וכסיל' (קהלת ד, יג; קה"ר שם; זח"ג קעט). ראה: הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת מקץ, חנוכה, מברכים החודש טבת, 'תנו רבנן מצות נר חנוכה כו', ה'תשי"ד.
[5] עשר הכחות שבנפשו של האדם הם כנגד עשר הספירות שנתשלשלו מהן (תניא רפ"ג. מובא אצל הרבי מליובאוויטש: תורת מנחם, ל, חלק שני, פורים התשכ"א, ע"מ 127). המחשבה הקדומה היא ראשית השכל.
ברשימה הקודמת עסקנו במשמעות של להיות עצמי. כאן נתמקד במשא הפנימי להשגת העצמיות. ככל שעוסקים במלאכת הקילוף של הדברים החיצוניים, מגלים שהעצמיות היא דבר פנימי וחסר יותר. המחשבות הן לא עצמי, הן רק לבוש לנפש. כך גם המעשים והדיבור הם לא עצמי. גם השכל והרגשות, הכוחות הפנימיים של הנפש, שבהם מתלבשים לבושי הנפש, המחשבה, הדיבור והמעשה, הם לא עצמי, כי אם רק כוחות.
הסיבה לכך שהשכל לא מייצר מרחב עצמי היא משום שהשכל מסייע לברר בין הטוב לרע. באמצעות השכל האדם בוחר את הנתיב הנכון עבורו. אולם גם אם הוא דוחה את הרע, מציאותו של הרע נותרת בעינה. המאבק על החירות באמצעות השכל והרגשות מתרחש כל רגע ורגע ולעולם אינו מסתיים. אדם שנגמל מעישון לאחר שנים ארוכות, לעולם יהיה מועד לשוב להרגלו. השכל, כפי שכבר הוזכר, מזמין שקלא וטריא, דיון לוגי. הכוח להיחלץ מימיצרים ולבנות מרחב פנימי טמון בחשיפת המושיע הפרטי, נקודת עצמות שהיא למעלה מטעם ודעת. נקודה זו היא המשה הפנימי, בבחינת התפשטות של משה רבינו בכל דור ודור ובכל אדם ואדם1.
על-מנת לכונן מרחב עצמי יש צורך להישען על כוחות הנפש הפנימיים, השכל והרגשות2 מזה, ועל אמצעים שלמעלה מהשכל מזה. על עבודת האדם כנגד הקשיים החיצוניים והפנימיים נאמר בספר בראשית: "בחרבי ובקשתי"3. החרב היא כלי הנשק של האדם כנגד אויביו הקרובים. באמצעותה הוא מסוגל לנצח את הסמוך אליו. הסמוך לאדם הוא כל אותם דברים שהוא מבין את הבעייתיות שהם גורמים לו, ולכן באמצעות עבודת השכל והרגשות הוא מסוגל לדוחקם ממנו. למשל, חולה סכרת מכיר בשכלו כי אכילת מתוקים מזיקה לבריאותו. אמנם יש לו משיכה עזה למתוק, אך ההבנה של הדבר הרע עמו הוא נדרש להתמודד כמו גם היראה, החשש מהעתיד להיגרם לו לצד האהבה לחיים, אינם מותירים מקום להתלבטויות לגבי הנדרש ממנו. באופן דומה אדם משולל עבודה מבין שהוא מחויב לאזור כוחות, לשלוח קורות חיים ולמצוא לעצמו מקור פרנסה. אין זה אומר שמקצועו הארעי ישרת את תכלית חייו, אך לכל הפחות בשלב הראשון הוא יצליח להתקיים. במובן זה ניצול עבודת החרב, התגברות על תאוות המתוק או יציאה לעבודה כלשהי היא הישועה הראשונית וכלי הנשק המיידי לניצחון כנגד כוחות משתקים.
בחרבי ובקשתי
אולם הכוחות הפנימיים שבאדם, השכל והרגשות, מסייעים לו להתמודד רק עם חלק ממצוקותיו. בניגוד לחרב, הקשת נועדה עבור אויבים שהם גם רחוקים, וגם יש קושי להבחין בטיבם ומהותם. כלומר האדם מסופק לגביהם אם הם אויבים או תומכים. משמעות הקשת בממד הרוחני טמונה בכושרה לירות מעבר להבנה והשגה של האדם. בכוחה להרוג לא רק אויבים שהשכל מסוגל להכיר, אלא גם כאלה המפריעים לאדם מבלי שהוא יהיה בטוח לגבי סיבתם. מאפיין נוסף של הקשת הוא שככל שמושכים את יתר הקשת מטה יותר אזי גדלה מרוצת החץ ועוצמתו לפגוע באויב רחוק יותר. ככל שאדם מתמסר לעניין מתוך אמונה אמיתית בדבר בו הוא עסוק הוא מגביה את הישגיו לאין ערוך. לפעמים האדם חש תקוע בעבודתו והוא אינו יודע מה הסיבה לכך. הוא שב לביתו מלווה בתחושת דכדוך, ועייפות, למרות שאינו מצליח לאתר גורם בולט לכך. השימוש בקשת הוא מעין גישוש למרחוק כדי להסיר מניעות אפשריות. העובד מתחיל טיפול מניעתי, פנימי וחיצוני, לומד עניין, מתמסר לדבר, מתמקצע, בונה לעצמו תוכן סביב העבודה או מחוצה לה, מאיר רגעים שונים במהלך יומו, ובמקרה הצורך אף מחליף עבודה, וכל זאת על-מנת שתחושת הריקנות לא תשתלט על חייו.
[1] פסחים קטז, ב.
[2] שלושת הספירות הראשונות, חכמה, בינה ודעת מהוות יחדיו את השכל האנושי. ושאר שבעת הספירות הן הרגשות. ספירות החסד והגבורה הן אבות הרגשות, המבטאות את תכונת האהבה והיראה, ומומשלות גם לזרועות. חמשת הספירות הנוספות גם הן שייכות למידות. ספירות הנצח וההוד הן הרגליים, המבטאים גם רצון לנצח ועמידה ללא פשרות מול קשיי החיים, יסוד הוא הברית המעיד על התקשרות. המלכות היא הספירה האחרונה ומשולה לכח הדיבור. להרחבה ראה החיבור: 'המשמעות הפנימית של הדיבור'.
[3] בראשית מח, כב. מובא אצל: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, ל, חלק שני, פורים התשכ"א, ע"מ 127- 130.
לבנות מרחב עצמי
עצמי הוא לשון עצם. בניית מרחב עצמי היא במידה רבה התחברות למקור. אדם לעולם אינו יכול להיות עצמי מצדו הטבעי, מצד גופו הגשמי, הבהמי. עצם הוא יסוד שאינו משתנה כתוצאה מאינטרסים חולפים. החומרי הוא תמיד תועלתני, נתון להשפעות סביבתיות ותלוי בריבוי רצונות המתחלפים ומבלבלים את האדם. פעם החברה מטיפה לאופנה כזו ופעם לאחרת. האדם נתון, בעל כורחו, תחת מתקפת ריבוי רצונות.
הבשורה הפסימית היא שהאדם הרגיל, בשל מבנה נפשו, לעולם אינו יכול להיחלץ מהריבוי הזה. לעד הוא כבול בתוכו. הבשורה האופטימית היא שהאדם מסוגל לבנות לו בהדרגה מרחב שבו הוא בשלב הראשון מתרחק מריבוי הרצונות, מנהייה אחר הבלבול וחוסר המיקוד, ובהדרגה, מייצר לו מקום שבו הוא פנימי. שבו הוא מתחבר עם היסודות האיתנים שלו.
אותו מיקוד בדבר, שהוא חלק מבניית המרחב הפנימי, עוזר לאדם לאחר מכן בכל התמודדות. הוא חוזר אל המציאות טעון בכוחות של החיבור לעצמיות. הוא מצליח להתגבר לאחר ששאף אוויר צח ממעיינות עמוקים וזכים. מרחב עצמי זה לקבל את עצמי לא שלם. לקבל את עצמי כפי שאני, אך להכריז על פנייה מחוסר מיקוד לכיוון חיובי של התמקדות, וניסיון להיחלץ ממערכת הנורמות המונעת ממני להתרומם לעבר אפיקים חדשים.
יחד עם זאת, הגבולות והקשיים, החיצוניים והפנימיים, המגדרים את דרכו של האדם, ברובם אינם חסרי טעם. דווקא מתוך המיצר מוכנים להישבר ולהכיר בקיומו של כח אחר לאני. האדם לא רק מכיר באלוקים כשהוא במיצר, אלא הוא גם קורא לו ומבקשו. לכך הכוונה 'מן המיצר קראתי י-ה'1. החלק השני של הפסוק הוא: 'במרחב ענני י-ה'. המרחב העצמי האמיתי מושג דווקא מתוך המיצר2.
אדם הנעדר בעיות ממשיות והחיים נוחים עבורו, יכול להכיר עצמו פחות. יש לו סיכוי דל יחסית להשיג פריצת דרך בכינון בניין קדושה פנימי, ביצירת מרחב מוגן, העוזר לו להבקיע את דרכו בחיים. הסיבה לכך היא שהאדם הנתקל במהמורות בחייו מודע לעומק הקושי, ולכן מבקש לרתום את כל יכולותיו להשגת חרות פנימית. לעומתו מי שחי חיי רווחה קלילים, בקשתו אינה מתעלה מעל למצב הטוב שהוא חווה. הכוונה כאן איננה בהכרח לבעיות חיצוניות אוביקטיביות אלא גם ואולי בעיקר לקשיים הפנימיים שבהתמודדות עם הבעיות החיצוניות3. מזווית אחרת, העדר רצון להתפתחות נובע מהתמכרות לצד הבהמי שבאדם והתנתקות מהרגש הרוחני. הכניעה לתאוות הבסיסיות ביותר מהווה מחסום בפני שאיפה לצמיחה רוחנית, בירור וזיכוך החיים הגשמיים. כניעה שכזו מפיקה מהאדם מוטיבציה מועטה לעמוד במעט הנדרש למימוש תאוותיו ותו לא.
[1] תהלים קיח, ה.
[2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ו, חלק שלישי, ש"פ חוקת בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ב, עמ' 36.
[3] מהסיבה שעבודת הצדיקים לא עולה מתוך אותו מיצר כמו אצל בעלי התשובה, מדגיש הרבי מליובאוויטש כי עבודתם של בעלי תשובה יכולה להיות בחילא יתיר, למעלה אפילו מעבודת צדיקים גמורים, שאין יכולים לעמוד . ראה: תורת מנחם, ל, חלק שני, פורים התשכ"א, ע"מ 127.
