הרב שטיינזלץ והגדרתו כאינטלקטואל

לרגל סיום פרוייקט ביאור התלמוד הבבלי, פרסם עיתון ידיעות אחרונות ראיון של העיתונאי יאיר לפיד עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). בראיון ובכותרתו מכנה העיתון את הרב שטיינזלץ כאינטלקטואל וכאחד מבכירי הוגי הדעות בעולם.

אינטלקטואל ואדם דתי

הכבוד הגדול כלפי הרב שטיינזלץ וחשיבות מפעל חייו, אינם מונעים מהקריאה בכתבה והכינויים שהודבקו לרב להישמע תמוהים במידת מה. בקריאת הכתבה עולה התחושה כאילו מחויבותו התורנית של הרב שטיינזלץ מופרדת מכושרו האינטלקטואלי. לכאורה הרב הוא אינטלקטואל ללא קשר, או יותר נכון למרות היותו אדם מאמין. היותו הוגה דעות איננה תוצאה של הישענותו על רבותיו או מה שהוא מאמין כדבר אלוקים חיים, אלא היא משהו אחר, תכונה שניתנה למישהו אחד בדור, ורק במקרה אותו מישהו הוא גם חסיד.

מהלך שכזה נפוץ בתפיסה המודרניסטית, המקפידה על חלוקה ברורה בין דת למדע ובין חברה לדת. מכאן, קריאת הכתבה מעלה שתי שאלות יסוד. השאלה הראשונה, שלא תטופל ברשימה זו, היא מה המעמד של לימודי פנימיות התורה במסגרת עולם המדעים. רציונליסטים מובהקים ידחו את הקשר בין גופי הידע הנזכרים. אחרים רואים את המטאפיסיקה של הדת כתפארת המדעים וכפסגה הגבוהה ביותר אליה יכול השכל האנושי להעפיל.

השאלה השנייה היא מהו הוגה דעות? מיהו אינטלקטואל? מדוע רב אחד, בעל ידע נרחב בתורת הנגלה והנסתר נקרא תלמיד חכם, גדול בתורה, 'עוקר הרים', ואילו רב אחר, הבקיא באותם תחומים בדיוק, ייקרא אינטלקטואל?

אין מחלוקת לגבי היקף ועומק ידיעותיו של הרב שטיינזלץ. על מפעל ביאור התלמוד הבבלי נכתב רבות. רבים אף מבכרים את מהדורת שטיינזלץ על-פני מהדורת שוטנשטיין המאוחרת והמורחבת יותר. הביקורות על קריאה בגמרא המבוארת כבר כמעט ולא נשמעות. גם לשבעת הכרכים הצהובים, ביאור התניא של הרב, שראו אור לפני שנים ארוכות, עדיין אין תחליף. כמה וכמה ביאורים נכתבו בשנים האחרונות ואף אחד מהם לא מספק פתרון דומה לזה שנותן הרב שטיינזלץ למעוניין בלימוד התניא, והוא חסר כלים ראשוניים לגשת לספר זה. קצרה היריעה מלהזכיר בנוסף לשני מפעלים אלה את הספרים הרבים שהוציא לאור, ושהשפיעו על רבים.

יחד עם האמור ישנם רבנים אחרים שהוציאו ספרים לרוב, הקימו מוסדות לימוד ומשפיעים על המונים, והם לעולם לא ייכונו הוגי דעות או אינטלקטואלים. מדוע?

הגדרתו של אינטלקטואל

הספרות המחקרית מספקת הגדרות רבות למונח אינטלקטואל. ההגדרה הנפוצה רואה באינטלקטואל כמי שמייצר ומפיץ תרבות. האינטלקטואל מכניס את המציאות לתוך מסגרת ומתווה לרבים דרך להתבונן בה ולפרש אותה. לצורך כך האינטלקטואל חייב להיות בעל קו מחשבה עצמאי ובקיא בהלכות עולם.

בהתייחס להגדרה זו, מחשבתו של הרב היא בהחלט עצמאית בהרבה מובנים אולם הוא איננו הוגה דעות במובן הקלאסי המתואר. הוא לא יושב מסוגף בחדרו ומציע הבנות חדשות לעולם, אלא הוא חלק משלשלת של מערכת מחשבתית מקיפה. אם נפנה למקור השראה מרכזי על הרב, לא לחינם בעל התניא מתאר את תוכן ספר התניא כליקוט של דברים מפי סופרים וספרים ולא כמשנה פילוסופית סדורה וחדשנית. נדמה שהוא אינו מפגין צניעות מדומה כי אם באמת חש שדבריו הם ליקוט מכל מה שלמד, הפנים וגילה.

בכתבה, הרב שטיינזלץ מרמז על הגדרה פופולארית עוד יותר. אינטלקטואל, מלשון אינטלקט, הוא מי שהמאמץ האינטלקטואלי הוא אתגר חיים עבורו. מי שחיי עיון שכליים הם ערך כשלעצמם. מעין לימוד 'לשמה', שהערך העליון שבו הוא עצם הלימוד.

על-פי קנה המידה הזה, הרב שטיינזלץ הוא בהחלט אינטלקטואל, אך לא מיוחד מכל לומדי התורה האחרים. הוא, כמוהם, מאמץ את האינטלקט על מנת להבין רעיונות עמוקים בתורת הקבלה, בספרות החסידות וכמובן בגמרא.

המילה אינטלקטואל היא כמובן איננה מהלשון העברית. בכתבים נפוצות יותר המילים הוגה, משכיל ולמדן. כך למשל נהוג בעגה החסידית לערוך הבדלה בין 'משכילים' ל'עובדים'. בין למדנים שעיקר כוחם בעיון השכלי, לבין אלה שמתמסרים לבוראם מבחינה רגשית. הבדלה זו היא מלאכותית במידה רבה. לא ניתן להתקשר לדבר מה מבלי להכירו בשכל. הרגשות מתעוררים בחלק מהמצבים בחיינו רק על ידי עיון ולימוד.

בין למדן לגנב

בשל הקשר בין רגשות ללימוד, החסידות אינה רואה בלמדן כתיאור או הגדרה של אדם ספציפי. תיבת למדן, מדגיש מחבר ספר התניא, היא כמו תיבת גנב. גנב איננו נקרא בשמו זה על שום יכולתו לגנוב. הוא גם אינו נקרא גנב אם גנב פעם, די מזמן, דבר מה. גנב נקרא גנב רק כשהוא גונב בפועל. למדן, על פי אותו היגיון הוא רק מי שלומד בפועל ולא נשען על זרי דפנה של לימודיו בעת צעירותו[1]. למדן הוא כמו, בתיאור הרבי מליובאוויטש, רבצן[2], אדם שהלימוד הוא עיקר חייו. על מנת להיקרא למדן, הלומד חייב שיהיה ניכר בו שהוא מתאמץ, שהוא חוסך מעצמו ומשקיע עצמו בלימודיו[3]. אולם בה בעת הוא מפיק מהם פירות לא רק עבור עצמו אלא בעיקר עבור סביבתו. אין ספק שבהגדרה זו האחרונה, הרב שטיינזלץ הוא אחד מגדולי האינטלקטואלים, אך ייחודו משאר לומדי התורה הוא בגדולתו ולא בהיותו אינטלקטואל.

תפקיד חברתי

על-פי הגדרה אחרת בספרות המחקר, אינטלקטואל הוא לא רק כינוי למי שמאמץ את שכלו ורואה בכך ערך ואתגר. אינטלקטואל הוא תפקיד חברתי. במסגרת תפקיד זה האינטלקטואל נדרש להפיג מתחים ולגשר בין ערכים שהם לעתים סותרים. כך האינטלקטואל נדרש לגשר בין ערכים ישנים לחדשים, בין מסורתיות למודרנה, בין לשון הקודש לעברית החדשה. במובן הזה הרב שטיינזלץ הוא בהחלט אינטלקטואל יוצא דופן, שנמצא באופן ברור בצד אחד של הגשר. הוא מעודד לימוד וחשיבה על ידי העמקה במקורות עתיקים. הוא מגשר בין ארמית לעברית מודרנית, בין 770 לאוניברסיטאות יוקרתיות, בין יידיש ומאמרי אדמו"רי חב"ד לבין השפה הפופולארית ובין סיפורי רבי נחמן לספרות עכשווית. בתוך כך הוא מקשט את גשריו בידיעות עולם חינניות.

הגדרה זו של אינטלקטואל בהחלט מחייבת אותו לשוטט בשדות שונים, שהם לא שדה העיון הקרוב ביותר אליו. הוא חייב להיות מסוגל לעזוב את ההתמחות הצרה שלו, וכפי שהרב מעיד בעצמו, למצוא את העניין הטמון בכל נושא שבעולם.

שמעתי פעם מאחד מתלמידי הרב שטיינזלץ אמרה שציטט מרבו לפיה 'יהודי צריך לדעת הכל'. כמובן שהוא צריך לדעת היכן הוא מונח, אך עצם הידיעה והסקרנות בכל דבר ועניין, היא חלק מגילוי האלוקי שבכל דבר ועניין.

על-פי הגדרה זו, עיתון ידיעות אחרונות בהחלט צודק בתארים שהוא מעניק לרב, למרות שהוא מנתק אותם ממקורם ושורשם.

[1] סה"ש תורת שלום ע' 190. וראה לקו"ש שם ע' 134.

[2] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ז, א'תתקכט.

[3] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם י, חלק ראשון, שיחת ליל ג' שחול המועד סוכות, ה'תשי"ד.