העונג הגבוה ביותר
אפשר להתענג על ארוחה דשנה, ריחו של בושם משכר, הרפייה של הגוף או אפילו מעשה מוצלח שלנו. השלמנו בניית נדנדה, סיימנו להרכיב את הכיור, נטענו עץ.
אפשר להתענג גם על רגש מתרונן. איזו שמחת בוקר שלא צריכה תנאים והסברים. רגליים קלילות מרקדות באמצע היום ומזמינות מבטים תמהים (מעניין שכשאנו עצובים או קרים העולם אינו מביט בנו בתמיהה).
יש תענוג שהוא קצת יותר גבוה. תענוג שכלי. הבנו לעומק דבר מה קשה להבנה. איזו בהירות שכלית נפרשת לפנינו ואנחנו מוצאים את עצמנו מתחברים לאותה השגה מרוממת.
יש תענוג אפילו יותר גבוה. כשאנחנו מוצאים את מקומנו. כשהדרך ברורה לנו. לא אכפת לנו להתאמץ, להזיע, להשקיע אבל העיקר שהדרך תהיה בהירה. אין שמחה כשמחת התרת הספקות אומרים חכמים.
אבל התענוג הגבוה ביותר הוא להתענג על הבורא. זהו תענוג שאין למעלה ממנו. לפרוש כנפיים, לעצום או לפתוח את העיניים, לשחרר, לנגן ניגון דבקות, לא לחוות ריבוי ופרוד אלא להיות אחד עם האחד.
התענוג הזה הוא אחד החידושים של חג השבועות, מגלה לנו אדמו"ר הזקן, שחוזר על עצמו בכל שנה ושנה. "והוא בחינת תשוקה וכלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה… ותשוקה נפלאה זו, ורצון זה נמשך לנשמות והאיר בהתגלות על נפשם בחג השבועות…"
בחג השבועות ניתנה לנו האפשרות לחוות את התענוג הזה ולהמשיך אותו לכל השנה, ולשם צריך לחתור הלימוד של אותו הלילה.
(וראו לקוטי תורה, במדבר)
