מה קורה לנו כשאנו סבורים שלא מאמינים לנו או מה גורמות וועדות הביטוח הלאומי
זוגתי היא עורכת דין לענייני עבודה וביטוח לאומי. היא נזהרת מאוד שלא לקחת תיקים לא אמיתיים. ובכל זאת, במבט מהצד שמתי לב לתופעה שחוזרת על עצמה. מי שניגש לועדות הביטוח הלאומי בטוח שלא מאמינים לו, ולכן נוטה קצת להתמסכן ולהחריף את מצבו. זה מתבטא בקול, ביציבה, בניסוח הבעיה.
חכמים אינם אדישים לתנועה הנפשית הזאת. כך לדבריהם: "כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם." (פאה בסופה)
לא מדובר כאן בעונש וחס וחלילה. כשאנו חוששים שלא מאמינים לנו אנו מקצינים כדי שיאמינו לנו. וכשאנו כל כך מנסים לשכנע שאנו מסכנים, אנו מתמסכנים בעצמנו, עד כדי כך שאפילו בריאותנו הפיזית מתדרדרת.
בעל התניא מתעקש שהתנועה הזאת עובדת גם לצד ההופכי, החיובי. מי שנמצא בדרגה רוחנית נמוכה, אינו מרגיש כלום ולא מתעלה אבל מתעקש לעשות את עצמו 'כחסיד בעל רגשות אהבה ויראה' מובטח לו שלא ימות מן הזקנה לפני שיהיה כן.
גם כאן זה לא פרס, אלא תוצאה. אפשר לומר שכשאנו סבורים שמאמינים לנו, שלא מחפשים אותנו ולא חושדים בנו כל הזמן, אנו מאבדים את הצורך להתמסכן ולהשתמש בשקרים קטנים.
(וראו תורת מנחם, שיחת י"ב תמוז, ה'תשי"א)
