השודדים, השיכור והפיכח
קורה שתוקפות את האדם מחשבות זרות וטורדניות, שמבלבלות ומייסרות אותו ללא רחם.
לעתים הוא מודע לאותן מחשבות ומצליח לדחות אותן מראשו. אך קורה גם שהוא אפילו אינו שם לבו אל הנזק העצום שאותן מחשבות גורמות, ואינו מתעורר בזמן כדי ללמוד כיצד להתמודד איתן ולדחותן.
כדי להזהיר מפני אותן מחשבות ולעודד זריזות ומיקוד שאינם מתירים למחשבות הזרות לתקוף, מספר הבעל-שם-טוב משל המתאר את שני המצבים:
ביער אחד שכנה חבורת שודדים, והייתה סכנה גדולה לעבור בו. מי שרצה לעבור ביער היה צריך לעשות את הדרך בריצה כדי להינצל מאותם טיפוסים.
פעם אחת הלכו שניים ביער, אחד שיכור והשני פיכח. תפסו אותם השודדים, גזלו את כספם, הכו ופצעו אותם ולא השאירו להם אלא את נפשם בלבד. אחר כך המשיכו השניים בדרכם ופגשו אנשים שבאו לקראתם.
כמה מן האנשים שאלו את השיכור: "האם בטוחה הדרך ביער או לא?" ענה להם השיכור כי אין כל חשש וסכנה ביער. "אם כן, מה הם סימני המכות, החבורות והפצעים שעל גופך?" שאלו האנשים. על שאלה זו לא ידע השיכור להשיב.
אחרים הפנו את אותה השאלה אל הפיכח. מובן שהוא הזהיר אותם וסיפר להם על הגזלנים, ואף הציע שיצטיידו בכלי נשק, שלא יעצרו בדרך ושיעברו את היער במהירות.
מסוכן לשתות ולנהוג, ודאי. אבל גם מסוכן, מסביר הבעל-שם-טוב, לתת למחשבות הזרות להשתלט עלינו מבלי לשים אליהן לב.
השודדים בסיפורו של הבעל-שם-טוב הם המחשבות הזרות, הרעות, הטורדניות.
השיכור הוא מי שאינו שם לב אליהן ולנזק שהן גורמות, ולכן מתנהל כהרגלו ומתיר להן לשייט בראשו.
הפיכח, וגם הפיקח, הוא מי שמבין את הנזק של אותן מחשבות וממהר לברוח מהן ולא לתת להן להשתלט עליו.
