האם ילד יכול לאכזב את הוריו?
נשאלתי על-ידי עורך העלון המצוין – "מה לעשות עם ילד שלא הולך בתלם?"
זו התשובה שעניתי:
עצם ניסוח השאלה מסתיר גישה בעייתית. גישה המרמזת שמשהו לא בסדר עם הילד. הסכנה בגישה זו היא שהילד, צעיר או מבוגר, עלול להרגיש בכך וגישה זו תגרום לו להתרחק עוד יותר.
ילד שעזב את חיי תורה ומצוות יכול להיות ילד שיש לו שאלות לא פתורות או שהוא חווה אי התאמה בין הערכים אליהם הוא נדרש לבין ההנהגה של ההורים או המחנכים. לכן בכל מקרה ביקורת בוודאי שלא תועיל, לא תענה לילד על שאלותיו ולא תפתור לו את התחבטויותיו הפנימיות.
חשוב לזכור כי "תפקידם הראשון של הורים," מדגיש הרבי מלובביץ', הוא להעמיד את ילדיהם "איתן בחיים ללא קרע בנפשם וללא מלחמות ותסביכים".
הדרך לכך עוברת בגילוי אהבה וקבלה ללא תנאי של הילד. אהבה שאינה מותנית בדבר צריכה להיות מורגשת על-ידו. הוא אינו צריך לחוש שהוא מאכזב את הוריו.
כלומר תהיה זו גישה מוטעית לחשוב שיש איזה מודל או דיוקן שהילדים חייבים לעמוד בו. נקודת מבט של הורים ומחנכים הרואים את המעלות, את הפוטנציאל השלם של הילדים ואת הצרכים שלהם תרומם את הילדים ותשפיע גם על תפיסתם את עצמם. היא תעזור להם לפתח את האמונה והמודעות לכך שבפנימיותם הם טובים ושלמים והם אף מסוגלים לגלות טוב ושלמות פנימית זאת בחיי היומיום.
בשל כך, רבי קלונומוס-קלמיש פונה, בחובת התלמידים, אל המחנכים, שלא יתפתו להאמין שיש בילדים, בפנימיותם, צדדים רעים, גם כשהם נתקלים בהם: "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל, (כך) הורונו קדושי ישראל הבעל-שם-טוב ותלמידיו אחריו… רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם לגדלם."
ניתן לומר כי ההרגשה של ילדים שרוצים בטובתם ללא שיקולים זרים וללא חשש מפני הסביבה או פגיעה בתדמית ההורים; תחושתם שלא פוגעים בעצמאותם ומקבלים אותם ללא תנאים מוקדמים; תשפיע לחיוב על מערכת היחסים היומיומית כולה. היא תחזק את האמון בין ההורים לילדים וממילא דרך זו היא היחידה שתאפשר להורים למצוא חזרה נתיב אל ליבם של הילדים.
ספרו החדש של ד"ר יחיאל הררי: "אומנות ההגבהה – המדריך להורות על-פי חכמת היהדות" רואה אור בימים אלה.
