מה מקור הסמכות שלנו כהורים וכמחנכים? מתי הילדים מקשיבים לנו (ומתי לא) ומה יגרום להם להקשיב?
מה מקור הסמכות שלנו כהורים וכמחנכים? מתי הילדים מקשיבים לנו (ומתי לא) ומה יגרום להם להקשיב?
שאלת מקור הסמכות תמיד סקרנה אותי בתור חוקר רטוריקה בדימוס. שכן התשובה לה יכולה לעזור לנו להבין מתי ילדים מורדים ומסרבים לשתף פעולה וכיצד אנחנו יכולים לעזור להם לבחור ולהתמודד.
בניגוד לסברות נפוצות, מקור הסמכות, על-פי תורת הנפש ביהדות, הוא לא העובדה שהבאנו את הילדים לעולם, וגם לא העובדה שיש לנו יותר ניסיון וידע ואנו לכאורה יודעים יותר טוב מה נכון עבורם. גם הכוח שלנו או העובדה שאנחנו בעלי הממון ומפרנסים את הבית הם לא מקור הסמכות. בקלות תמצאו ילדים הסמוכים לשולחן הוריהם, ולמרות שלהורים כל היתרונות הנקובים, הילדים עדיין לא רואים בהם כמקור הסמכות בחייהם.
מקור הסמכות של הורים ומחנכים הוא אחר. הסמכות נובעת מהידיעה של הילד שהוריו ומחנכיו ביצעו את הבחירה הנכונה עבורו ללא שיקולים זרים. שרצונם הוא להיטיב עמו ולכן הם מצביעים עבורו על מה נכון לו ומה לא.
את הסמכות הזאת ההורים לא תובעים מהילדים, הם מקבלים אותה. זוהי לא סמכות של כוח או כפייה ולכן לא מועילים בה נזיפות וצעקות, המעידות יותר על חוסר האונים של ההורים מאשר על סמכותם.
קורצ'אק, בספרו כיצד לאהוב ילדים מנסח זאת יפה:
"…ומטרת החינוך היא: לא הקמת רעש ולא קריעת נעליים, לא ציות ומילוי פקודות, לא ביקורת, אלא אמונה, שהכל דורשים רק את טובתו, וזאת היא כוונתם."
כשילד מרגיש שנוהגים בו בכבוד וההדרכה שהוא מקבל איננה נובעת ממצוקה של ההורים אלא מרצון להיטיב עמו, על פי רוב הוא לא ימרוד.
ברוב הפעמים ילדים יקבלו "לא" חד-משמעי לצד גבולות ברורים אם הם ידעו שמאחורי תשובת ה"לא" עומדת תפיסה ברורה שאינה תלויה במניע אישי של ההורים. ילדים בקלות חשים אם ההורים מרוכזים בעצמם ויש להם שיקולים אחרים או שמעייניהם הוא בטובתם, גם כשברור שטובתם אינה כוללת את כל מה שהם רוצים.