יום שישי , דצמבר 14 2018

מהי תכלית ההגבהה? לגלות את הכוחות

גילוי כוחות הנפש המתוקנים, והסרת הגורמים המסתירים על אותם כוחות נפש – היא תכלית ההגבהה.

טור השבת בבשבע (לקריאה ניתן לגלול מטה)

בקיץ תש”ב, 1942, בתוככי גטו ורשה, מתאר האדמו”ר מפיאסצנה, חודשים לפני שהוא עצמו נרצח, מהו ההליך החינוכי הרצוי. האדם עצמו חי זמן קצוב, הוא מדגיש. אולם באמצעות חינוך ילדיו הוא יכול לגלות את הנצחיות, את ההתחדשות והשלמות. על ידי החינוך אנו מגלים בילדים כוח פנימי, עמוק ואינסופי.

ניסוח קרוב מצוי בלשונו של הרב צבי יהודה קוק: “החינוך… הלא הוא ההוצאה מכוח לפועל, מהעלם לגילוי את הכוחות והכישרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה…”

תפיסה חינוכית זו אינה מובנת מאליה. אילו כוחות וכישרונות נמצאים בנפש הילד בטבעה? ובכלל, מהי המשמעות החינוכית המעשית, היומיומית של חינוך כגילוי הכוחות הפנימיים של הילדים?

מזווית אחת, גילוי הכוחות הפנימיים משמעותו לעזור לילד ללמוד שהוא אינו מוגדר על ידי המציאות החיצונית, הישגים וכישלונות או על-ידי רגשות שליליים, כעסים, עצבות וחרדות. למרות המציאות הקשה בגטו, מזכיר האדמו”ר מפיאסצנה לשומעיו שעל-ידי חינוך ניתן לגלות את העצמיות של הילדים. את עמוד השדרה שלהם. את היכולת שלהם להתחדש ולגלות בתוכם כוחות רוחניים ורגשיים כבירים.

הדוגמה שלו לא נועדה רק ללמד אותנו כיצד להתנהג במצבי משבר וקושי, אלא כדי להזכיר שגם בזמנים של שגרה, בהתמודדויות שוטפות, כשדברים אינם קורים כפי שאנו רוצים, עלינו לחפש את השלמות בילדים, ואת השלמות הזאת לשקף להם. שלמות זו תלויה בין היתר בהרגשה שלהם שאנו מקבלים אותם בכל מצב באופן בלתי מותנה וממילא גם עליהם לאהוב ולקבל את עצמם ללא תנאים.

זהו העיקרון היסודי בחינוך שממנו נובעות דרכי החינוך על פי שיטת החסידות. בכל עת ובכל מצב על ההורה לזכור שתפקידו החינוכי העיקרי איננו להרגיל, להגביל, לרצות, ללמד את הילדים נימוסים או להעמיס בידע. אלה הם, בחלקם, רק כלי עבודה המשרתים שיח משני. כמו כן ברור שגם התבטאויות כמו “אני לא יכול כבר איתכם”, “אתם בלתי אפשריים” או “תמיד אתם חוזרים על אותה טעות”, “אתם כאלה ילדים מופרעים” – הן סטייה מהתפקיד ההורי. כל אלה מכסים על הכוחות והכישורים של הילדים במקום לגלותם. עיקרון ההגבהה של הילדים דוחף לחשיפת הפוטנציאל שלהם. אותו פוטנציאל שגילויו יעזור להם להשיג בריאות רגשית למרות המאבקים הפנימיים שנכונו להם במהלך ימי חייהם.

כשהילדים מגלים את עצמיותם, הם לא מזהים את עצמם עם נטיות ורגשיות שליליים, וממילא הם משתנים. רגשותיהם גדלים ומתרחבים. הם מבינים שהרגשות הבעייתיים שהם חווים אינם אשמתם, אינם מגדירים אותם ואינם הם עצמם.

כך למשל ילדים ששוכחים את הכריך שלהם ביציאתם לבית הספר, הם לא ילדים שכחנים, אלא ילדים שנתונים בדבר-מה אחר או מוטרדים. ילדים חצופים ומרדנים הם ילדים הרוצים להשמיע קול, לדחוף דברים ולשנות. אולי הם גם זקוקים לחום, תשומת לב ואהבה. ילדים מסתגרים, שקטים ומאופקים עשויים להסתיר כישרונות יצירה גדולים.

אפשר לומר שאירוע לא-נעים, דיבור פוגעני, הטרדה או ניצול, אפילו אם ארך שניות אחדות, יכול להשפיע על הנפש לפרק זמן ארוך. החינוך המגביה מבקש לגלות עד כמה גם ההיפך הוא נכון. לעתים אמירה חיובית או מעשה המביע אמון עשויים להשפיע לעומק ולאורך זמן על ההערכה העצמית של הילד. “פעמים תכופות אשר הופעה חד פעמית או דיבור קצר ‘חינוך’, שלא ארך כלל וכלל משנה את האדם שינוי עיקרי”, לחיוב כמובן, מעיד הרבי מלובביץ’.

כיצד ייתכן? לעתים המתחנך זקוק רק ל”סיבה”, לגורם שיסיר דבר-מה המכסה על פנימיות נפשו ויגלה את כוחותיה. גילוי כוחות הנפש והסרת הגורמים המסתירים עליהם הם תכלית ההגבהה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software