יצחק תשובה עם כנראה נאום ההשראה הטוב ביותר שתשמעו

מדרשת ביחד, ירוחם. סעודת השבת עמדה להסתיים. כמה מהאורחים הצטופפו סביב שולחן אחד, יחד עם חבריו של החתן. יושבי השולחן הנעימו בזמירותיהם. הם שרו שירים מכל הסגנונות והמגזרים. בין היתר הם שרו על המתיקות של התורה ועל כך שהכל ממנה ובה.

בטבעיות, יצחק תשובה ביקש להצטרף לשולחן. במהירות צרפו כיסא והוא התיישב בין האברכים והאורחים. בהפוגה בין הניגונים, הוא הוזמן לדבר.

לדברים שאמר, אף אחד לא ציפה. מסתבר, שלא תמיד נאומי השראה גדולים זקוקים להקדמות, מצלמות וקהל גדול. לפעמים הנאומים הטובים מגיעים בצורה ספונטנית. לרוב איכויות הנאום קשורות להקשר ולרקע של הדובר. כשהנאומים הללו מתרחשים ללא הכנה מוקדמת, לא בטוח שקהל השומעים מעכל אותם ברגע הראשון. לאחר זמן, כשהוא יפנים את הרעיונות, הוא עשוי להבין שקיבל כאן זריקת השראה משמעותית.

"יש כאלה שמשיגים משהו בחייהם, מגיעים לסוג של גדולה, אבל הם בטוחים שזה הם. הכל מהם. מגיע להם. ויש כאלה שמטפסים מעלה, אבל מבינים שהם סך הכל ממלאים תפקיד בשלשלת הדורות. כשאני מסתכל לאחור אני מבין ששום דבר לא שלי. ושום דבר לא באמת ממני." כך פתח והתוודה אחד האנשים העשירים בארץ ובעולם, מול קבוצה של צעירים, באולם ארועים צנוע בירוחם.

"אבל אגיד לכם עוד משהו. לא מספיק להאמין שהכל ממנו. צריך גם לגלות את הכוחות, להסתכן, להעז, להאמין בעצמנו ובו. לרצות למצות את הפוטנציאל. בלי לעשות, לעבוד, לא נוכל לגלות את הברכה שלו בעולם.

באתי ממשפחה של יוצאי לוב. הלובים שמעו על הקמת המדינה והחלו פרעות ביהודים. את סבי רצחו בבית הכנסת ואנחנו עלינו לארץ. מאחר והיינו משפחה גדולה, 12 נפשות, אני נשלחתי לגור אצל סבתי. בגיל 12 לא הייתה לי ברירה אז יצאתי לעבוד. בגיל 17 וחצי כבר התגייסתי לגולני. עקב פציעה קלה הועברתי לחיל הבינוי וההנדסה. מעלי הוצב קצין, שהיה, איך נאמר, קצת עצלן. בדרך כלל חיילים שמחים כשמעליהם ממונה קצין עצלן, כי זה מאפשר גם להם קצת לנוח. אבל לי לא הייתה ברירה. מישהו היה חייב לבצע את העבודה. תוך זמן קצר הייתי צריך ללמוד לקרוא תוכניות ולבצע דברים שלא היה לי כל רקע בהם. במהרה הדברים התפתחו כך שכל גורמי המקצוע בתחום הבנייה עקפו את הקצין ופנו ישירות אלי.

הגעתי לגיל עשרים. מועד השחרור היה תאריך משמעותי עבורי. פנו אלי מהיחידה וביקשו שאחתום קצת קבע כנגד בצבא. סרבתי. זה היה רגע גורלי בחיי. אמרתי להם שאני מוכן לעשות כל מה שעשיתי עד כה, אבל בתור עצמאי. מחוץ לצבא. כנותן שירותים חיצוני. הממונים גיחכו. איך תהיה עצמאי? כסף לממתקים בשקם אין לך.

אז תתנו לי את העבודה הראשונה ואסתדר, עניתי. הם נתנו לי. הדברים התפתחו במהירות. אלו היו שנים מאוד אינטנסיביות. בגיל עשרים ושבע כבר היה לי מספיק כסף שחשבתי להפסיק לעבוד. לצאת לפנסיה.

אם לא הייתי מאמין בעצמי, ומאמין שהבורא רוצה להיטיב, ורוצה בטובתי, ואני מסוגל, כנראה שהייתי מפחד להסתכן ולהתפתח. זה גם מה שאני מבקש מכם. תאמינו בעצמכם. תאמינו שאפשר לגלות את הברכה בכל מה שאתם עושים. לכל אחד יש את התפקיד שלו. לכל אחד יש את הכוחות המיוחדים לו שהוא צריך לגלות. הקב"ה נמצא בכל מקום, והכל ממנו. אבל כנראה שהוא רוצה שהאמונה, הנחישות והעבודה הקשה יבואו לידי ביטוי במעשה."

יצחק, אל תסכם, ביקשתי ממנו. החבר'ה צמאים לשמוע עוד. לשמוע על עוד תחנות שבהן התגלתה יד ההשגחה. ואני, אמרתי לו, אני צמא גם לשמוע על מפגש היחידות שהיה לך עם הרבי מליובאוויטש. על הברכה שהעניק לך ודברי ההכוונה שאמר.

הצעירים ניצלו את ההפוגה לניגון נוסף, ולאחריו יצחק התרצה והמשיך. הוא סיפר על אודות התחנות השונות בחייו, על רכישת דלק, על ההתפתחות העסקית, היחס של הסביבה להצלחה המהירה ועל קידוחי הגז. בכל הסיפורים לא חשב ש"כוחי ועוצם ידי" עשו לו את החיל הזה. הפוך. הוא הדגיש כיצד תמיד ליוותה אותו האמונה שכל דבר שהוא פוגש בו יש לו מסר מדויק עבורו. מהאמונה הזאת הוא רכש ביטחון, נחישות ואומץ. ואכן, כשכך חשב, הדברים הסתובבו עבורו בצורה הטובה ביותר.

לאחר שרכש את קבוצת דלק, כשהיה בדרך ליפן, הוא שם לב, תוך קריאת דו"חות במהלך הטיסה, שיש עשרה מיליון פאונד שמונחים להם ללא שימוש. איש המקצוע שישב לצדו הסביר שהכסף נועד לקידוחים.

אז מדוע לא משתמשים בו, שאל, הרי לחברה יש רישיונות קידוח.

חבל על הכסף, ענה איש המקצוע. עדיף שישכב במקומו. כבר ניסו עשרות ואפילו מאות פעמים לקדוח ולא מצאו דבר.

טוב, אמר לאותו איש מקצוע בכיר שליווה אותו. תרשום, כשחוזרים מיפן מתחילים להתארגן לקידוחים. השאר הוא היסטוריה. בתשעה מאחד-עשר הקידוחים נמצאו מרבצי הגז. שניים מהם הם הגדולים בעולם.

את דבריו הוא חתם במסר שפתח בו, אבל לא הסתפק רק בו. "אתם חבר'ה נהדרים." אמר. "אני לא מדבר כאן רק כדי שתאמינו בעצמכם. גם אני מאמין בכם. אם מישהו צריך עזרה, עצה, הכוונה בנושאים הקשורים אלי, הדלת שלי פתוחה. אל תהססו."

הנוכחים היו נרגשים. כולם קמו וכל אחד בתורו נפרד מיצחק בחיבוק ודברי תודה. והוא מצדו נתן לכל אחד ואחד מבט חם והעניק עוד משפט אישי של השראה.

יצחק לא התרצה לספר על הפגישה שלו עם הרבי. חכה, אמר, אולי בעתיד. למרות שלא קיבלתי את מבוקשי, בצאת השבת, בדרך הביתה, חשבתי על האירוע הזה. הוא לא היה חייב לדבר לאותם צעירים. לא היו מצלמות באולם ולא מי שיקליט. ניכר שהמסר שלו היה מכוון רק לאותם צעירים. מי ששווה מיליארדים יכול היה לשמור על מרחק, ואולי גם, למרות שנכדתו היא הכלה, למצוא תרוץ מדוע לא להגיע לשבת. אבל הוא הגיע. לקח חלק, חיזק והשפיע. זה לא היה מובן מאליו.

הסיבה לכך, כך חשבתי, הייתה אותה תודעה שלו, עליה חזר גם בשיחות האינטימיות סביב השולחן, שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד. כל אחד מאיתנו הוא חולייה בשלשלת. מי שלא ממלא את תפקידו, מי שהוא ו"האני" שלו הם העיקר, מחליש את החוליה ומפסיד את תכלית חייו.

זוהי איננה מודעות של אדם הרודף אחר הנאות או תאב לשליטה. זוהי מודעות של אדם שמבין שאם ניתנו לנו הכוחות, אם יש לנו פוטנציאל, אנחנו צריכים לממש אותם בכיוונים חיוביים, מפרים. והמימוש הזה לעולם קשור במשהו שגדול מה"אני" האישי.